איצק ואיצו - זוג יצחקים / מאיר מינדל

איצק ואיצו - זוג יצחקים

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

רצה הגורל ונולדתי בשנת 1946. בשל כך, נמנע ממני להיות חלוץ בתרצ"ט, חייל בתש"ח, חבר קיבוץ בתשכ"ח.

איור מאת יעקב גוטרמן

נבצר ממני לרקוד בליל הכ"ט בנובמבר -47, להתחבק עם אלמונים בליל שבת, ארבעה עשר במאי - 48, להזדקף בתעלות נגבה, בראשונה בלא כל חשש מצלפים, בעשרה בנובמבר 48, כאשר "המפלצת על גבעה" קרסה בפני מכות קורנס של חט' 8 של יצחק שדה...

 

כל מה שאני יודע זה מהספרים שבלעתי, ומסיפורים, ששמעתי מהאנשים, שבחרתי לקשור את גורלי בגורלם. חברים, שעשו היסטוריה, ולא, כמוני, רק מדברים עליה... על כן נשאר לי רק לקרוא בשקיקה את סיפורי הוותיקים ולהתפעם מגבורתם של האנשים הפשוטים. הם קראו לעצמם בצניעות - "אזובי הקיר" של העם הנולד מחדש, אך בעיניי - הם היו "הארזים"... אספר על אחד מהם – איצו מרמלשטיין מן הנוער ההונגרי. כשדרכינו הצטלבו, שמעתי אותו...ולא רק עליו... אדם ברוך כישרונות היה איצו, אשף בתקשורת בינאישית, חריף שכל ושורד אמיתי.

 

יבוא יום וסיפור חייו יסופר- כיצד שרד את הגטו בעירו וילוק ,סלובקיה, כיצד הגיע לאושוויץ תוך התחמקות מקעקוע של מספר על זרועו , כיצד הובא ברכבת מסע לניקוי ההריסות לאחר חיסול גטו וארשה, איך שרד את דכאו ואף השתתף, עם ריבוא אסירים, בבניית מתקני שיגור של טילי וי- 2, ששוגרו במאותיהם על לונדון... בתום המלחמה הנוראה, בהיותו בן 16, התגנב לרכבת מסע לבודפשט, הצטרף ל"עליית הנוער", עלה ארצה כמעפיל ומצא את דרכו לקפריסין. שם למד מן המדריכים, שהוברחו מן הארץ, לאחוז בנשק, ועם קבוצת חניכי "השומר הצעיר" מהונגריה עלה לארץ.

 

כל זה לא ידעתי כאשר עבדתי איתו במטעי הנשירים בנגבה, אך כן למדתי מפיו על השיחות הארוכות, שניהל עם איצק (יצחק דובנו- "יואב"). שיחותינו היו בתחילת שנות ה-60, ואני- "מוסדניק" בן 15 מקבוצת "שלהבת", עובד מן השורה במטעי נגבה כ"פרח אינסטלציה". אך בטרם אספר את אשר שמעתי מאיצו, אני חייב להקדים בסיפור, שכתב נחום מנדל, איש געש, בספרו "משחקי ילדים?", (עמ' 268).

 

כך כותב מנדל על שהותו בנגבה של תש"ח:

 

...אט-אט הסתגלתי למצב. הדבר היחיד שהפריע לי הוא, שלא היה לי נשק. הייתי היחיד שהסתובב בלתי חמוש. אפילו אולר לא היה לי. שוחחתי על כך עם איצו, מפקד העמדה, והוא הבטיח לטפל בעניין. אכן, יום אחד הופיע איצוּ, בידו רובה אנגלי וחגורת כדורים על כתפיהם. התרחקנו כמה מטרים מהעמדות, לכיוון מטע הבננות. איצו טיפס החוצה מהתעלה, התקרב בזחילה לעמוד הברזל של גדר התיל והניח עליו קופסת שמורים ריקה שהביא עמו. שני כדורים בלבד הקציבו לו לשיעור! איצו הדגים לי איך מזינים את הרובה עם הכדורים, איך דורכים את הנשק ומצמידים אותו לכתף, איך מכוונים, כשהוא מסביר ביידיש מתובלת בשפת סימנים, ומדגים בפרוטרוט כל צעד וצעד. הוא ירה כדור אחד לכיוון הקופסה. לא פגע, אבל כמורה – היה לא רע. הוא פרק מן הרובה את מה שנותר מן הכדור שנורה והעביר לי את הרובה ואת הכדור "שלי". היה עליי לחזור על ההדגמה. טענתי את הכדור, דרכתי את הרובה, הצמדתי את הכת לכתף, כיוונתי למטרה, כשאני עוצם את העין הבלתי מכוונת, בדיוק כפי שלימד אותי. עצרתי את הנשימה, לחצתי אט־אט על ההדק ו... הקופסה עפה.

 

"יופי! עכשיו אתה חייל "- הכריז איצו חגיגית, בטפיחה חברית על כתפי.

 

"איצו, ספר לי על איצק. אתה ממש הכרת אותו, ואני - לא זכיתי. על מה דיברתם? איך נהיית צלף? פתח פיך ויאירו דבריך" - המשכתי לנדנד לאיצו - "עד שיובל שופט, פתחיה, לייבקה, יעקב ונדב יגיעו להפסקת עשר ספר לי..."

 

ידעתי, כי לספר בפרהסיה על הרפתקאותיו מסמרות השער בשואה הוא לא כל כך אהב. ודאי, אם החבורה יושבת בהפסקת קפה ומנתחת בכובד ראש את עמידתו בשער של ויסוקר, בעיטותיו של נחום סטלמך או את גדולתם של פרנץ פושקש ו"החץ הבלונדיני" - אלפרדו די סטפאנו מ"ריאל מדריד". לכן, במידה של חוצפה, העזתי והאצתי בו לשלות מתוך מעמקיו את פרטי שיחות הנפש שניהל עם איצק. שאלתיו: "למה איצק שלח דווקא אותך לקורס צלפות? מה הוא ידע בנושא הצלפות, ועל שום מה בחר דווקא בך? הרי הוא עצמו לא היה צלף".

 

איצו: "איצק ידע להסביר לי דברים מסובכים בדרך פשוטה. אולי בשל היותו מד"ר של ה"הגנה" בג'וארה, אך בידע תאורטי אין די. הוא שלח אותי לקורס צלפות חטיבתי. כלומר, מכל חט' גבעתי נבחרו 20 חיילים, וב-21/3/48 נשלחנו למחזור ג' של הקורס לצלפות. כשחזרתי מן הקורס איצק לקח קופסת שימורים, הניחה במרחק של כחצי קילומטר מן המגדל וביקש שאפגע בה. כיוונתי את הרובה ("ליי אנפילד", סימן 4), כפי שלימדו אותי, בחנתי את כוון הרוח ועצמתו, יריתי ופגעתי. צהל איצק: יש לנו צלף!!"

 

מ.מ.: "למה דווקא אתה נבחרת לתפקיד אחראי כל כך?"

 

א.מ.: "לא לכל דבר יש לי תשובה, מאיר. לא רציתי לנדנד לאיצק בשאלות מיותרות. הוא היה מאד עסוק בחישובים מתמטיים של קווי הגובה והמיקום של 13 עמדות הגנה, המיקום של מרגמת 3 אינץ', שהובטחה לנו, ועוד עיסוקים.

 

לי הסביר איצק כמה אקסיומות בנושא צלפות:

א) הכי חשוב - אתה מסווה את עצמך. אינך עומד בעמדה בולטת, כי אם מתמזג עם השטח.

ב) אתה לא כמו כל החיילים בעמדות. אתה לא "מנגן בתזמורת, אתה צריך להיות סולן". בזכות הכוונת (צלפים) אתה רואה ובלתי נראה.

ג) איצו, אתה צריך להיות רגוע ולא להילחץ מכל פיצוץ ומכל התרחשות. נתק את עצמך והצמד למטרה.

ד) תכין לך בעמדתך כרית קטנה, שמיכה דקה ומים. אך אל תשתה הרבה מים שלא תצטרך ללכת להשתין.

זכור, צלפי האויב מחפשים אותך. אל תקל עליהם למצוא אותך.

ה) שים לב לרוח. היא האויב של צלף, כי כל משב רוח עלול להסיט את הכדור במעופו.

ו) הדבר הכי חשוב, איצו, בפגיעה ראשונה אתה לא יורה כדי להרוג. אם תהרוג את המצרי, הוא יישאר בשדה ולא יטריד את חבריו החיילים. לכן, אם אתה יכול- תפצע את המצרי. הוא יתחיל לצעוק, ואז ירוצו אליו חבריו, אלונקאים, חובשים, מפקדים זוטרים כדי לפנותו מן השטח. זה הרגע שהמתנת לו, פתח באש ופגע בחיילי האויב המצטופפים ליד הפצוע. הבנת?

ז)אחרי הירי המסיבי - עמדתך נתגלתה, ואתה עובר מיד לעמדה חליפית. עזוב את העמדה הנוחה שלך, כי היא תהיה מקום מותך. זכור ואל תשכח.

 

לסיכום - הקצינים שלהם צועדים מאחור. חפש אותם וצלוף בהם. פציעתם תגרום לאנדרלמוסיה אצל האויב. כל פגיעה שלך פוגעת ברוחו של לוחם האויב ומחלישה אותו. כך איצק הרביץ בי תורה, ואני שתיתי ממעין עצותיו ולא רוויתי. הייתה לו דרך משלו לספר על תהליכים כשהוא בוחר במלים פשוטות. למשל, כשישבנו על הדשא, סביבו תמיד היו מתרכזים שומעים רבים. הוא היה מנצל את החברותא, והיה חולק עם החברים את רעיונותיו;

 

"כשתתחיל המלחמה נגד המצרים נזכור, כי יש לנו יתרונות עליהם - ראשית, אנו מחופרים ומוגנים ע"י אמא אדמה. הם - תוקפים, ולכן יתקדמו גלויים. כל כדור שלנו יפגע בהם, לא נבזבז כדורים לשווא. שנית, עלינו להמתין ל... שקט. אם באמצע המהומה - תקיפות מטוסים, ירי מרגמות ותותחים, טרטור מקלעים - פתאום ישתרר שקט, זה סימן גם עבור החי"ר המצרי אך גם עבורנו - הרי המפקד המצרי לא רוצה לפגוע בחייליו ע"י האש המצרית של הרתק הארטילרי, ירי מטוסים וירי מקלעים. הדממה הוא סימן מצרי ברור - בתוך דקות הם אמורים להסתער ולכבוש את "המושבה הציונית", ונשארו להם רק 100-120 מטר עד לגדר. "זו תהיה ההסתערות האחרונה" - כדברי מפקדיהם. הסימן נועד גם עבורנו - ממשיך איצק. זה הרגע לצאת מן הנישות (גומחות) שחפרנו בתוך הקירות של התעלות, לעמוד איתן ולפגוע בהם. שלישית - נזכור תמיד, אנחנו נלחמים על הבית. מאחורי גבנו - מושבות הדרום ותל-אביב. אנו "השומר הצעיר". נחזיק מעמד, לא נתחלה ולא ניתן לשמועות לפגוע ברוחנו. נזכור את היתרון העיקרי שלנו: לנו יש תעצומות נפש. לאויבינו - אין".

 

כך, במשך ימים רבים למדתי מאיצו עוד ועוד על פגישותיו עם איצק. סיפוריו קלחו, אך, דבריו נקטעו ב-21/5/48 בשעה 09:00. ספיטפייר של האויב השליך פצצה, שפגעה בדשא המרכזי. איצק נהרג, ואיצו - איבד ידיד נפש.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: