ארץ חדשה, עם חדש, בולבול חדש / מאיר מינדל

ארץ חדשה, עם חדש, בולבול חדש

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אביב 1958 לא בישר טובות. החמסינים היו פיקים של להט, וגם כשהחום פג, הלחות עשתה בנו שמות. היינו משפחה של עולים חדשים, שזה עתה ירדה מן האווירון בלוד.

איור מאת יעקב גוטרמן

התגוררנו בקומה העליונה של המלון "הבימה". למרגלותיו היה ביתן של שנאי ענק, שעמד במרכז ההצטלבות של הרחובות החשמונאים, יהודה הלוי, מרמורק, רוטשילד. הנשים במלון התהלכו בבגדים "קיציים מאד", ואבא הסביר לנו שזה ודאי בשל החמסינים והלחות. מחשבות שליליות אודות הנשים ולבושן היו מאיתנו והלאה... הכל נראה מוזר כל כך, אך מוזרים מכל היו הפירות המקומיים בחנות הירקות, בקומת הקרקע. אבא קנה פרי סגלגל, עלה עמו לקומה ארבע, נכנס לחדר ובחגיגיות חתך אותו לארבעה חלקים. הרקמות הכתומות בצבצו מתחת לקליפה, וציפה לבנה אחזה בפלחי הפרי. בפאתוס קל הצהיר: "לסבתא גולדה - רבע, לאמא ריטה - רבע, לך מאריק - רבע ועבורי - הרבע האחרון" - אמר אבא. שרה הקטנה ישנה שנת ישרים ולא הושכמה כדי לראות את המשפחה עושה הכרות עם הפרי החדש. "לפרי יש שם המורכב משתי מלים - תפוח וזהב. אנחנו לא אוכלים את הקליפה הכתומה, כי אם רק את הפלחים. תפוח זה קארטושקה, זהב זה זולוטו - בעברית - זהב. ביחד זה תפוז. טעמנו בדממה את הפרי והתוודענו אל טעמו המתקתק.

 

"מאריק, בימים הבאים אתה לא תמשיך לחיות איתנו, כי אם תגיע לקיבוץ כדי ללמוד בו. אך לפני שתיסע לקיבוץ, עלינו לשנות את שמך ולעשות לך ניתוח קטן" - אמר אבי. שתקתי וקיבלתי את הדין, שהרי אבא יודע יותר טוב ממני "מה טוב בשבילי...". הייתי ילד בן 12, ממושמע, רציני כמו כל הילדים במשפחות עולים מרוסיה של שנות ה60 במאה הקודמת. הרי הייתי יד ימינו של אבי באריזת הכבודה הכבדה כל כך, תמכתי במשך כל היציאה מלבוב והמעבר לשצ'צ'ין (פולין) בסבתא גולדה הצולעת וידעתי להתגבר על כל קושי, (כפי שיודע כל בן נאמן למזל גדי).

"מה שמך, ילד?" - שאלני ברוסית פקיד חייכני במשרד כלשהו.

 "שמי מארק, מארק מינדל" - עניתי.

 "אין לנו בישראל שם שכזה - מארק. השם הגלותי מארק מזכיר לנו מלה בעברית מרק. מרק זה "סופ", והרי לא תרצה שיקראו לך "מרק" ויצחקו ממך". -

 

"מה אתה מציע?" שאל אבי.

"יש לי עבור בנך שני שמות - מרדכי ומאיר. באיזה שם יבחר בנך?" - שאל הפקיד.

 "מי היה מרדכי ומה משמעות השם מאיר?" שאל אבא.

 הסביר הפקיד:" מרדכי - דמות ידועה ממגילת אסתר. גם למפקד המרד בגטו וארשה קראו מרדכי. מאיר - משהו או מישהו המביא אור לחושך. מישהו, שמתמודד עם החשכה ועם הבערות. איש נבון, המאיר את הסתומות והנסתרות בדבריו הנבונים".

 "תודה" - אמר אבי. "אני רוצה שבני ייקרא מאיר, וכך ייכתב בתעודותיו".

 יצאנו, כשאני מתרגל את לשוני בהיגוי שמי החדש "מאיר מינדל, מאיר מינדל...".

עברו עוד כמה ימים, שניצלתים כדי להכיר לעצמי ולאמי שירים ישראליים. המעשה שהיה כך היה - אמי רבקה הבינה, כי "האתגר הראשון בארץ חדשה - להיות אדם פרודוקטיבי; יש למצוא עבודה ויפה שעה אחת קודם". רגלינו נשאונו למשרדו של המפקח הארצי על החינוך המוסיקלי במשרד החינוך המלחין מר עמנואל פוגצ'וב.

 

את פנינו הדואגות קיבל עמירן בפנים מאירות, בחיוך אוהד ובעניין רב. הוא סיפר על עבודתו במטעי הטבק במזכרת בתיה, בעבודתו כבנאי ברחבי ת"א ובלימודי קומפוזיציה אצל פרופ' רוזובסקי.

השיחה התנהלה ברוסית, והרגשתי את עצמי ממש מיותר. אחרי עוד כמה דברי נימוסים וזיכרונות מאימא רוסיה אמרה אמי: "מר עמירן היקר, אני יודעת הרבה מאד שירים אוקראיניים יפים להפליא. אשמח מאד לחלוק את הידע שלי עם ילדי ישראל בבתי הספר". תגובתו הייתה ברורה ומיידית. אמנם הוא עטפה בחיוך אוהד, אך אי אפשר היה לטעות בה.

 

"רבקה יקרה, ילדי ישראל ישמחו ללמוד ממך שירים, אך אלו יהיו שירים ישראליים, משלנו".

אמי ההמומה נשארה לשבת ללא מלים. המשיך עמירן:" במקרה, יש באמתחתי כאן שירונים מאושרים ע"י משרד החינוך. קחי נא את כל החבילה, לכי נא הביתה ולמדי את שירינו. אשמור איתך על הקשר, ואם תרצי - באחד בספטמבר תוכלי להורות מוסיקה בבית ספר. כן, רבקה, תהי מורה למוסיקה בישראל". יצאנו ממשרדו ודוממים צעדנו לאוטובוס. אמא בכתה שלשה ימים רצופים. כיצד אני יודע? כי כל בוקר משימתי הייתה לתלות את הציפית של הכרית שלה, לחזקה באטבים שתתייבש ברוח. בתום "שלושת ימי האבל" התעשתה אמי והודיעה לי-"מאריק, בוא נעלה למעלה ונשב על גג הבניין. תעזור לי ללמוד. אתה גם סולפג'יסט (יודע קרוא וכתוב את התוים) וגם תוכל לקרוא לי את המלים העבריות נכון". "מאמה, למה לטפס על הגג? למה שלא נלמד בחדרנו?" - שאלתי.

 

תשובתה הייתה מפתיעה: "מה יגידו האנשים במלון, כשישמעונו לומדים שירים באמצע היום? יחשבו שירדנו מן הפסים. אם נשב על הגג, איש לא יראנו ולא ישמענו".(כך גיליתי אצל אמי את רגישותה לנחשים של דברי רכיל). קיבלתי את משאלתה וטיפסנו למעלה. בתוך שעה, החום אילץ את אימא להתקלף מחולצתה הרטובה, להישאר בחזייה ולגמוע שיר אחר שיר.

 

היום הגדול

 

אחריי שזכיתי בשם חדש, עמדתי להתקבל לקבוצת ילדים מיוצאי אירופה, שהתארגנה ב"עליית הנוער" כדי להמשיך ללמוד בקיבוץ נגבה. דא עקא, בשם חדש אין די. הייתי צריך גם...בולבול חדש. בוקר אחד הודיעני אבי, כי "בישראל לכולם עושים בולבול חדש". לא ירדתי לסוף דעתו, והוא הבהיר לי, כי "רוב היהודים שנולדים, עוברים לאחר לידתם ניתוחון קטן, ושמו ברית מילה. לך יעשו את הברית בגיל 12". תהיתי אם יש קשר בין ברית המועצות לברית מילה. הסביר לי אבי בסבלנות כי - ברית - זה לא רק בין מדינות, כי אם גם בין אלוקים לבין העם היהודי.

 

לא הבנתי מה הקשר בין ברית המועצות ורעי הנאמן - הבולבול שלי. קושיותיי לא הקלו על חייו, והוא אבד את סבלנותו: " מאיר, אתה הולך לניתוח קצר במרפאה ברחוב מזא"ה. יעשו לך הרדמה מלאה, וכשתצא - תהיה יהודי עוד יותר אמיתי".

 

תהיתי - מה לא אמיתי אצלי עכשיו, אך האבא לא הסביר לי.

 

הגענו למרפאת מזא"ה, נפרדתי מאבא, נשכבתי על המיטה ושקעתי בעולם שכולו טוב. התעוררתי, והבולבול שלי מרופד בתחבושות עבות. תוך זמן קצר קמתי כדי ללכת לשירותים. רעי הנאמן והחבוש לתלפיות התיז את שתנו לכל כיוון, רק לא לאסלה. התביישתי לצאת ולהשאיר מאחוריי שלוליות, אך גברתי על עצמי, וכמו גבר בחרתי ללכת בחזרה... למיטה.

 

כעבור יממה נתקלתי בבעיה; המכשול השני המתין לי במדרגות הקשתיות של המרפאה. העור של רעי הנאמן, שהיה מכוסה עד לניתוח בעורלה, נגלה לאוויר העולם ונתגלה כרגיש מאוד מאוד; כל "נשיקה", ולו הקצרה ביותר, בין בד הכותנה של תחתוניי לבינו, שלחה אל מוחי גליי כאבים בלתי נסבלים. אבא שלי רץ קדימה, כהרגלו, ואני עמדתי בראש המדרגות ולא הצלחתי לרדת ולו מדרגה אחת.

 

"פאפא"-אני קורא לו בחצי קול - "פאפא". הוא לא שומע, כי מטבעו הולך מהר מאוד. "פאפא, אני לא יכול לרדת" - התביישתי מכל המבקרים, שעלו וירדו במדרגות. נראה לי, כי הכל שלחו מבט מבודח ברוכסן מכנסיי, (כך הרגשתי), ואני - תקוע למעלה.

 

"פאפא - אני לא יכול לרדת, זה כואב!!!" אבי שמע את שוועתי, הבין את מבוכתי, חזר, נתן לי יד, ואט אט התנהלנו לאוטובוס. לאחר ימים אחדים חזרתי לעצמי, ובולבולי הפך למתקן גברי ראוי ואיתן.

 

הגיע יום הפרידה שלי ממלון "הבימה" - ואימי לוקחת אותי לנסיעה דרומה. הגענו לתחנה המרכזית, עלינו לאוטובוס "אגד" 301, וחבר קיבוץ נגבה, הנהג, משה - סופר את הכסף, שקיבל מאמי. הוא מגלה, כי כדי לרכוש שני כרטיסים, לאמא חסרה לירה וכמה גרושים. חמוש בחיוכו הוא מסביר לאמא, כי אין באפשרותו לקחתנו עמו, ואנו שבים למלון "הבימה" באכזבה קלה. אני ממש לא התאכזבתי, כי לא אצתי לזנק אל הבלתי נודע. נשכבתי על ספת הספרים, הגפתי את עפעפיי ועשיתי את עצמי ישן.

 

למחרת, אמא לקחה את הסכום הנכון, ויצאנו דרומה. עברנו ערים עם שמות לא מוכרים - "ראשון לציון" (למה ראשון?), "נס ציונה" (למה עיר שלמה צריכה נס?), "רחובות" (אם יש רחובות אז יש גם עיר בשם "סמטאות"?) "גדרה"(למה העיר זכתה לשם גדר?) ועוד ניסים ונפלאות. אמי לא ידעה לענות לי, ונשארתי בלתי מסופק. שדות חיטה אינסופיים השתרעו עד לאופק ומספר השאלות שנבטו בי הלך וגדל. הגענו למגדל המים המנוקב בפגזים, ירדנו ואת פנינו קיבלה חברת קיבוץ טובת לב, מחייכת ואוהדת. היא מזדהה בפולנית: "שלום, שמי מדזיה, ואני המטפלת של הקבוצה של העולים החדשים". אני מתרגל את העברית שלי: "אני מאיר, (שם מוזר) מאיר מינדל, וזאת אימי - ריטה. אני באתי ללמוד עברית". האם בכלל יכולתי לנחש, שאבנה פה את חיי ואת חיי שבטי, ו-56 שנים יחלפו ביעף?

 

מארש אבל

 

ביום השלישי לשהותנו בנגבה, פגש אותנו חיים, המחנך, שאמר: "בקיבוץ, לכל קבוצת ילדים יש שם. גם אנחנו צריכים לבחור שם לקבוצה". העברית של רובנו הייתה... צנועה, וקיבלנו את הצעתו -"שלהבת". לאחר בחירת השם יצאנו אחריו אל הטיול הראשון. עברנו בין המדרכות המדושאות והתקדמנו לכיוון בית הקברות הצבאי. החושך ירד, והרגשתי כי רוחות רפאים עלולות להתרומם מהקברים ולקבל את פנינו. חיים לא דאג כלל, והוביל אותנו אל האנדרטה הענקית, שהתנוססה בראש התל, המכוסה בחלוקי נחל גדולים. "שבו בבקשה, ואספר לכם כיצד אני הגעתי לנגבה, ומדוע אנחנו יושבים למרגלות אנדרטת המגינים". המחשבה הראשונה של כולנו הייתה - אוטוטו הפסל יפול עלינו. המחשבה השניה - איך נחזור אל הבית בחושך? סמכנו על חיים, דחינו את המחשבות הפסימיות והקשבנו לדבריו:

 

"הגעתי לנגבה, כמוכם, בגרעין על שם יוסף קפלן, שהיה דמות מרכזית במרד נגד הגרמנים. חשבנו שאחריי המלחמה הנוראה נגיע לארץ ונוכל לנוח קצת מהזוועות שעברנו. האמת טפחה על פנינו, ומלחמת השחרור עמדה בפתח. למדנו להפעיל את כלי הנשק, והיה עלינו לשרוד למרות שהיינו רק נערים. היינו מעטים מאוד בקבוצת מגיני נגבה. קראו לנו "הפולנים", אך הוכחנו לכל, כי היינו קשוחים מאוד. עמנו לחמו גרעין "שומר הצעיר" מדרום אמריקה, חיילי גבעתי, מתנדבים מקיבוצים בצפון וותיקיי המקום. כל אלה הפכו לקיר ברזל, שעמד נגד אלפיי מצרים, ובעזרת בקבוקי מולוטוב ומוקשים עצרנו את התקפות הטנקים... סיפוריו קלחו וזרמו ובפעם ראשונה נכחנו, כי האיש יודע לספר סיפור.

 

הקשבנו בדממה, איש לא פצה פה. החושך ירד, והירח לא מיהר להאיר על מצבות השיש בבית הקברות. חיים סיים את דבריו והחל ללכת לכיוון בית הילדים שבו גרנו. פנינו לאחור כדי לוודא שהרוחות לא מלוות אותנו אל בית הילדים. הסיפור נגע בי, פרט על מיתרים סמויים שבי, ריגש אותי והפעים אותי. לא ישנתי כל הלילה. דמיינתי לי כיצד בשלוש עשרה עמדות הגנה עומדים כמאה עשרים מגינים ולא נכנעים לנחילי הארבה המצריים...

 

למחרת, יום שישי, נשלחנו ע"י מדזיה וחיים הביתה, לבקר את ההורים. הגעתי אל ביתי וספרתי להוריי את הסיפור של חיים, כפי שזכרתיו. אבא לא בזבז זמן:" מאריק, אתה מוזיקאי, שב וכתוב על זה יצירה ". ואומנם, כך עשיתי - חיברתי נעימה בשם "קינה", והנחתיה במגירת יצירותיי.

 

עברו 21 שנים. באביב 1979, בא אליי אמנון בקר, הבמאי של חגיגות הארבעים, ושאל: "מינדל, אולי יש לך נעימה למחול המקוננות, שאני מתכוון לכלול בהצגה "נתיב הקוצים"?". שמתי את פעמיי אל מגירת הפלאים, שלפני 21 שנה טמנתי בה את התווים של קינה.

 

ניגנתי לו את המוטיב, והבמאי אהב את אשר שמע. הבאתי את המנגינה לידידי משה זורמן, והוא עיבד אותה להרכב תזמורתי. הגיע היום הגדול, 12 ביולי 1979. ההצגה זכתה להצלחה רבה, והמוזיקה אף זכתה להפוך לתקליט. משנסתיים האירוע, פילס את דרכו אליי קובה וילן. נרעש ונרגש הוא תפס לי את המרפק, לחץ באצבעות הפלדה שלו ואמר בהתרגשות: "תזכור מאיר, כשיורידו אותי, אני רוצה שהמוזיקה הזאת תשמע בכל בית הקברות".

 

מחאתי בתוקף: "אתה חיוני ורב יכולות. למה אתה מדבר איתי כבר על הרקוויאם, שיישמע על קברך?" ענה לי קובה: "המוזיקה, שכתבת מהלכת עליי קסם, ביטאת בצלילים, את מה שאני הרגשתי כל חיי ולא מצאתי את ההד המוזיקלי להמיית הנפש שלי. אתה מצאת את הצלילים. תזכור, הבטחת".

 

עברו שנים, אך לא שכחתי את משאלתו. לאחר מותו, ובטרם הקבורה נגשה אליי שושה וילן, כלתו: "מאיר, אתה יודע שקובה, בימיו האחרונים, היה בהכרה קצת מעורפלת. הוא הזכיר לי משהו על איזו מוזיקה שהוא סיכם איתך. זאת ודאי הזייה. אתה יודע במה מדובר?"

 

עניתי: "אני זוכר מצוין את משאלתו. קובה ביקש את נעימתי מהתקליט של נגבה 40, והוא השביע אותי שכאשר יורידו את ארונו, צלילי "הקינה" ילוו אותו בדרכו האחרונה". אכן כך היה.

 

לא סיפרתי עדין על הפסנתר של יולק ברזילי, שמצאתיו עומד על רצפת האבן של אולם חדר האוכל העתידי ללא קירות וללא גג. לא סיפרתי איך המורים חששו להיכנס אל כיתתנו, כי היינו דעתנים ושואלי קושיות קשות. לא סיפרתי על הזוגות הראשונים של גיל ההתבגרות. עוד חזון למועד...

 

הכל יסופר.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: