"בק הענק, ששאג אך נשק"... / מאיר מינדל

"בק הענק, ששאג אך נשק"... או "על מקסיקאי בעל הפתיל הקצר ועל הפולני בעל הפתיל הארוך"

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הפעם הסיפור יקלח אודות ארבעה טנקים, שלשה נושאי ברן, שני לוחמים ופיאט אחד בנגבה של תש"ח. אריה בק, שמוצניק ממקסיקו ויואל גיסיס, שמוצניק מפולין - חלוץ מוותיקי נגבה, הם הנפשות הפועלות.

איור מאת יעקב גוטרמן

מספרת רעננה - ראשת התנועה בצ'ילה בעבר וחברת נגבה: אריה בעל גוף היה, ענק, חסון, שרירי ו...אמוציונלי. יכולתו הפיזית איפשרה לו אפילו לדרוך את הפיאט בעמידה ואין זה דבר של מה בכך. דריכת מטול נגד טנקים, בריטי, היה מבחן של ממש ל"גבריות" לכל לוחם. במבחן זה - כמעט כולם כשלו, ולמה? כדי להכין את הכלי לירי, החייל הממוצע היה נשכב על גבו, מניח את סוליות נעליו על ידיות הדריכה ומושך אליו את הכלי בכוח. הקפיץ היה נדרך, וירי הפצצה היה אפקטיבי לשמונים עד מאה מטר בלבד. רק יחידים היו מצליחים לדרוך את המטול בעמידה, תוך הפעלת שרירי הידיים ובית החזה בלבד. אריה בק התגאה ביכולתו זו, ושימש כ"מספר שתיים". "מספר אחד" בצוות היה יואל. איש נמוך קומה, מסור, קפדן ו...רגוע.

 

הרקע להתחוללות

 

במאי 1948 תושבי נגבה "נקלעו" למערכה. הם לא היו מלומדי מלחמה, לא התחיילו ואף לא לבשו מדים. אור ליום 18 במאי,עם פינוי 114 ילדים והורים, הקיבוץ הפסיק לשקוק חיים. בחצר שהתרוקנה נשארו רק הלוחמים והלוחמות. כמה לוחמים היו בישוב?

15 חברי הגרעין הפולני על שם יוסף קפלן

30 חברי "השומר הצעיר" מן הנוער ההונגרי

30 חברי "השומר הצעיר" מאמל"ט.

45 וותיקי הישוב, מתנדבים מקיבוצי התנועה.

 

בפועל, מספר הלוחמים המקומיים עמד על כ-100 איש, כי המתנדבים מרחבי התנועה הקיבוצית היו באים כבודדים לפרקי זמן קצרים והיו שבים לקיבוציהם. לאחר נפילתו של יצחק דובנו, "יואב" המפקד, היישוב תוגבר על ידי 66 חיילי גדוד 53 - גבעתי. כנגדם לחמו כ-1000 מצרים בקרב הראשון, 2.6.48 וכ-2000 מצרים בקרב השני, 12.7.48. "יואב" נתן פקודה מקדימה ברורה: "אין לבזבז תחמושת על מטרות בלתי נראות...". כלומר, שני הרתקים הארטילריים המצריים של שישה תותחי שדה בריטיים, עשרים וחמש ליטראות, שירו מחוף אשקלון, ועוד סוללה שירתה מצומת פלוגות, לא זכו לאש נגד סוללתית או למענה אפקטיבי כלשהו.

 

מי כן השיב אש? מקלענים ורובאים, שירו על המקלענים המצרייים, שהתמקמו בגבעת בית הקברות. חלקה השני של הפקודה היה... "להמתין לדממה, כאשר פתאום, באמצע הקרב משתרר שקט מקפיא דם, זה סימן עבור המצרים וגם עבורנו - המצרים מפסיקים בירי רתקים, כדי לא לפגוע בחייליו המתקדמים לכיבוש. או אז, אנו יוצאים מתוך הגומחות ומן הבונקרים לעמדותינו המוכנות, ומטווח של 150-170 מטר צולפים בחיילי האויב".

 

לקראת התקפת הטנקים המצריים, שנעו מדרום אל נגבה שבעמק, נקרא צוות הפיאט להשיב אש. הצוות רץ מעמדתו בצפונה של נגבה אל דרומה, וראה מולו את הטנקים המצריים, 'קארו ארמטו' איטלקים, תופסים עמדות ירי, יורים, מתקדמים, נעצרים ושוב ושוב. לידם נעו שלשה "ברן-קריירים", מצוידים במקלעים, תפקידם היה "לטאטא" את השטח מחי"ר האויב, וכך להגן על הטנקים. אריה כיוון את הפיאט הדרוך, והכל היה מוכן ומזומן. רגע לפני לחיצה על ההדק, לפתע הרגיש טפיחה עדינה על הכתף: "אריה" - בחיוך אבהי תהה יואל: "אתה נתת נשיקה לפצצה?"

 

אריה גער בו בכעס עצור: "מה פתאום לנשק את הפצצה?! למה אתה מפריע לי ?!? אתה לא רואה שיש לי את הטנק בכוונת?"

 

יואל (ללא הרמת קול): "אריה, בבקשה תן נשיקה, מה אכפת לך?"

אריה בק זעם, שצף וקצף: "מה פתאום נשיקה?! הרי אתה אתאיסט! מה לך ולאמונות הטפלות?!?".

 

יואל ענה לו בשלווה אולימפית: "אריה אתה לא זוכר? שנינו ראינו את הסרט על הפרטיזנים ביערות רוסיה, ושנינו זוכרים, שכאשר הם נתנו נשיקה ל"פאוסט-פטרון*" - הם היו פוגעים בגרמנים. אנא, תן נשיקה, מה אכפת לך?"

 

כך היה מראו של שדה הקרב. רעמי פיצוצים נמהלים בצעקות המגינים, שריקות מקפיאות דם של פצצות וכדורים פולחות את האוויר, צריחות הכאב של הפרות הפצועות קורעות את עור התוף, העשן הסמיך מעוור את העיניים הטרוטות של המגינים. מסביב נוהם הסער, ויואל הרגוע וטוב הלב מבקש מאריה לנשק לפצצה. אריה בק הענק, מקסיקאי בעל "הפתיל הקצר", שואג על יואל: "אני אשתול אותך! אני אקמט אותך!! אני אקבור אותך במכה אחת!!!". תוך כדי הקרשצ'נדו העולה של זעקותיו הבין אריה, כי "האויב לא נמצא ממול, הוא נמצא ממש על ידו", אך דבר לא עזר לו. יואל שמר על הרוגע הקוסמי, ועמד על שלו. בלית ברירה, נשק אריה לפצצה, כיוון וירה אל הטנק הקרוב. הפצצה פגעה בצריח הטנק, אך החליקה ולא התפוצצה. אך מתוך 10 הפצצות הבאות פגעו בטנקי האויב ארבע. גם נושאי נשק אחדים נפגעו. לפתע, בתוך שדה הקרב, נדלקו כעשר אבוקות, עשרה לפידים. הטנקיסטים המצריים הלומי ההפתעה סובבו את הכלים ופתחו בנסיגה. אחריהם ברח על נפשו החי"ר המצרי. תעצומות הנפש של אריה בק ושל יואל עצרו את מתקפת הטנקים המצרית.

 

יואל היה רגוע ונשאר רגוע, היה צנוע ונשאר צנוע. תמיד- ישר כמו סרגל, לא מעגל פינות ושומר על בת צחוק נצחית. עבד בהנהלת החשבונות של הקיבוץ עד שנפטר בשיבה טובה. אריה בק חזר למקסיקו עם חוה- הנערה מהגרעין הלטינו אמריקאי שהכיר בנגבה וגם הוא נפטר בשיבה טובה. לנו לא נשאר אלא לקנח בדבריו של צבי הרפזי, כפי שנשאם במסיבת ניצחון לאחר כיבוש משטרת עירק סואידן. "מעטים עמדנו מול רבים. עמדנו כולנו במערכה - אנו חברי המשק, חברי הגרעין הלטינו האמריקאני, הגרעין על שם יוסף קפלן, מתנדבים ממושבי הסביבה וחברת הנוער מהונגריה. ברוכים תהיו, חברים צעירים, על עמידתכם בקרב. נגבה תזכור אתכם לעד". סיים צבי את דבריו, קיפל את דגל המצודה המצרית, שנגבה קיבלה כשי מיצחק שדה, וחזר לשבת בין החברים בחדר האוכל המאולתר.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: