העלייה על הקרקע / מאיר מינדל

העלייה על הקרקע

עדות אישית המסופרת ע"י האלוף אבידר

ערך והביא לדפוס - מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: "בדרך לצה"ל", זיכרונות האלוף אבידר. הוצאת "מערכות", 1970

איור מאת יעקב גוטרמן

בראשית חודש יולי (1939) לא היה עוד ספק בדבר הכוונה של השלטונות לאסור על ההתיישבות בנגב, ונודע לנו, כי השלטונות נתנו הוראות לנציגיהם בעזה, למנוע עליות לשטחים חדשים. רישיונות התנועה בכבישים, שהוצאו ליהודים, התירו נסיעה בשטח הצפוני של נפת באר שבע, אולם הגבילוה ל"תנועה בין ישובים יהודיים בלבד". בבואי להכין את העלייה לנגבה, נקטתי אמצעי זהירות מיוחדים לבל יגונב דבר ההכנות לאיש, פרט לעוסקים בכך.

 

כבסיס היציאה וההכנות נקבעה באר טוביה. ליתר דיוק, פרדס במושב. החומרים רוכזו בצנעה, והאנשים באו למקום יום אחד לפני העלייה (11/7/39). אנשי באר טוביה עצמם הופתעו כאשר ערב היציאה התארגנה ברחובם הראשי שיירה בת ארבעים ושתיים משאיות. רבים רגזו עליי, על שלא הכנסתים בסוד ההכנות. חברי המושב, ובעיקר חברותיו, טענו נגדי, כי לא ניתנה להן אף אפשרות לכבד את המשתתפים כראוי לפני צאתם לדרך. אברהם הרצפלד וכתבת עיתון "דבר", התרעמו על שלא התרתי לעסקנים להשתתף במצווה...

 

כאשר ניגשנו לארגן את העלייה לנגבה, אחת הבעיות שניצבה לפנינו היה מחסור חמור בנשק. המחסנים המרכזיים של ה"הגנה" היו כמעט ריקים, ואילו תכנית השנה כללה עלייה של עשרים ישובים חדשים(!) לפיכך, בכל פעם גייסנו נשק מן הישובים הקיימים, כלי לכלי, עד שהגענו לכמות שנדרשה לחימוש היישוב החדש. לכלים המגוייסים הוספנו כמות מסויימת של כלים חוקיים או חוקיים למחצה לשם כיסוי.

 

בעיה יחידה במינה ניצבה לפניי בגלל היסוסי הקיבוץ המיועד לעלות לאדמות בית עפא. קיבוץ "השומר הצעיר", שישב בנחלת יהודה, חיכה זמן רב לתורו להתנחלות, ויועד בתחילה להתיישב באדמות חיאם אל ואליד, במזרח עמק החולה. נציגיו ביקרו במקום ותיארוהו בפני חברים כ"ארץ פורייה, שמימיה רבים". כאשר נדחתה העלייה - יועד הקיבוץ לבית עפא. להפתעתי, היססו החברים וטענו כי כבר התרגלו לרעיון ההתיישבות בצפון. נאלצתי להסכים לפשרה, שלפיה ישתתפו חברי הקיבוץ בהכנות לעליה ובעלייה עצמה, מבלי שייקבע סופית, שדוקא הם ישארו לשבת קבע בנגבה. לאחר העלייה, שוב לא עורר איש את שאלת ההתיישבות בגליל...

 

שעתיים לפני חצות, ללא אורות, זזה השיירה הארוכה לדרכה. בראש כוח האבטחה, שצעד ברגל לפני השיירה, עמד יצחק דובנו, "יואב", חברי מתקופת הקורסים וחבר הגרעין המיישב. השיירה נעה דרך הכפר הערבי בית דרס, חצתה במהירות את הכביש הראשי לעזה והמשיכה בשביל המוביל לשטח המיועד. כדרכי, נסעתי ב"פורד" שלי עם יחידת החלוץ בראש השיירה. העוצר בלילה היה בתוקפו, ובשטח זה הייתה התנועה אסורה עלינו אף ביום. למזלנו, בעת שחצינו את הכביש לא נעו באזור פטרולי צבא ומשטרה. את כפריי הסביבה הפתענו, כי כאשר נעורו - ראו עם בוקר מגדל וחומה מוזרים הניצבים על כנם. בשתים אחרי הצהריים הושלמה הקמת הנקודה החדשה. אחרי תמרון אזעקה ותפיסת עמדות, וככלות הטקס על ברכותיו ונאומיו, והנפת הדגל על המגדל, נפתח הפרק השני של ההרפתקה.

 

יצאנו ב"פורד" שלי, שהיה מלא חברים לתל אביב. בכביש הראשי, ליד הגשר הצר של שפיר, נעצרנו על ידי טנדר משטרתי, והסמל הבריטי החל בודק את רשיונות התנועה שלנו. בהגיעו להגבלה המסומנת ברשיון הכחול, הודיעני: "הואיל, ואתה נמצא מחוץ לתחום הישובים היהודיים, אין לך רשות לנוע כאן!"

 

ללא שהות השבתי: "אתה טועה. אנחנו חוזרים מיישוב יהודי הנמצא מדרום לכאן". השוטרים הערבים פרצו בצחוק, והקצין הערבי, שהיה אתם טען, כי הוא מיטיב להכיר את הסביבה ואין בה כל יישוב עברי. כשעמדנו על דעתנו, שאלו - מדוע זה אנו מבלבלים את מוחם בסיפורי בדים? הויכוח נמשך זמן מה. אנו היינו תקיפים בדעתנו, כי היישוב העברי הדרומי ביותר נמצא מדרום לנו. הצבענו לכיוון נגבה, והם נשארו כמובן בשלהם, והצביעו על באר טוביה, צפונה. "רק אתמול סיירתי בכל הסביבה ולא מצאתי בה כל ישוב עברי" - טען הקצין הערבי. ואילו אני נשארתי בשלי: "אתה צודק בהחלט לגבי אתמול. אולם היום שונה הדבר, שכן באדמות בית עפא הוקם יישוב חדש!"

 

רק אז החלה המשטרה לחשוד שסידרו אותה באמת. הצעתי לשוטרים, כי נחזור עמם ונראה להם את המקום. הסמל הבריטי לא קיבל זאת והודיע, כי עלינו להמשיך צפונה, וכי הוא יברר את העניין בעצמו. המשכנו צפונה עד הפנייה לבאר טוביה, אולם חזרנו לנגבה דרך ציר, שנסענו בו בלילה הקודם והגענו למקום עוד לפני הופעתם של שלטונות הנפה מעזה. כפי שסופר לנו לאחר זמן, הייתה מבוכה רבה במשרדי הנפה, והאחראים התפלצו מרוב כעס. נכחנו בנגבה כאשר קציני משטרה וקציני המחוז הגיעו אליה. הם חקרו ודרשו וניסו לשדל את המתיישבים כי "יירדו קודם כל מן המקום ורק אחר כך יבקשו רישיון לעלות על האדמה".

 

בבודקם את רשיונות הנשק פרץ הקצין הבודק בקריאה, כי מימיו לא ראה אוסף בלתי סדיר כל כך של רשיונות כשרים. שוב נאלצו השלטונות לבלוע את כשלונם, ולהשלים עם עובדה מוגמרת. בחימתם הם קנסו כל אחד מהנמצאים במקום בסך לירה אחת על הפרת העוצר בעת שעברו בלילה בכביש.

 

בין המשתתפים בעלייה היו אחיו של אורד וינגייט, עיתונאי אנגלי, ששהה אז בארץ וצורף לשיירה בזכות אחיו "הידיד". עמו היה עיתונאי אנגלי נוסף, ושני אלה ברוב רוגזם לא חסכו מהשלטונות שבט לשונם.

 

הכיוון - נגבה ורצוננו להדרים נתממשו רק כעבור ארבע שנים, כשהועלו על אדמת הנגב שלושת המצפים, ושוב אחר שלוש שנים נוספות, במבצע הגדול של עליית אחת עשר הנקודות בנגב הצפוני בלילה אחד.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: