ארבעה שחזו... וזכו / מאיר מינדל

ארבעה שחזו... וזכו(*)

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

קוראיי הנאמנים, הרשו לי הפעם לפנות אליכם בצורה פמיליארית - המותר לי לחוד לכם חידה?

איור מאת יעקב גוטרמן

ובכן, מה משותף בין האחים בהגדת פסח, אורי אבנרי ו... אגדה תלמודית אודות חבורה שנכנסה לפרד"ס ו...לידתה של נגבה? קשה לנחש את הסוד? אל תאמרו נואש. התשובה היא המספר המקודש - ארבעה.

 

א) בהגדת פסח יש ארבעת האחים,

ב) אורי אבנרי מתפייט אודות "ארבעה, ארבעה על הג'יפ הדוהר" ובכך משכיל להשחיל את "שועלי שמשון" לפנתאון הזמר העברי.

ג) האגדה התלמודית מספרת לנו על בן זומא, בן עזאי, האחר ורבי עקיבא, שנכנסו לפרדס ובין הפשט, הדרש, הרמז והסוד איבדו את דרכם.

 

אז מה עם נגבה? גם לנו יש ארבעה - שמותיהם בינתיים אינם ידועים לקוראינו, אך מקומם בהיסטוריה מובטח. שמותיהם - י. צביאלי, צ. הרפזי, נ. לוברני וז. מישלוב*. תפקידה של הרביעייה היה לבדוק את התנאים להתיישבות ולהמליץ לשיחת קיבוץ.

 

יעקב צביאלי היה בא-כוח חוץ, טיפל בשאלת ההתיישבות ובקשרים עם הסוכנות.

צבי הרפזי היה איש בטחון ולימים מפקד נפת "גרשון".

נחמן לוברני היה פרדסן ומטאורולוג וזאב מישלוב התמחה בגידול ירקות.

 

עתה, משאנו מכירים את הנפשות הפועלות אנסה לתאר את הימים הדרמטיים של ההתיישבות בדרום.

 

עם חילופי גברי של הנציבים העליונים קדרו פני השמים בפלסטינה; ארטור ווקופ (1931-8) שהיה חובב ציון, משכיל, אוהד תרבות ואיש חינוך נכנע למחלתו והוחלף ע"י הרולד מק-מייקל.

 

מק-מייקל (1938-44) היה איש צבא קצר רוח, תכליתי, אכזר, ולא אהד את המפעל הציוני. לראשי ההגנה היה ברור, כי השינוי ביחסים החיוביים בינינו לבין השלטונות הבריטיים בוא יבוא. למרות ששמו נקשר לרצח אברהם שטרן "יאיר" ולהחזרת אניית מעפילים "סטרומה" לים השחור (שם הוטבעה), ייאמר לזכותו, כי ב-15/5/41 נתן אישור להקים את הפלמ"ח ודאג למדריכים עבורו. כמו כן אישר לאורד וינגט ללמדנו פרק בלוחמת גרילה, אנטי גרילה ואישר לביצוע את שלושת המלצותיו של סר צ'רלס טגרט: הקמת גדר הצפון, בניית הבולשת מחדש והקמת בניני משטרה רבים ברחבי הארץ. זה הרקע הפוליטי לזיכרונותיו של דוד זלשינסקי המזכיר: "סוד גלוי היה המקום המיועד של הישוב עבורנו - חיאם אל ואליד, בגליל העליון (כיום, מצוי בו קיבוץ להבות הבשן).

 

בסוף מאי (1939) יצאנו לתור את הארץ - יעקב צביאלי, שטרח לטפח קשרים עם המוסדות המיישבים, ואנוכי - פלח במקצועי ומזכיר הקיבוץ בתפקידי הציבורי. הגענו לכפר גלעדי ונתקבלנו כמו מלאכי השרת, לכל הפחות. הקיבוץ כפר גלעדי כמה בכל ליבו לשכנות עם ישוב יהודי כלשהו. סיירנו בסביבה, ועמנו מנחם הורביץ - איש "השומר" ורוכש קרקעות נודע. הוקסמנו משפע המים ומן הצמחיה העבותה, אך אל הנקודה לא ניתן היה להגיע כי הטנדר של הורביץ לא היה... אמפיבי (מי אגם החולה הציפו את האזור ורק הגבעה, עליה רצינו לעלות, בלטה מעל לביצות. מתוך המים הביטו בנו הג'אמוסים, שרק אפם נשאר מחוץ למים"*. גם יתושי האנופלס היו מרוצים לדעת, כי "בשר טרי" יגיע בקרוב. חברי המשלחת רצו לדעת גם על הקדחת מצאו את דרכם אל פרופ' מר מראש פינה. הוא תיאר את הקדחת במלוא חומרתה, אך הציע רעיון מקורי: 

"אם נקים את הרפת מצד החולה ונגדל בה ג'אמוסים, הם יהיו הראשונים לקבל את העקיצות של היתושים הקטלניים, וכך "תחסם" דרכם של היתושים אל הישוב החדש...

בלי צל של חיוך הוא הוסיף: המרפסות חייבות להיות מרושתות, שומרי הלילה יהיו חייבים ללבוש בגדי... כוורנים, והעיקר, הילדים ייאלצו לגדול הרחק מהוריהם - בראש פינה".

 

הורביץ- איש שמאל גאה - נפרד מן המשלחת באומרו: "המשימה - קשה, אך אנו - חברי "השומר הצעיר" -  נתגבר על העניין".

 

ממשיך דוד: "שיחת הקיבוץ קיבלה את המלצותינו האוהדות, ולמרות הקשיים החליטה בחיוב - עולים צפונה. לאחר ימים אחדים הרצפלד הודיענו כי "אין תקציב (10.000לא"י) לסלילת הכביש אל הנקודה, והעניין נדחה בחצי שנה".

 

החיים בהכשרת "גבעת גנים", ראשל"צ, המשיכו לפכות; לאחר שהגברים בעלי התודעה המעמדית השתתפו בהפגנות "למען עבודה עברית", הם המשיכו בעבודתם בחפירות לעומק באדמת החמרה כדי לטהר את האדמה מן המפרקים של ה"אינג'יל" (תוך סינון האדמה ברשתות).

 

אם לאחר 2-3 חדשים בפרדס היו מלבלבים מחדש עלי היבלית - החברים היו חוזרים אל העבודה הסיזיפית ומסננים את האדמה, אך הפעם - על חשבונם, בשבתות.

 

הנשים עבדו במשק בית של נשות בני הביל"ויים (משרתות, בעברית), בישלו, כיבסו והבריקו את הבתים בראשון לציון. המזון העיקרי היו התפוזים, ש"נדדו" משום מה, מן הפרדסים הסמוכים אל המטבח. החברות התחרו ב"מאסטר שף" המקומי "מי ימציא את המנה המקורית ביותר; חביתת תפוזים, סלט ירקות מתפוזים, רוטב תפוזים, קיש תפוזים ואפילו ממרחים מן הציפה של התפוזים".

 

רק מתי מעט ידעו, כי בימים הלוהטים של חודש יולי (1939) מוסדות ההגנה וההתיישבות היו כמרקחה.

 

בתשעה ביולי הגיע להכשרה אורח - יוסף וייץ. החברים ידעו, כי הוא משמש כראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. וייץ, כהרגלו, היה עניני ולא בזבז רוק על "דיבורים קטנים":

 

"חברים, לכם לא צריך להסביר מהו "הספר הלבן". זהו ספר גזרות, שנפל עלינו מבית מדרשו של שר המושבות מלקולם מקדונלד, ימ"ש.

 

לכם גם לא צריך לספר אודות הציונות, הסוציאליזם, אחוות עמים, שכן אלה הם חיינו, ולכן אנחנו כאן ולא שם, בפולין. באתי לבשר לכם על ההחלטה שנפלה: את הישוב אתם בונים בנגב - 14 ק"מ דרומית לבאר טוביה, ולא בצפון. המציאות, שממתינה לכם:

א) אין ולא יהיו לכם שכנים מתנועתכם (אכן, נבואתו התקיימה, ורק כעבור 17 שנה, ב-1956 נגבה זכתה לשכנות טובה עם "שדה יואב").

ב) תהיו מוקפים בשבעה כפרים ערביים, ואתם תצטרכו למצוא דרך להדבר עמם ולחיות איתם בשלום.

ג) אין עיר יהודית סמוכה, אין בית חולים קרוב, אין מקום בו ניתן לקנות אוכל בנוסף למה שתבשלו. אתם תהיו חלוצי ההתיישבות בנגב.

 

לאחר דקת תדהמה, שניתן היה לחתכה בסכין, נמלא חלל חדר האוכל בבליל של מלל מחאות מחרישות האזניים:

"הרי אנו עולים צפונה, וכבר הצבענו על כך. מה לנו ולנגב?!?"

"איך אפשר לעלות על הקרקע בלי שראינו אותה פעם אחת בעינינו?!?"

"היום אתה מודיע, וכבר בתוך 3-4 ימים אתה מצפה מאיתנו לעלות על הקרקע? מתי נספיק להכין את ה"חומה ומגדל"?"

"איך זה יכול להיות שאפילו לא התיעצתם איתנו?!"

"אמנם גזרנו על עצמנו להיות "החיילים של הציונות", אך הפעם אתם, המוסדות, ממש הגזמתם!!"

 

מתוך המערבולת המילולית יוסף וייץ ניסה להבין את הטיעונים, שהומטרו עליו. דוד זלשינסקי המזכיר ניסה לסכור את שטפון הדברת, אך זה לא עלה בידו.

 

יוסף וייץ הרים את קולו, והמלל פסק:

"חברים, אני מאד מבין אתכם. כל אחד מכם מאד מאד צודק. לו אני במקומכם, גם אני הייתי נרגש ונסער. אך אני בא אליכם כשליח של המציאות שמעבר לקיר. אמנם קפלן הגזבר עוד לא מצא את התקציב לבניית הישוב, אך ההחלטה על ההתיישבות דרומית לבאר-טוביה כבר נפלה. דרך אגב, השכנים שלכם בהכשרות הסמוכות, ברחובות ובראשל"צ, מתפללים, שתאמרו לי "לא באלף רבתי!!" הם מוכנים עכשיו, בזה הרגע להרים את הכפפה, שמושלכת להם ע"י הסוכנות ולרדת דרומה. עם זאת, צודקים אתם בתגובתכם הנסערת. על כן, מחר בבוקר ימתינו לכם כאן שני משוריינים ועשרה גאפירים. הם "ילוו את הדלגציה" (משלחת) לראות את המשבצת ולהתרשם ממנה. בינתיים, בד בבד עם נסיעתכם לתור את ארץ הנגב, בנגריות בראשל"צ, גבעת ברנר, נס ציונה ורחובות לא תיפסק בניית קירות החומה והמגדל".

 

ואכן, כל מה שהאיש הבטיח - התקיים. למחרת ארבעת ה"מומחים": צביאלי ("שר החוץ"), הרפזי, (איש הביטחון), לוברני (המטאורולוג), ומישלוב (המתמחה בגידולי גן ירק) יצאו לדרך. בנסיעה איטית המשוריינים התקדמו דרומה, ולאחר זמן מה הישובים היהודיים נעלמו. המשוריינים עברו את מסמיה, את קאסר א-טינה (קסטינה) ופתאום הופיע כתם ירק מעבר להררי החושך - באר טוביה. המשלחת נשמה לרווחה והמשיכה בדרכה. החבורה הגיעה למרכז המשבצת, שנקנתה מאיכרי בית עפה בשנות ה-30 ע"י סוחרי הקרקעות הגדרתיים - יואב צוקרמן ובן דודו עשהאל. (הערבים הציעוה למכירה כאדמת זיבורית, שלא מניבה יבולים. על כן בשדות שמסביב - המקומיים גידלו רק סורגום (דורה, ערבית) - מזון לבהמות.

 

המשלחת הגיעה לגבעה, שעליה ניצב היום מגדל המים המנוקב. הם ירדו מן המשוריינים, הביטו כה וכה ו... המציאות הכתה בהם כקורנס: כאן ייבנה הבית עבורנו, ילדינו, נכדינו ואולי גם לנינינו?? אין עץ, אין שיח, אין ציפור! איך נחיה פה, ללא שכנים יהודים, ללא עיר שכנה...? לאחר שורת טענות לעומתיות, אחד מן החברים העיר משהו חיובי על הרוח המנשבת אחה"צ - הבריזה הבאה מן הים. השני ציין: אזור שפלתי, שאין לנו כל צורך לסקלו מאבנים. השלישי היה מלא פליאה: אפשר לחרוש ולחרוש עד אשר ה"ארגז" יהיה מושלם... לא כמו בצפון.

 

המשלחת גמרה אומר להמליץ לכל חברי ההכשרה לרדת דרומה. הם שבו אל "גבעת גנים", וחיש התארגנה שיחת קיבוץ. הכל שתו בצמא את דבריהם של חברי המשלחת. דוד זלשינסקי המזכיר מודיע על ההצבעה.

"מי בעד לרדת לנגב?!" הרוב המוחלט של המצביעים הרים את ידו בעד.

"מי נגד?" - קובה וילן וקבוצה מאוהדיו הצביעו נגד.

 

קרא דוד: "ברוב מוחלט הוחלט: אנו יורדים לנגב, ונבנה את הישוב בשיטת "חומה ומגדל". בבנייה יהיה איתנו איש תל-עמל, שהמציא את הרעיון של "חומה ומגדל" ושמו - שלמה גרזובסקי (גור).

 

לפתע קם קובה וילן וביקש רשות דיבור: "חברים", אמר בקול רועד, "הערב הזה ייזכר בדברי הימים". רבים חשו צמרמורת בשומעם את נבואתו של קובה ואת משק כנפי ההיסטוריה. "חברים", המשיך קובה וילן "בואו ונצביע שוב. בטוחני, שכל המתנגדים ואני בראשם ישנו את דעתם, כדי שייכתב בפרוטוקול כי "הקיבוץ החליט לרדת לנגב פה אחד, ללא מתנגדים". כך היה, וכעבור שלושה ימים, בליל שנים עשר ביולי יצאה לדרכה השיירה בת 42 משאיות, עשרות מוניות ורכבים פרטיים של המושבניקים, שהתנדבו לבנות את הישוב ה-51 בשיטה המקורית של "חומה ומגדל".

 

בראש השיירה צעד קצין קטוע יד - יוסף אבידר, שהתמחותו הייתה בניית הישובים. על הנפת הדגל האדום בידי משה לן בסיום העלייה על הקרקע ועל הכעס של יוסף וייץ על הנגבאים - אספר בפעם הבאה. כך חברי המשלחת נכנסו להיסטוריה, ו...גם לנו יש "ארבעה". הבה נחשוב מה היה אילו משלחת הארבעה הייתה חוזרת ובפיה בשורה שלילית . היכן היינו היום?

 

----------------------------------------

 * לפי החוברת "שרשים וענפים", יולי 1979, הוצאה עצמית

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: