גאולה? לאלוהים לא בוער.../ מאיר מינדל

גאולה? לאלוהים לא בוער...

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"אתה רוצה לעלות לארץ ישראל? פסקודניאק! בנדיט!! מה איתך, בני?!? הגם אתה כופר!?! איך אתה מעז לחשוב בכלל לנסוע לפלשתינה?!?"

איור מאת יעקב גוטרמן

המילים הקשות של אבא שלי, הרב אליעזר ברוק, חתכו לי בלב. וכי מה היה החלום של כולנו בפעולות השומריות? כל מי שהאמין בציונות, כמונו, היה צריך להגשים ולעלות לארץ ישראל. שיחות סלון אינטלקטואליות על חשיבות הציונות – עבר זמנן, ובהן שוב לא היה די. התחנכנו לעשות מעשה, ובבוא היום - לעלות . באתי לאבי - הרב הראשי של העיר נובוגרודק, פולין, וביקשתי קצת כסף כדי לקנות סרטיפיקאט (אישור עלייה). פתאום, אבא שלי, אדם רגוע בדרך כלל, יצא מכליו; בכעס ובזעם, כשפניו מאדימות ועיניו מזרות אימים, הוא המשיך לצעוק עלי: "אתה התחברת לשומרניקים? אתה יודע שהשומרניקים ("השומר הצעיר") הם כופרים? אני יודע שיש אלוהים, ויש לו סדר, ויש לו תכנית. האלוהים יודע בדיוק מתי הוא הולך לגאול את עם ישראל. ואתם מעיזים להקדים את הגאולה? להקדים את הגאולה?? מי שמכם? מי הרשה לכם בכלל לחשוב, שאתם, חבורת זבי חוטם, תקדמו את הגאולה של עם ישראל??, מרים - הוא פנה לאמי - היית מאמינה למה ששומעות אוזניי? את שומעת את מה שה'תכשיט' שלנו רוצה?. הוא רוצה ממני כסף לסרטיפיקט? שאנו נממן לו עליה לפלשתינה?? פסקודניאק, טפו...!" זעקות השבר של אבי נשמעו בכל הרחוב. הבנתי, שמאבא הזה - לא אקבל דבר. החלטתי למצוא פתרון לחסרון הכיס; הלכתי לשוק, ובדרכי- אספתי את כל ספרי הלימוד שלי ומילאתי בהם שק מלא. הבנתי, כי הדרך היחידה להשיג את הכסף ולקנות את הסרטיפיקט בשנת 1934 - היה פשוט למכור בשוק את ספרי הלימוד, ולאסוף 'קאפיטל' (הון) כדי שיהיה לי כסף. לאחר יום המכירות, עייף ויגע, אספתי את השק והכסף, ובדרך הביתה עברתי בקן השומרי. בפעולה סיפרתי לחברי הקבוצה שלי אודות העימות ביני לבין אבי. חבריי הבינו אותי והוסיפו לי קצת כסף מקופת הקבוצה. כך בבוא היום, קניתי סרטיפיקט".

 

השיחה הזאת מתקיימת בביתם של חנה ושיקה ברוק. אני, ילד חוץ בכיתה י' מבקש להשביע את סקרנותי הבלתי נלאית וללמוד איך ותיקי נגבה הצליחו לעלות לא"י. במדינת ישראל, בשנת 1963, עוד לא היה מקובל לעשות עבודות "שורשים", ואני החלטתי על דעת עצמי לדפוק בדלת של משפחת ברוק, להיכנס ולשמוע מהם על עלייתם. אמנם הייתי ילד מאומץ אצל שושנה וישראל כץ, ושמעתי לא אחת את סיפור עלייתם, אך לשמוע זוג ותיקים נוסף - מאד רציתי. רגליי נשאוני אל ביתם, דפקתי קלות בדלת 'חדרם', ושיקה וחנה המופתעים קיבלו אותי מאוד יפה. כנראה, שילדיהם יואב, יונתן ועלי היו עסוקים מאד בספורט ובשיעוריהם, וסיפור עלייתם של הוריהם, עניין אותם פחות. ואולי כבר הכירוהו לפרטי פרטים, ורק עבורי הוא היה חדש. {מי חשב, שמדרכות חיי וחייהם יצטלבו וישתזרו שוב ושוב; חנה הייתה מזכירת הקיבוץ כאשר הוחלט, בראשונה בנגבה,(1971) ש"מאיר יישלח לת"א ללמוד קומפוזיציה למשך ארבע שנים רצופות"('...לופט געשפטן'...'פרנסות אויר'?!?), ושיקה נהרג בתאונה מחרידה כעבור כתריסר שנים... אני הייתי אתו ועם בנו יואב ברכב.}

 

"שלום לכם חנה ושיקה, אני מאיר מינדל מ"שלהבת". תסלחו לי, אם אשאלכם שאלות אחדות על היסטוריה המשפחתית שלכם? אותי- מאד מעניין איך הצלחתם לעלות לארץ בשנת 1934, איך זה התרחש?" שניהם, כמו יהודים טובים, כאלו נדברו ביניהם, ענו לי בשאלה על שאלתי:" ואיך אתה עלית לארץ ישראל ? הרי אין עלייה מרוסיה בשנת 58, אז איך אתה עלית?" סיפרתי להם בקצרה איך אני עליתי, ואיך אבא שלי שהיה תושב לבוב, שהיתה עיר פולנית עד 1939, ביקש ב-1957 לחזור ל"מולדתו", איך, לאחר חצי שנה בפולין, הגענו ב"עליית גומולקה" לישראל והתחלנו להתערות. סיפרתי את הסיפור שלי בקצרה, כי לא באתי לשפוך את ליבי, באתי לשמוע אותם.

 

פתח שיקה את סגור לבו וסיפר לי על העימות עם אביו - הרב אליעזר ברוק: "אחרי העימות עם אבא, הבנתי, שאין לי שום דרך אחרת להגיע לארץ ישראל אלא לקנות סרטיפיקט, וזה היה אפשרי ב- 1934. ואז מגיע תורה של חנה:" מאיר יקר, אתה רוצה לדעת איך אני עליתי לארץ ישראל?" עניתי לה, "בוודאי. זאת הסיבה שאני יושב פה ואני מקשיב לשניכם". מספרת חנה בהתרגשות:

 

"באתי ממשפחה מסורתית מגומבין, והוריי רשה ואליהו היו סוחרים. אמי הייתה מאד ידועה בחוש הצדק ובשכל הישר שלה. אצלנו בעיירה היא יעצה, גישרה, פישרה ואף הייתה בוררת. אפילו הגויים 'השיקצים' קיבלו את פסיקותיה. מאבי התייתמתי בגיל 10, אך היינו משפחה מרובת ילדים, וזה עזר לי להתגבר על האבדן. לקראת עלייתי ארצה (15/5/34) שאלתי את עצמי- למה אזדקק יותר מכל בארץ ישראל? מה אישה צריכה יותר מכל בארץ ישראל? לא יכולתי לדעת. הייתי נערה בארץ אירופאית, ולא היה לי מושג מה אישה בת 22 צריכה באסיה בכלל ובארץ ישראל בפרט. חשבתי וחשבתי, ושבועות ארוכים לא מצאתי את הפתרון לחידה. עד שיום אחד פקדה אותי תובנה, הארה, פתאום "ירד לי האסימון"; הבנתי, שאישה בארץ ישראל צריכה אקדח. הלכתי וקניתי אקדח נשים קטן, 12 ס"מ אורכו, וטמנתי אותו ב...תחתונים. כל הזמן הלכתי עם אקדח בתחתוניי. הוא שמר עליי, ואני - שמרתי עליו מכל משמר. ואז, כשהגיע הרגע לעלות לאוניה "מרתה וושינגטון", כמובן שגם האקדח ליווה אותי בתחתוניי. כך אני עליתי לארץ ישראל."

 

בשנים הבאות שמרתי על קשר אוהד עם חנה ועם שיקה והמשכתי לחקור אודות מעשיהם במלחמת השחרור. כך נודע לי שחנה הייתה המזכירה בפינוי. הפליטות בהרצליה הייתה קשה לכולם, אך הייתה מכבידה שבעתיים על חנה; הגורל הטיל עליה מטלה קשה מנשוא - כמזכירת הקיבוץ היא הייתה "המבשרת". בשורות איוב ושמועות איוב רדפוה האחת אחרי השנייה. חנה הייתה דופקת בדלתן של הנשים כדי לבשר להם את הנורא מכל- בשורת האלמנות. 11 חברי קיבוץ נפלו בקרבות. באחד עשר מבחנים עמדה חנה. שיקה לקח על עצמו את האחריות על הבישול. בתנאים לא תנאים הוא, עם צוות עוזריו, היה מכין שלוש ארוחות ל-15 עמדות. נדמיין לנו - בלי חשמל, בלי מקרר, בלי קרח, באור עששית, עם רגבי אדמה השוחים בסיר לאחר כל הפגזה. שיקה היה מופקד על ביתור הפרות הפצועות והכנת ארוחות בשר לכל 166 מגני נגבה.

 

מסיפורים קצרים אלו אנו מבינים, שאנשים שבנו את נגבה לא היו אנשים רגילים. אלה היו חלוצים מאמינים עם תושיית חיים. נסיון חייהם לימד אותי עד כמה קשה היה לשרוד בכלל, אבל לקח נוסף למדתי מהסיפורים האלה: לא תמיד הילדים טועים. לפעמים הילדים צודקים. לפעמים, הילדים רואים את המציאות בעיניים קצת יותר פקוחות מאשר הוריהם, ולכן אף שורדים. הרי בשנת 1934 חנה ושיקה עזבו את נובוגרודק, את גומבין ועם חבריהם עלו לארץ ישראל. לעומתם, ההורים שלהם, שהיו יהודים מאמינים, נבונים, חכמים ומשכילים, מהר מאוד מצאו את דרכם למחנות. הם היו הולכים בטורים אינסופיים אל תחנות הרכבת, מועלים לקרונות בקר ונדחסים עד אפס מקום. כך היו נוסעים ונוסעים ברכבות, חלקם למחנות עבודה, חלקם למחנות השמדה... הלקח השני שלי: הקולקטיב הוא כח מחזק, מאחד ומעצים את היחיד, כנאמר "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד". הלקח השלישי: האמונה באידאולוגיה הייתה הכח המניע. החלוצים היו יהודים פשוטים, שהאמינו בהשקפת עולם, הגורסת כי יש דרך אחרת לקיומו של האדם היהודי. על פי הגישה החילונית, אין לסמוך על שום רב, שמביא את הבשורה האלוקית; אדם חייב לסמוך על עצמו ועל הקולקטיב הסובב אותו. רק הצעירים, שהאמינו בציונות כדרך חיים, שאינה תלויה בכוח עליון כלשהו, בציונות כזרם הכרחי ונשאף, עלו באלפיהם לארץ, בנו מאות ישובים וכך הצילו את עצמם. הוריהם לא... נ.ב. יש עוד לקח, רביעי. אל תמתין שמשרד החינוך יתעורר כדי ללמדך להעביר את מקל מרוץ השליחים לדורות הבאים. (פרוייקט 'שורשים'). תפוס יוזמה, צא , למד, למד את ילדיך וסמוך רק על עצמך ועל... אשתך.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: