א קניפל / מאיר מינדל

 

א קניפל

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

למה ומדוע מבקרים ב"מוזיאון הפתוח - נגבה"? הרי הנוף השפלתי - פלאטו שטוח ולא מיוחד. הרים - אין, גבעות של ממש - אין, ערוצים או מצוקים - אין. נחלים? - כולם אכזב. שיעמום אחד גדול.

איור מאת יעקב גוטרמן

אז מה כן מביא את המבקרים לנגבה? - הסיפור הבלתי נתפס של אומץ הלב, שהפגינו ותיקינו בהליכתם כנגד הוריהם, שרבים מהם התנגדו לעליית הנערים לארץ, וסיפור הקולקטיב שהתגלה ככפיפה של כישורים וכישרונות, תולדות של ההקרבה המודעת של הנעורים על מזבח הדת החדשה, שלימים הצילה את הנוער היהודי, שבחר להגשים ולעלות ארצה - הציונות.

 

הפעם אספר אגדה, שחברו בו א-קניפל, סבתא גולדה, פונדק, קובה, רודי, גצק ועוד חברים... ברשותך, אתן לך יד, הקורא המסור, ואובילך בדרכים הפתלתלות של הסיפור. שמא נצא לדרך?

 

המושג א-קניפל אינו ידוע גם לידעניה של א"י. ואתה, הקורא הנאמן, השמעת מימיך על "א-קניפל", בפ"א סגולה? כן, זה ביידיש, ואם מזרח אירופה רחוקה ממך כמו מזרח מן המערב, כנראה שאוזניך אכן מעולם לא שמעו על המושג המוזר הזה. הרשה לי לגלות לך, כי גם אביך וגם סביך דוברי היידיש עלולים לא לדעת את משמעות הנסתרת של המילה. אך לא כלו כל הקיצין - אם הסבתא או סבתא רבתא - בהשג ידך, הן יגלו לך מדוע הן כן יודעות את הפירוש, והגברים בני גילן - לאו.

 

א-קניפל משמעו ה-קשר. במטפחת היו קושרים את הפינות בקניפל, אך זאת לא כל האמת. הסוד היה בתוך הקניפל - היו בו מטבעות כסף, זהב ואבנים יקרות; האוצר המשפחתי. אך, בעצם, לא היה זה רק האוצר המשפחתי, כי אם גם סודן הכמוס של נשות הבית, והן היו מעבירות אותו מדור לדור. וכה סיפרה לי סבתא שלי גולדה מנדל ז"ל מנס-ציונה: "עוד מימי האינקויזיציה היהודים למדו להתכונן ליום סגריר, בבחינת "עכשיו טוב לנו, אך מחר... מי יודע אם זה יימשך? תמיד חייבים לשים משהו 'בצד'... " הנשים במשפחות יהודיות היו נדברות ביניהן, כי אין לגלות את דבר קיומו של א-קניפל לגברים. וכך, מספרת לי הסבתא גולדה, בליל החתונה עם סבא בנציון, אני - קיבלתי את הקניפל מאמי, ואמי בשעתה, קיבלה אותו מאמה..."

 

"מאריק יקר, אתה שואל למה נועד הדבר?" גם אני שאלתי את אמי, וכה ענתה לי:

 

"גולדע יקרה, אם יעלה לראשות העיר "אנטיסמיט"(אנטישמי), ימ"ש, ונצטרך להימלט מן העיר בטרם יוטלו עלינו גזרותיו, בקניפל יש מעות לרכוש סוס ועגלה, כדי להימלט ולהציל את נפשותינו. ואם השוטרים יעצרו את בני ויגררו אותו לתחנת משטרה, יהיו לי כמה "נפולאונים" זהובים, כדי "לשמן " את הסוהרים ולחלץ את הבן מבית האסורים. אך, חלילה, שהגברים בביתנו לא יידעו על מה ולמה צריך לשמור אוצר כזה. אם יידעו, יבזבזו אותו על שטויות. על כן סכרי את פיך ושא, שא..." (נזכרתי בדברי הסבתא כאשר ראיתי, כי במחנות השמדה הזונדרקומנדו בחנו בשבע עיניים כל מעיל בערמת המעילים, שהיו מופשטים מן היהודים בטרם כניסתם למקלחת הגז. סוד גלוי הוא, שהיהודים היו תופרים בדש את התכשיטים או מטבעות: - בתקוות שה"קניפל" הוא שיצילם...)

 

עתה יובן גם לך, מדוע "הפולנים", שיסדו את נגבה ב-1939, לאחר מציאת המים והשלמת החומה והמגדל, היו להוטים להשיג נשק מגן ולאגרו. ב"קניפל" של נגבה היה נשק ותחמושת שרכשנו /קנינו/ גנבנו/ שיפצנו.

 

"הפולנים" שלנו לא סמכו על צבא שעדין לא נולד, לא סמכו על עזרת הפלמ"ח וה"הגנה", לא סמכו על הסוכנות ובעצם לא סמכו על איש. האינסטינקט של "עם לבדד ישכון" לימדם לסמוך רק על עצמם. ולכן הופנו מאמצים אדירים להתכונן ל"יום סגריר", שאכן הגיע בכ"ט בנובמבר1947 - המועד הרשמי לסיום ההרמוניה ביחסי שכנות בינינו לבין שבעה כפרים ערביים, שהקיפונו מכל עבר.

 

על גנבות הנשק הבריטי סיפר קובה וילן בספרו "בדרך לנגבה":

 

...היה עלינו לטוות רשת רכש, שתגרום לנשק "להתאדות" מן המחסנים [במצרים היו רשת בסיסי נשק מן הגדולים] להעבירו לא"י. שליח ה"הגנה" לקהיר היה אמנון זעיר ("רודי") מגן שמואל. עוד במלחמת העולם הראשונה היה קצין בצבא אוסטרי. היו בו שילוב נדיר של "סמקלקה"- תושיה, תעצומות נפש, טוב לב, דמיון ויכולת מבצעית. "רודי" ידע מיהם החיילים הישראליים המשרתים בבסיסים בריטיים, וכיצד ניתן להיעזר בהם בהשגת נשק לסוגיו ומשאיות, לשינועו ארצה ממצרים. דרך ההברחה שהציע הייתה די מתוחכמת; באזור קהיר היו מחסני תחמושת אדירים, ששכנו בתוך מערות ארוכות. רכבת מיוחדת הייתה משנעת את התחמושת בנסיעה מתחת לאדמה. אלפי טונות היו מוגנות מהתקפות אויר, ובעצם, המחסנים שימשו כמקלטים באורך כולל של קילומטרים רבים. באחת מן ההסתעפויות של המערות, שכנה יחידה בריטית על טהרת ישראלים, שעסקה בהדפסת מפות. מפקדה היה קצין מודיעין בריטי. פעמיים בשבוע המשלוחים היו יוצאים לסרפנד,(מחנה באזור צריפין) ואליהם "רודי" היה "מצרף" שלוש-ארבע משאיות מלאות בכל טוב... תרתי משמע. השוטרים הצבאיים היו בודקים את תעודות השיירה, ובשל "כשרותם" היו מאשרים את המעבר ללא היסוס. כמובן שמחסני ה"הגנה" בת"א ובדרום היו מתמלאים, וגם נגבה הורידה את חלקה.

 

דרך אחרת הייתה להעלים נשק מן מחסני ואדי סארר (נחל שורק). היום - אזור מזרחית למסמיה ולרבדים.

 

בשנת 1942 יעקב "קובה" וילן התגייס. קובה, שבתש"ח החליף את יצחק דובנו, "יואב" שנהרג בפיקוד על הנקודה, התגייס לצבא הבריטי והוצב בפלוגה 14 של ה"באפס"- חי"ר. בקרבת המחנה בואדי סארר הקימו מפעל למילוי מוקשי נ.ט. בג'ליניט ואחרי-כן בט.נ.ט. מאות פועלים ערבים ויהודים עבדו כ"פילרים" ומלאו את המוקשים. לאחר זמן מה הועבר קובה לחיל חימוש.

 

בוקר אחד ניגש אל קובה משה הרלינג - חבר קיבוץ חצור. הוא הודיע לו, כי מתארגנת קבוצה של גנבי נשק- שייקה ויינברג מקיבוץ אילון (לימים מנכ"ל התיאטרון הקאמרי), יעקב אורי מנהלל וזרו(האלוף מאיר זורע) ממעגן מיכאל. הקבוצה הצליחה לגנוב ארגזי נשק ותחמושת אחדים ולהעבירם למשאית שהמתינה בנקודת מפגש. משם הדרך לסליק של באר טוביה ונגבה הייתה קצרה. אך עם האוכל בא התיאבון: קובה הציע לגנוב משאיות שלמות עם תחמושת בעזרת מפתח משוכפל. וכך, בוקר אחד מוצא את עצמו גרשון שטיין, המסגר מנגבה, בשערי ואדי סארר. גרשון, המכונה גצק מקן לודז', התפרסם כבעל ידי זהב. (אין זה דבר של מה בכך, שיהודי - בימים ההם - מצליח לסיים את בית הספר הטכני בלודג' ועוד בהצטיינות).

 

גצק הכין את המפתחות בדרכו המקורית; ביקש מקובה לקלוף תפוז ואת תצורת המפתחות המקוריים הטביע בתוך הציפה הלבנה ("הלבן" של הקליפה). לפני שהקליפה תספיק להצטמק, גצק דהר באופנועו לנגבה ויצק אל תוך ה"תבנית" את הנחושת הנוזלית. המפתחות החדשים מן המחסן ומן השער נבדקו ונתגלו כמתאימים להפליא. הגנבות נמשכו ללא הרף, ובשל איטיות החפירה של הסליקים ניתן "מעשר" גם לאנשי א.צ.ל וגם לישובים נוספים בדרום.

 

כמה נשק השגנו, איך השגנוהו, מי מכר לנו ואיזה נשק - כל הפרטים היו סוד כמוס, הידוע למתי מעט: גרשון קרוקובר הנשק השתקן, דוד'קה מנדל הבנאי, יעקב צביאלי, קובה וילן ויצחק דובנו "יואב".

 

חברי הקיבוץ וילדיו, שהתוודעו באקראי למקומו של אחד מששת הסליקים, ידעו לשמור את הסוד מכל משמר. זהו הרקע לביקורו של מפקד נפת "גרשון" יצחק פונדק, יבדל"א, בקיבוצנו.

 

בין השנים 1945-7 פונדק נתמנה למפקד נפת דרום, ששם הקוד שלה היה נפת "גרשון". כמפקד טרי, שלא הכיר את הדרום, זיהה מכשול ראשון הקשה מכולם - העדר אמון. הוא היה "תל-אביבי", זר ו...מפא"יניק. אט-אט מצא נתיבות אל לבם של אנשי גדרה, שלא היו אנשי תנועת העבודה, כי אם ציונים כלליים ונטו לתמוך באצ"ל. גם באר טוביה פתחה את ליבה לפונדק, ואף בנתה בית למגורי משפחתו. שונה היה המצב בקיבוצי השומר הצעיר - נגבה, כפר מנחם, חצור. לישובים אלו היה קשר ישיר עם ראשי ההתיישבות העובדת במפקדה הארצית. (אנשי מפ"מ ואחדות העבודה). "השנה הייתה כבר 1945"- משחזר לי יעקב צביאלי, "ובוקר אחד מגיע יצחק פונדיק (פעם זה היה שמו) לביקור הכרות. אני מקבל אותו בברכה ומראה לו את הקיבוץ.

 

פונה אלי פונדק: "אתה יודע, יעקב, שחברי נגבה ואנוכי באנו באותה אניה? באפריל 1933הגעתי ב"מרתה ושינגטון"- אניה איטלקית. הייתי אחד מתוך 1200 חלוצים וחלוצות. אתה יודע כי גם החברים, שלימים יקימו את נגבה, באו בספינה הזאת. מאיזה עיר עלית ארצה? מקולנו שליד ביאליסטוק? אני באתי מן העיירה סמייטיצ'ה, ובהכשרה לקראת העלייה הייתי בקיילץ. כן, היו ימים... יעקב, היודע אתה למה ביקורי כל כך חשוב לי? אני המפקד החדש של נפת "גרשון". ספר לי על מאפייני כוח האדם בנגבה, על מספר אוחזי נשק, על אמצעי ההגנה במקום, על כמויות הנשק, שוודאי אגרתם בישוב".

 

עונה לו יעקב: "ברצון אכיר לך את מצבת כוח האדם ואת אמצעים להגנה הפסיבית. כידוע לך, עלינו על הקרקע ביולי 1939, אל תוך ליבו של אזור עוין. כבר כעבור כמה שבועות, בתאריך 28/8/39, משאית המים עלתה על מוקש בדרך לבאר טוביה, ושנים מחברינו נהרגו ושנים נפצעו. בדרך הקשה למדו אנשי הסוכנות את הלקח;

 

הם עזרו לנו בסלילת כביש "סולינג" והקדימו את בניית מגדל המים. עם הזמן, בזכות ד"ר דויטש (ד"ר יעקב רותם) שטיפל בילדי האזור חינם אין כסף, השתפרו היחסים עם שבעת הכפרים הערביים סביבנו. במו ידינו הפלנו את החומה, וכבר מ-1940 לא היה לנו צורך בה. אך הפתגם הידוע לכל הוא גם זה המנחה אותנו - "הרוצה בשלום - ייכון למלחמה". לכן, טוב שבאת, ואנו נשמח לשתף איתך פעולה.

 

י. פונדק: "אתם עליתם על הקרקע בדיוק כאשר סיימתי את קורס המ"מים ביבניאל, במחזור יולי-אוגוסט 39. איתי ביחד היו דוד קרון מכפר מנחם ואפרים קצ'לסקי (קציר). חבר'ה טובים. אך בוא וניגש ישר לענין: אמור לי, כמה סליקים יש לכם, כמה נשקים, כמה תחמושת? אם יחסר לכם - אנסה להוסיף, אם ניתן יהיה לגרוע - אגרע, ואעביר את הנשק לישובים שחסר להם".

 

שתק צביאלי שתיקה ארוכה וענה, כשחיוך טוב הלב אינו נוטש את שפתיו: "יצחק יקר, אתה תסלח לי, אך לא אוכל לומר לך דבר אודות הנשק של נגבה. נכון, אנו קונים מערביי הסביבה, משיגים מן המחסנים הבריטיים של ואדי סארר, אך כמה, איך ואיפה לא תוכל לדעת, כי זה סוד כמוס, ושפתיי - יישארו חתומות".

 

נטה אלי יעקב צביאלי כממתיק סוד: "פונדק האדים מרוב כעס, וסרב לקבל את תשובתי כסופית: "אני - "ההגנה"! אני מפקד האזור! איך אתה מעז לא לענות לי על שאלותיי?!!". איתי אתה משחק בסודות?!?"

 

לנוכח התפרצותו של פונדק יעקב נבוך, אך לא איבד את החיוך:

 

"יצחק היקר, ענה, אתה יודע שהמלחמה נגמרה, והבריטים של היום הם אינם בריטים של אתמול, כל גישתם ואהדתם לרעיון ההתיישבות השתנתה. שוב אין הם אנשי שלומנו. אם יתפסו אותך, יחקרו אותך ואולי גם יזריקו לך זריקת אמת*, אתה תתחיל "לזמר", וכל הידוע לך יוודע גם לבריטים. אך מה שאתה לא יודע - לא תוכל לגלות להם. על כן, תסלח לי אך אני נאלץ להשיב את פניך ריקם".

 

בחרי אף עזב פונדק את נגבה, והיה זה "האינצנדנט הראשון" (כהגדרתו של צביאלי) אך לא האחרון בין פונדק לבין נגבה. עכשיו אתם מבינים איך הסיפור הפתלתל מגלה לנו צפונות מן הימים ההם ורומז על הכעסים של ימינו אלה...

 

מיקומו של הקיבוץ היה בדרום "שטח השיפוט" של גד' 53 , "גבעתי", (כביש מג'דל-חברון), והגורל הפגיש בין פונדק לבין נגבה שוב ושוב. אך לא רק הנשק היה בקניפל של נגבה. היה גם מכשיר קשר לקשר ישיר עם המח"ט....

----------------------------------------------------------------------

 הזרקת החומר הכימי - "זריקת אמת"- משבשת את כושר השיפוט - scopolamine*

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: