כולם סמולנים, כולם / מאיר מינדל

כולם סמולנים, כולם

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"אבא, כשבאנו לארץ, למה בחרת לשלוח אותי להתחנך דווקא בקיבוץ של "השומר הצעיר", בשמאל דווקא? יתרה מכך, ב-58 שלחת אותי לנגבה, ובשנת 70 שלחת גם את אחותי שרה להמשיך ללמוד בכפר מנחם, שגם הוא משתייך ל"השומר הצעיר"..."? 

איור מאת יעקב גוטרמן

השיחה הנינוחה התנהלה בבית הוריי, בנס ציונה. השיב לי אבי - צבי מינדל, תוך שהוא "זורק אבן אל גינתי": "ולמה אתה שואל עכשיו? למה לא שאלת זאת לפני חמישים שנה?"

 

תוך התעלמות מן הסרקזם הקל, "אבא, אל תתחמק משאלתי. הרי לפי גישתך הפוליטית, ליברמן הוא שמאלן ממש, ואתה, כניצול שואה, ממקם את עצמך בחלק הימני של הימין? אז למה לא בחרת לשלחני לפנימייה רביזיוניסטית?"

 

"מאיר", ענה אבי, "התשובה איננה פשוטה. יש לך זמן לשמעה? הרי אתה תמיד ממהר ואין לך זמן..." "אבא, עכשיו יש לי זמן, וכל עוד אמא וציפי מחליפות מתכונים במטבח, איש לא יפריענו. פתח פיך ויאירו דבריך".

 

"סיפרתי לך כבר כיצד ברחתי מלבוב כדי לא להיתפס על ידי הרוסים? נולדתי ב-1919, ומשפחתנו גרה בלבוב, פולין. היינו שבט ענף. אבא שלי היה שרברב מוכשר ולא חמדן, כמו האחרים. על כן, פרנסתו הייתה בשפע. הייתי חניך, מדריך ולימים ראש הסניף של תנועת "עקיבא" בלבוב. התנועה הייתה מסורתית, אך ללא אוריינטציה נחרצת וברורה להגשמה ולעלייה לארץ ישראל. הייתי דפס בעיתון "רגע" ("חווילה"), וראיתי ברכה בעמלי. בקיץ 39 נדרשתי להתייצב בפני הפוליטרוק - הגייס - לקראת השתלבותי במפלגה הקומוניסטית. באתי אל בני ביתי והודעתי, כי עליי לברוח, כי לא אוכל להיות גם ציוני, גם מדריך ב"עקיבא" וגם קומוניסט. ברחתי מלבוב לכיוון הגבול, מזרחה לוילנה, ליטא. הלכתי בשדות, צלחתי נחלים ועברתי בעשרות כפרים ועיירות יהודיים. בכל עיירה מצאתי יהודים טובים, שהלינו אותי בלילה, נתנו לי צידה לדרך, והמשכתי ללכת. בתחילת ספטמבר קדרו פני השמיים; פולין, שנבצעה ע"י הגרמנים והרוסים, הקיזה דם, ואני המשכתי לכתת את רגליי. חשרת הסופה וחרושת השמועות אפפוני מכל עבר. דבר אחד מוזר נחרט בזיכרוני - כל תנועות הנוער שהיו בעיירות, כולל "עקיבא", התפרקו כמו בניין קלפים. הסניפים היו חשוכים ונעולים על סוגר ובריח. זה לא כל כך נעים לראות סניף סגור, שבו השמחה כלתה. רק קן אחד תמיד היה מואר, רועש, וקולות שירה בקעו ממנו. הנוער - שר, ואיזה נוער? בכל עיירה הרעש בקע מקן "השומר הצעיר". הדבר היה מופלא, ולא הבנתי את אשר עיניי רואות; לכולם - רע. לכולם - קשה. אז למה השומרניקים הללו שמחים ושרים? כולם סמולנים, כולם. המחזה חזר על עצמו פעם אחר פעם, עיירה אחר עיירה, ושוב ושוב שאלתי את עצמי - מה יש בו, בחינוך השומרי, שמגבש, מלכד ומחבר את בני הנוער לתלכיד אחד, לכפיפה אחת? למה הם עליזים, מתרוננים, כאילו שמסביב לא נוהם הסער...? אמרתי לעצמי - יבוא יום ואני אחקור את התופעה האנתרופולוגית הזו. מאז עברו שנים, המלחמה תמה. ב-1945 רבקה ואני חזרנו מ"אוואקואציה" - פינוי מאוזבקיסטן, אך חיידק "החקר הסוציולוגי" שלי לא נטש אותי. הצעתי לזוגתי רבקה מיד לעלות לארץ ישראל, כי הגבולות עלולים להאטם. תגובתה הייתה קצרה וחדה: "מה??? אני אהיה עריקה?? המולדת מדממת, ואני אברח לפלסטינה? לא ולא! שכח מזה". הבנתי עם מי התחתנתי, ונשארנו בלבוב.

 

עם השנים, אל יהודי העיר החלו להגיע שמועות מוזרות: מכל מנהיגי תנועות הנוער, מי נשאר להילחם בראש חניכיו? דווקא השמאלני הזה, ראש קן "השומר הצעיר" בוורשה, מרדכי אנילביץ. הוא יכול היה לברוח בתעלות הביוב של ורשה, לעבור אל הצד הפולני, לגנוב גבולות כמוני ולברוח ליערות, לפרטיזנים. אבל הוא בחר לא להציל את עצמו אלא לעמוד בראש המרד היהודי ולהציל את הכבוד היהודי. השם הנוסף, שנלחש מפה לאוזן בין היהודים בלבוב היה מרדכי טננבאום, שפיקד על המרד בביאליסטוק. שמעתי גם את השם קובנר, שעמד בראש הפרטיזנים, שברחו מגטו וילנה. התהייה שלי רק התגברה: מה יש בו בחינוך השומרי, שמוליד מנהיגים עזי נפש? ועוד הפתעה הייתה לי: עכשיו אני נזכר, כי אחת העיירות בדרכי הייתה סטולין. עיירה מוקפת בביצות טובעניות. גם בה הקן היה שוקק חיים. פגשתי שני נערים, כדי לשאוב מהם מידע הנחוץ לפליט נודד. שאלתים ביידיש ובפולנית, והם הפתיעוני בעברית קולחת, בהברה ספרדית!. הייתי מופתע, אך למדתי מהם כי "כולם לומדים פה בבית ספר "תרבות", כולם חניכים ב"השומר הצעיר" וכולם מדברים עברית". מהם גם למדתי כי גם בברנוביץ, בקובנו, בקובל, ובעוד עיירות בוווליניה בני תשחורת דוברים עברית. מי פילל, כי הסמולנים הללו, האוטופיסטים הללו ידברו וישירו רק בעברית? אני, כמדריך ב"עקיבא", התעניינתי אודות הקן והפעולות של הצעירים. ענו לי, כי הנכס היקר ביותר אצלם זו "החברותא". "במשך היום הקן - ישן" - אמרו. אך אם תבוא אחר הצהרים, תראה ילדים בני עשר עד שלוש עשרה - שכבת "הכפירים" -באים ללמוד ולקשט את קירות הקן בסיסמאות ובקישוטים. בערב, לפעולה היו באים בני ארבע עשרה עד שש עשרה. הם היו דנים כמו אנשים מבוגרים בבעיות הרות גורל, וכצופים, היו צועדים ברחובות העיירה לבושים בחולצות כחולות ושרוך לבן ושרים שירים עבריים. גם זוג הסמולנים הללו הפתיעו אותי בפתיחות שלהם. שמועות נוספות חצו את מסך הברזל: בשנות ה-40 השומרניקים האלה הקימו עשרות קיבוצים. אתה מבין, מאיר? הם ויתרו על עתידם האישי באוניברסיטאות, באקדמיות, ובחרו לחיות בקולקטיב, להסתגף בחיי צנע, לחיות באוהלים ולהסתפק במועט. כל זה כדי להגשים חלום ילדות - לבנות ישוב בא"י. אחר כך נודע לי, כי גם היישוב הראשון, שהוקם בשיטה הגאונית, שהמציא שלמה גור - "חומה ומגדל" - גם כן היה שייך ל"שומר הצעיר" - תל עמל (ניר דוד). שוב התנועה המוזרה והמרגיזה הזאת הייתה על הגובה. מכל תנועות הנוער - בית"ר, עקיבא, דרור, הנוער העובד והלומד, ואפילו השומר הדתי - מכווווולם הם היו הראשונים, שבנו ישובים תוך לילה אחד. הסמולנים הללו - לעזאזל. לימים התגלו לי שמות נוספים - הנרי קלאזנר היה מנצח מקהלה מאוד מאוד אהודה בפסטיבל הנער הדמוקרטי במוסקבה, ביולי 1957. אחר כך שמעתי את השם גיורא אפשטיין. גיורא, צנחן חופשי, השתתף במוסקבה באותו פסטיבל עצמו בתחרויות צניחה חפשית. הנרי קלאוזנר - מיקום, גיורא אפשטיין - מנגבה, שוב הסמולנים האלו. אחר כך הגיעה שמועה, שהשגריר הראשון של ישראל בפולין היה ישראל ברזילי, וגם הוא חבר נגבה. לאן שאתה לא פונה, נגבה - בכותרות. כאילו לא די בכך, שמעתי עוד קודם על מלחמת השחרור. איך, כנגד כל הסיכויים, הקיבוץ הזה עצר את הפלישה של קלגסים מצריים צפונה אל גדרה ומושבות הדרום. איך מאה ושישים מגינים יכלו לבלום צבא סדיר, ואני יודע מה זה צבא סדיר: אלו תותחים, מטוסים, טנקים, מרגמות. איך יכלו מאה ששים מגינים לעמוד נגד מסה כזאת ולבלום אותה? הדבר היה לפלא בעיניי".

 

"אבא, אני שומע טוב? האם אני שומע אצלך ניואנס של קנאה? הרי אינך מקנא באיש אף פעם, או שמא אני טועה?"- שאלתי.

 

"אתה סתם שומע את מה שאתה רוצה לשמוע... על כן, מאיר, כשבאנו לארץ, החלטתי שאתה תהיה האיש שלי בקיבוץ ה"שומר הצעיר", ואתה תקבל חינוך שומרי דווקא בנגבה. קיוויתי, כי יבוא יום, ואתה תסביר לי את הפרק בסוגיה הסוציולוגית - מה סודם של השמאלנים הללו? מה יש להם, שהם מחנכים מצד אחד לחפוץ בשלום עם השכנים, ומצד השני, לדעת להשיב מלחמה שערה?"

 

אבא כבר לא איתנו, והשבוע, שרה אפל אחותי ואני שוחחנו על כך; התעלומה נשארה בלתי פתורה - האמנם היו אלו ההיסטוריה והרוח השומרית, שהכריעו את העקשנות הפוליטית של אבי, ששלח את ילדיו לשמאל, והוא עצמו חי בימין ומת כאיש ימין...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: