לאן נעלמו שישה חללים? / מאיר מינדל

לאן נעלמו שישה חללים?

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

השנה - 1963. תלמידי "שלהבת" במוסד החינוכי נגבה התבקשו לכתוב עבודות אישיות בנושא מלחמת השחרור. המורה - ישראל כץ, איש מבוגר, תמים וצוק איתן של אידאולוגיה סטליניסטית.

איור מאת יעקב גוטרמן

סטאלין כבר לא איתנו 10 שנים, חרושצ'וב כבר גילה את האמת אודות מעללי הרודן הרוצח, אך ישראל- עומד על דעתו. מולו, בכיתה יושבת חבורה דעתנית של ילדים, פליטי המשטר הסטליניסטי מאוקראינה, רומניה, רוסיה, רוסיה הלבנה ופולין. כל נסיונותינו לערער את דעותיו המוצקות, עולים בתוהו; משפט הרופאים, ההוצאה להורג של קצינים פולנים ביער קאטין, רצח המשוררים דוברי היידיש, דיכוי ז'דנוביסטי  של מחשבת האינטלקטואלים החושבים אחרת, רצח יאן מסריק בצ'כיה. דבר לא עוזר. הוא – בשלו: העובדות שהבאתם לפניי - תעמולה אמריקאית ומלחמה פסיכולוגית של המערב כנגד ברית המועצות. משברי ההגיון שלנו מתנפצים על צוקי האמת המוחלטת של ישראל כץ.

 

בוקר אחד הוא מפתיענו: "ילדי "שלהבת", עזבו את הפוליטיקה. יש לי עבורכם משימה: גלו לי לאן נעלמו שישה מחללי מלחמת השחרור, שהיו טמונים בבית הקברות בנגבה בתום הקרבות?"

 

אנו פונים איש איש אל הספרים לפצח את התעלומה המקומית. בארכיון של שולמית גורן כתוב, כי מתוך 166 מגיני נגבה, בתמיכתם של 66 חיילי פל' א', גדוד 53 "גבעתי" נהרגו 43. בשלב הבא הגענו לבית הקברות הצבאי, ספרנו את מספר המצבות והגענו ל- 37 קברים.

 

מיהם עוד ששה חללים ולאן נעלמו? התחלנו בחיפושים. חוזרים אל שולמית החרוצה ומציפים אותה בשאלות:

 

"האם אלו קברים אמיתיים או רק אבני זיכרון? אם קברים אמיתיים הם, איך חמישה חיילים יכולים "להצטופף" בסנטימטראז' כה מצומצם? אם לא היה ניתן לקבור את החללים במהלך הקרבות, היכן הוטמנו בינתיים, עד בוא ההפוגה? איך הצליחו לזהות את החלל, אם הפגז פגע בו פגיעה ישירה, והחייל התאדה בלי להשאיר עקבות? למה החללים נקברו בנגבה ולא הועברו לקבורה בבית הקברות הצבאי האזורי, כמו רבים מחללי הדרום?"

 

שולמית, שלא הייתה מורה במוסד נגבה, לא הכירה את ילדי "שלהבת", ולא יכלה לדעת כי מדובר בילדים תאבי דעת, מחפשי אמת ומאוד לא "מתוני רגש" כמו הקיבוצניקים המולדים...  היא מצאה את עצמה מול חבורה סוערת, חסרת סבלנות וקצרת רוח. שולמית, שמאד הצטיינה בניהול הארכיון, שבו אספה פתק לפתק, "צעטלה לצעטלה", לשאלותינו "האסטרטגיות" - לא מצאה מענה.

 

חיפושינו הניבו תוצאות שהדהימו אותנו. מפי ותיקי המקום למדנו, כי כל אחד מן החללים (חברי נגבה או חללי "גבעתי") נקבר... שלוש פעמים;

 

 בראשונה, החללים נישאו על אלונקות אל תעלת הנופלים למרגלות המגדל המנוקב. הם הונחו בתעלה, ועליהם הונח פח גלי. על הפח נשפכו כמה דליי עפר, ובכך נמנעה פגיעה בגופות על ידי בעלי חיים ליליים.

 

בשנייה, למדנו כי למחרת כיבוש משטרת עיראק אל סווידן- 10 בנובמבר  48 - על ידי חטיבה 8 של יצחק שדה, חברי נגבה בחרו להעביר את החללים  אל אתר הנמצא בכניסה הצפונית לקיבוץ. לאחר שהחברים החליטו להפריד בין בית העלמין האזרחי המצוי בגבעה הדרומית לישוב לבין בית העלמין של חללי המלחמה.

 

ואז בחודש.... 194... נציגי המדינה באו לקיבוץ הפצוע, המצולק אך בלתי נכנע. ובפיהם משאלה: "חברי נגבה היקרים, כל המדינה נושאת אתכם על כפיים, עשיתם את הבלתי אפשרי, מנעתם מן הצבא המצרי לעלות צפונה תוך כיבוש קסטינה, מסמיה, גדרה ומושבות הדרום. בצבא ישראל לא היה מי שיבלום את הפלישה. כי כוחות צה"ל היו מתוחים לאורך הגבולות ללא כל רזרבה. חברים, לא רק שמילאתם את הוראותיו של שמעון אבידן המח"ט להוות "קיפוד בשטח האויב, להילחם עד האיש האחרון, עד הכדור האחרון ולרתקו בכל מחיר וכך למנוע ממנו לעלות צפונה".  אתם עשיתם מעל ומעבר. ואנו, המדינה, מבקשים להודות לכם.

 

חברי נגבה ענו: "תודה, כיצד תוכלו להודות לנו? שהרי המדינה - ענייה היא. רבים מן הישובים נפגעו ונהרסו. אז במה המדינה יכולה להודות?"

 

 תשובת המדינה הייתה בת מילה אחת - כבוד. אתם ראויים לכבוד, ואנו נעניק לכם את הכבוד, שאתם ראויים לו. תנו לנו דונם או שניים מאדמתכם, ואנו נבנה לכם בית צבאות צבאי רשמי, אנו נטפח אותו, ובכל שנה ביום הזיכרון יבואו אלפים להתייחד עם מגיני היישוב.

 

משנקבעה החלקה, אנשי הרבנות הצבאית החלו בזיהוי ובהעברת הגופות. באתר החדש נקברו גם חברי הקיבוץ, שחוילו במהלך המלחמה, וגם חללי גבעתי. התהליך הסתיים, וכל 43 החיילים זכו למנוחה האחרונה בפעם השלישית.

 

ואכן כך היה, אך השאלה לאן נעלמו ששה חללים לא זכתה עדיין למענה. בירור נוסף העלה, כי בשלב העברת הגופות אל המנוחה האחרונה לביהק"צ למרגלות האנדרטה, באו שש משפחות של חללים ובפיהם משאלה פסקנית: "אנו לא מאמינים כי אתם תבנו את נגבה במקום הזה. המקום שנהרס עד היסוד - רובצת עליו קללה. אנחנו יודעים, כי גם את ניצנים בנו במקום אחר ועוד ישובים שנהרסו, נבנים במקום אחר. נגבה אולי תיבנה מחדש, אך זה לא יהיה פה.  ברור לנו כי בית הקברות שיהיה פה - יהיה בית קברות זנוח. ואנחנו מעדיפים לקחת את הבנים ולקבור אותם במושבות הדרום".

 

לא עזרו תחנוניו של קובה וילן  ושל חברי נגבה רבים אחרים: "הילדים שלכם כרתו איתנו ברית דמים, הם לחמו כאן, נפלו כאן, וכאן ננציח אותם לעולם ועד. אנחנו מבקשים שתשאירו אותם אצלנו. כל שנה נדאג לאוטובוס, שיביא אתכם לאזכרה השנתית. נעשה כל מה שצריך ומה שתבקשו. תשאירו בבקשה את החללים".

 

הבקשות התנפצו על סלעי ההתנגדות  של ששת המשפחות, ולכן מי שאיננו כאן הם אותם חיילים, שאמנם נהרגו בינינו, בחפירותינו ובעמדותינו, אבל אינם קבורים איתנו עוד.

 

מדי שנה, בטקס משתתפים מאות ילדי בתי ספר ו"היחידה להנצחת החייל" דואגת שהאירוע יהיה מדוייק, מתוקתק ויכלול גם דברים של חבר כנסת או שר, שנישאים באתר מדי שנה. ששת "הילדים" שחסרים, אכן חסרים מאוד.

 

נשארו עוד כמה שאלות ללא מענה, אך הקבוצה לא ויתרה והמשיכה בחיפושיה.

 

 ביבליוגרפיה

 

"במותם ציוו - בתי הקברות הצבאיים" / מעוז עזריהו/מנשה שני. עמ' 30:

"בשלהי 1949 עלתה על סדר היום בכנסת "הסדרת זכויות הקניין על בתי הקברות הצבאיים". בסעיף 3 נקבע כי "שר הביטחון רשאי להכריז באכרזה (כך במקור) שתפורסם ברשומות, ששטח קרקע המתואר באכרזה יהיה בית קברות צבאי".

מן הציטוט ניתן להבין, כי המדינה חוקקה "חוק זכויות קנין הקרקע למען הקמת בתי עלמין צבאיים". בנגבה המדינה לא נזקקה להפקיע קרקע בתוך הקו הכחול. נגבה נעתרה ללא דחיות למשאלת משרד הביטחון, ובית הקברות הצבאי - קם והיה.

  

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: