עוד על הקרב בנגבה / מאיר מינדל

עוד על הקרב בנגבה

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עדותו של יוחנן ליפשיץ

 

איור מאת יעקב גוטרמן

שימשתי כמ"מ בגדוד 53 (פלוגה ב') של חטיבת גבעתי. הגעתי לנגבה ב-22.5.1948, לאחר נפילתו של מפקד נגבה - יצחק דובנו - "יואב".

 

השתלבתי, עם חיילי, בהגנת נגבה, ובכל אחת מ-13 העמדות, שהינו יחדיו - תושבי נגבה וחיילי גבעתי, בכפיפה אחת.

 

במשך היום נאסר עלינו לצאת מן התעלות ומן הבונקרים, כי התצפיתנים המצריים רק המתינו לתנועה מיותרת ובלתי זהירה מצידנו, כדי לשלח בנו מטח פגזים של מרגמה. בתקרית מסוג זה איבדה נגבה את אחת מהבנות הלוחמות, חברת הנוער ההונגרי - גילה דווידוביץ'.

 

החיים שלנו התנהלו מתחת לאדמה: נחנו, אכלנו, התרחצנו במים שהיו במשורה, ניקינו את הנשק שלנו, ואפילו חיזרנו אחרי בנות חברת הנוער ההונגרית, שהגיעו מהונגריה לנגבה.

 

ב-18.5 בבוקר ירד שלג באמצע הקיץ.

היו אלו כרוזים שבישרו לנו על משאלות האויב המצרי - "אם תוך שעה לא תיכנעו - תהיה מלחמה". בראות מאות הניירות נשמנו לרווחה, שכן זה זמן מה חסר לנו נייר-טואלט, והנה - ירד הוא כמו מן השמיים.

 

ההיתקלות הראשונה שבה הותקפנו על-ידי חרמ"ש מצרי הייתה כבר באותו יום - 22.5 ב- 17:45. לימים התברר שבצעד זה המצרים תמרנו אותנו כהוגן; פתחנו באש נק"ל, ובכך גילינו למצרים את מקומן של העמדות שלנו. התצפיתנים שלהם איכנו את מיקומן של העמדות, והכינו לעצמם "בנק-מטרות" לקראת ההתקפה הממשמשת ובאה. האש נמשכה עד שעה 18:30. למחרת ביום 23.5 המצרים שוב חזרו על הסיור האלים. הפעם לא הגבנו בירי מאסיבי ולא גילינו את עמדותינו.

 

בהתקפת החי"ר והטנקים, שהחלה ב-2/6/48 (ובהסתמך על המידע המודיעיני), כוחות האוויר, השריון והחי"ר המצריים ידעו להנחית עלינו טונות רבות של פגזים ופצצות-אוויר. הקרב נמשך מ-06:00 ועד ל-18:00 - מועד הנסיגה המצרית.

 

בשל התכנון המדוקדק של החפירות והמשמעת הקרבית, יצחק דובנו ז"ל, יכול היה להביט עלינו מלמעלה ולהתגאות במעשי-ידיו.

 

מדי יום ביצענו סיורי מודיעין כדי לדעת את הנעשה בקרבת הקיבוץ.

 

הסיורים שלנו (ותצפיתן בעל שעות-אומץ רבות על מגדל המים הנקוב פגזים) ציירו למפקד הפלוגה (שמו לא יצוין במאמרי. מ.מ.) ולסגנו - מישקה אייל-רובשקין ומפקד הנקודה - קובה וילן, את הנעשה סביבנו.

 

ב-7.7.48 המג"ד יצחק פונדק נסע מן המפקדה בבאר-טוביה לקיבוץ.

בדרך נורתה על הג'יפ שבו נסע אש מקלעים מכיוון עיבדיס. יוסק'ה ג'אבין, מפקד המחלקה קיבל פקודה לסרוק את האזור ולזהות את מקור הירי. הוא יצא בראש כיתתו, הובל בזהירות בתוך השטח הממוקש ליד השער על-ידי עודד נגבי החבלן, ויצא לסיור.

 

במהלך הסיור הוא ויחידתו נתקלו באש ממתחם, שהתנשא מערבית לכפר עיבדיס.

יוסק'ה לא הסתער על מקלעני האויב ולא תקף את המתחם. בהגיעו ל"באר-טוביה" דיווח על המתרחש, וקיבל בו במקום הוראה לחזור לנגבה. הכיתה שבה לנגבה והתבשרה על מבצע "גי"ס" (של חטיבות גבעתי, יפתח ו"סרגיי"). כמשימה עיקרית נקבע הכיבוש של עיבדיס, ואל כיתתו של יוסק'ה צורף כח נוסף - המחלקה של יוחנן ליפשיץ.

 

שני המפקדים מיקמו מלפנים את גייסט ודוייטש - שני המקלענים, והמ"כים והסמלים תפסו מקום לידם. מאחור מוקמו החפש"ים - לוחמים מן השורה. לפי התוכנית היה צריך להיות כוח-עזר מן הדרום, אך משלא הגיע, הכוח החל לנוע למשלט עיבדיס.

 

משטח הכינוס, בדרך ג'וליס-נגבה, היחידה עברה לשטח היערכות כ-100 מטר מעמדות האויב, והחלה ציפייה גדולה, אך כוח עזר מן הדרום - אין. אני נזכר, כי למרות המתח "טרם-קרב" ולמרות צינת הלילה, העייפות גברה עלינו, ובסופו של דבר... נרדמנו.

למזלנו הקשר נשאר ער, והוא בישר לנו על תחילת התקפתנו.

 

הפקודה "הצמד כידונים" - העבירה "חשמל" בין השורות.

בהינתן הפקודה, זעקנו, ירינו, שטפנו והסתערנו על המשלט. המצרים ההמומים החלו בנסיגה מבוהלת מזרחה אל הכפר. ריצתם כלפי מטה הייתה מהירה, ויכולנו לנשום לרווחה.

 

בבוקר גילינו קרון-פיקוד מצרי, ולידו תותחים,ליד התותחים מצאנו תד"ל עשיר (תובלת דרג לוחם). אני נזכר כי תוך כדי הקרב צעק אחד החיילים "תפסתי רובה ענקי עם כדורים".

הרס"פ, ששירת בצבא הבריטי, צעק לעברו "זה רובה אנטי-טנקי", תפס את הנשק, והתחיל לירות בו על המצרים הנסוגים.

 

כאשר הוא התרומם מהקרקע על-מנת לראות טוב יותר את המטרות, כדור פגע בראשו והוא מת במקום. הרס"ר חיים בליך שנפגע, היה סמל תותחן בצבא הבריטי ולא היה אמור לצאת לקרב זה. למחרת היה אמור להצטרף ליחידת התותחנים של צה"ל, אך הוא סירב ונשאר בנגבה. שוב ושוב טען ש"החיילים שלי יוצאים לקרב, מחובתי להיות איתם".

 

גבעת עיבדיס נתפסה על ידינו, ובוואדי מצאנו מצבור של נשק ובו קרון-פיקוד, מכשירי קשר, מרגמות, ושני תותחים 6 ליטראות, וכמות גדולה של תחמושת.

 

עם אור ראשון התחילו תותחי המצרים להפגיז אותנו מאשדוד, וכעבור זמן קצר הופיעו שני ספיטפיירים מצריים ביעף נמוך. יכולנו להבחין בטייסים המביטים בנו. הם הטילו פצצות, עשו סיבוב וחזרו שוב. לבסוף החלו יורים עלינו במקלעים. היינו בתופת וסבלנו אבידות. בצהריים הופיע לפתע המג"ד עם קצין המודיעין, ובאומץ רב ניהלו את התנגדותנו.

 

ראינו חיל-רגלים מצרי מתארגן להתקפה.

 

כשהתקרבנו לעמדותינו פתחנו עליהם באש מכל כלי הנשק שבידינו, והם התקפלו ונסוגו. לקחנו בשבי קצין מצרי בדרגת סגן-משנה, עם כוכב על כל כתף, בידו אקדח ומשקפת. את האקדח מסרתי למ"פ ואת המשקפת מתוצרת גרמניה השארתי לעצמי. כמזכרת, סחבתי גם כוכב אחד של השבוי.

 

בקרב עיבדיס היו לנו 7 הרוגים ו-12 פצועים. לא אכלנו ולא שתינו יום שלם.

 

באפיסת כוחות חזרנו בלילה לנגבה, לאחר שפלוגה מגדוד 52 החליפה אותנו.

    

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: