ה'סנדוויץ'" של עמנואל / מאיר מינדל

ה"סנדוויץ'" של עמנואל

מאיר מינדל [מנהל "המוזיאון הפתוח" בנגבה]

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

הטבע או ההשגחה העליונה העניקו לכל הברואים שיניים.

איור מאת יעקב גוטרמן

אך לא רק להם. גם לזמן יש שיניים, וכאשר שיני הזמן ינגסו בזיכרון נגיסה גסה, מובטח לנו כי הערפל יעטוף את כולנו, ועל הכל ייגזר העתיד האכזרי של השכחה. בין אם היינו אזובי הקיר או ארזים, גורל משותף לנו: כליה ואבדון. אבל, יש יוצא דופן. אז מי כן ייזכר בעוד 100-50 שנה?

 

נזכור את זה שדאג ללקט את סיפוריו בספר. רבים מהגנרלים או מהפוליטיקאים דואגים לעצמם. הם וודאי לא יישכחו. אך מה עם החפ"שים - החיילים הפשוטים או המפקדים הזוטרים? להם אין סופרי צללים, ובאמתחתם רק הסיפור המרתק של חייהם. רק אחדים מהם כתבו והעניקו לנו את זיכרונותיהם, ומה עם יתר עשרות הצנועים והשותקים? סיפוריהם אובדים - ואין גואל.

 

ברצוני לספר על "סנדוויץ'" - שני מוקשים נגד טנקים, שמצאו את עצמם לילה אחד על כתפו של עמנואל תור, יליד רדזין, שהכשיר את עצמו להיות חשמלאי. כחניך "השומר הצעיר" ידע שהוא וחבריו ישאו על כתפיהם את משימת יישוב הארץ. עבורו ועבור כל חברי הקן השומרי, העתיד היה ברור: "בציונות יש הסכם בלתי חתום בינם לבינינו. הם - הרוטשילדים, המונטיפיורים - יקנו מהערבים דונם אחר דונם. אנחנו - הסוציאליסטים מפולין - ניישב את האדמות היהודיות, נפריח אותן ונגדל בהן 'עז אחר עז'.

 

איש קשה היה עמנואל. נמוך-קומה, סגפן, בעל תווי-פנים מחודדים, ודרש הרבה מאחרים ומעצמו.

 

את בגדיו הכחולים לא הוריד, ותמיד "שידר" שהוא החייל של הציונות ואיננו פנוי למנעמי החיים. בקיץ 1939, כשמלאו שש שנים לעלייתו ארצה, עלתה נגבה על הקרקע. עד כ"ט בנובמבר 1947 היחסים עם השכנים היו סבירים, אך לאחר שהאו"ם החליט לחלק את הארץ - כל ההרמוניה פסה וגזה.

 

עם פלישת המצרים ופינוי הילדים התבהר הערפל באחת. ל-70 הנגבאים ול-66 חיילי התגבורת מ"גבעתי" היה ברור שלנגבה אסור ליפול, כי מאחוריה אין מי שיעצור את הנחשול המצרי. אבדן המפקד יצחק דובנו (יואב) פגע בביטחון העצמי של המגינים, ובחזית הדרום נפלה ההחלטה לתגבר את היישוב בשתי מחלקות מחטיבת גבעתי.

 

במהלך קרבות ההכנה הופגז הקיבוץ על-ידי שתי סוללות תותחים, יחידת מרגמות ואש מקלעים. ב-2 ביוני 1948 התקפת טנקים וחרמ"ש כמעט שהשיגה את מטרתה, אך בינתיים המגינים התחשלו והרוח נשארה איתנה. קובה וילן, שהחליף את "יואב", סיפר: "התנאים היו קשים - חום יולי, ענני הרחש, סרחון הגופות הצבות, מים במשורה ואש צלפים מנעו מן המגינים להתרווח ולהימצא ביום מחוץ לתעלות".

 

לאחר קרב נורא בעיבדיס היה ברור לכל שהתקפה מצרית היא רק שאלה של זמן. וכך, בליל 11-12 ביולי קיבל עמנואל תור משימה - להטמין "סנדוויץ'".

 

הוא החליף מרעומים, ובמקום המרעום הרגיל הבריג מרעום חשמלי. עמנואל התחבר אליו בכבל, פרס אותו, חזר אל עמדתו והתחבר ל"דטו" - דטונטור - הנפץ החשמלי.

 

למחרת עלה השחר, הערפילים התפזרו וההתקפה התחילה. נגבה הופגזה, הופצצה והותקפה מכל הכיוונים.

 

עמנואל בחר שלא להתחבא בגומחה שבתוך דופן התעלה, "מאורת השועל", כי אם לתצפת על המוקשים. הטנק המצרי ירד מן הגבעה ומדי כמה מטרים היה נעמד, מכוון, יורה וחוזר חלילה. עמנואל לחץ על מתג ה"דטו" בדיוק כפי שלימד אותו עודד נגבי, החבלן מ"גבעתי".

 

הפיצוץ היה אדיר. הטנק איבד את השרשרת, והוא התחיל להסתובב סביב עצמו. הצוות המצרי זינק החוצה ו"נקצר" באש מקלעים. המצרים ירו לכיוון הטנק שלהם פגזי עשן כדי להסתיר את ניסיונם לגררו ל"שטח מת", אך האש של המגנים מנעה מהם זאת. הקרב על הטנק נמשך עד רדת החשיכה. בשעה 01:00 לקח עודד נגבי את חבלניו, והטמין מוקשי נ.א. וביניהם גם מוקשי שרפנל (מוקשים מנתרים).

 

ב-03:00 הגיעו המצרים כדי לגרור את הטנק לאחור. אחדים מהם עלו על המוקשים ונפגעו. צריחות האימה ואנקות הפצועים נשמעו כל הלילה, אך המצרים לא חילצו את פצועיהם עד הבוקר, ואט אט נדם קולם...

 

הקרב על הטנק התחדש, ולא פסק ימים רבים עד לבוא ההפוגה.

 

בזמן ההפוגה גררו חיילי חיל ההנדסה את הטנק מתוצרת איטליה, דגם 13-40M, בעזרת שתי כננות ולקחוהו לתיקון בעורף. הטנק נעלם במלחמה ואיש לא יודע מה עלה בגורלו. (לטנק ה"לוקוסט" האמריקאי שמפאר כיום את הכניסה לנגבה, אין כל קשר לעמנואל. יש לו סיפור מדהים כשלעצמו, וכל מנהלי מוזיאון השריון לדורותיהם היו רוצים אותו בתצוגותיהם. טנק זה ניתן לנגבה כהוקרה על הלחימה וסיפורו המלא מובטח למטיילים שיגיעו ל"מוזיאון הפתוח" בקיבוץ).

 

הדרך היחידה שבה יסכימו תושבי נגבה להחליף טנקים היא רק אם יוכלו לקבל את הטנק האיטלקי המקורי שמולו נלחמו. הציפייה שזה יקרה עדיין קיימת, וחבל שעמנואל תור, שנפטר בשיבה טובה בקיבוץ נגבה, כבר לא יזכה לראות את נס ה"החלפות", לכשיתרחש.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: