הגבעות השחורות של דקוטה (פרק 27) / מאיר אגסי

 

מתוך: הגבעות השחורות של דקוטה (פרק 27)

מאיר אגסי

איור מאת יעקב גוטרמן

 

רבקה ושמעון יהלומי נעדרו מן הלוויה של ואלטר מינקוביץ שנערכה ביום חמישי לפנות ערב.

  
איור מאת יעקב גוטרמן

רבקה סבלה ממחושי ראש חזקים ומבחילות שנטעו בה את ההרגשה שהיא בתחילתו של תהליך גסיסה אטי. שמעון נסע לתל-אביב והבטיח למוישה - רץ שירכוש בשבילו את המנדלסון החדש עם יאשה חפץ. בעת ההלוויה חיפש זלי את ואלטר מינקוביץ על הברושים הגבוהים, אבל ואלטר מינקוביץ שסובב כנראה את כדור הארץ בתוך הספוטניק הרוסי, לא הטריח את עצמו להלוויה שלו.

 

למחרת ההלוויה הם התחילו בחזרות הראשונות להצגת סוף השנה. שבועיים לאחר מכן, ערב יום שישי, על בימת עץ גבוהה שנבנתה כהמשך לרמפת הבטון של חדר האוכל, הוצגה הצגת הסיום, הצגה רוסית (על פי אגדות-עם רוסיות מפורסמות) בשם "פרח הסלע". ההצגה הייתה מלווה במוסיקה על תקליטים של המלחינים הרוסיים רימסקי-קורסקוב וחאצ'א-טוריאן. בהצגה השתתפו ילדים מכיתות בית הספר היסודי. אריה צוויג, זלי יהלומי ואבנר לוי היו חוטבי-עצים. נחיק פלס ויוסי זינקוביץ היו סנאים. אהובה-תנובה הייתה השושנה, יכין מלמד וזאב צימרמן היו הינשופים. נאווה פלדשטיין הייתה הנסיכה נטאשה, מוטי לבנשטיין הנסיך איגור, יודה רסקין מקבץ-הנדבות, שלומי כספי הרכב, גיורא זהבי איכר אל"ף ויפתח גלזר איכר בי"ת. את התפקידים הראשיים מילאו ילדים מכיתה ה' ו' וז'.

 

לאחר תום ההצגה הייתה הפסקה של עשר דקות ולאחר ההפסקה עלה מקסים שפירא לבדו על הבמה וניגן באקורדיון "הונאר" האדום שלו "מחרוזת שירים צועניים" ואת "מעוף הדבורה".

 

לאחר מכן התיישבו כולם אל השולחנות הערוכים וזלי בחולצתו הלבנה, המגוהצת, עם הצווארון הקשה והמעומלן, השתוקק לעבור ולשבת ליד נחמה, שישבה לבד בשולחן, אולי חיכתה למישהו, אולי חיכתה לאלימלך נמירוב שלא הגיע, ובהתה אל בקבוקי המיץ. זלי ראה שגם אריה צוויג מביט לכיוון שלה.

 

אחר-כך שניהם ראו אותה קמה, פורשת מן המסובים ויוצאת החוצה. שניהם הביטו מבעד לחלון וראו אותה משלבת את ידיה בחיקה ויורדת בכיוון לצריפים. ושניהם, כמין תאומים זהים, חשו עצב דק כשלייה של גוזל, עצב שפירושו יוחוור להם בשנות הבחרות, כאשר יכפיל עצמו שוב ושוב, במצבים אלו ואחרים, עם אנשים קרובים - עצב שיסמן תהליך של פרידה מנוף מוכר או ממישהו יקר ואהוב.

 

למחרת, במוצאי-שבת, אושר בדחיפות, על פי בקשתו, גיוסו המיוחד של אלימלך נמירוב, לצבא הקבע. האסיפה-הכללית ישבה ושמעה את טיעוניו של נמירוב לגבי הסכנות הביטחוניות הצפויות למדינה בעשור הבא, ועל הצורך להתגייס ולהתכונן. האסיפה-הכללית הצביעה ברוב גדול וכמעט ללא התנגדות ש"מאשרים גיוסו של אלימלך נמירוב לצבא הקבע לשלוש שנים".

 

ביום שישי בבוקר, כשבוע לאחר האסיפה הכללית שהחליטה על גיוסו של אלימלך נמירוב, כחצי שעה לפני תחילתה של ישיבת המזכירות השבועית, נכנסה נחמה לחדרו של יחיאל פרומן והיא הודיעה לו מיד, וללא התפתלויות, על החלטתה לעזוב את גבעת-הלוחם. יחיאל הנדהם, פער את פיו והניח לעט הכדורי לנשור על השולחן. הוא היה סבור שהיא מבקשת לתבוע ממנו לימודים במוסד אקדמי, וכבר הכין אפילו הרצאה על הסיבות מדוע אין הדבר אפשרי כרגע. עכשיו הוא החל להשתעל, לכחכח בגרונו ולעלעל בלשונו ולא הצליח להוציא מפיו משפט אחד סדור כהלכה, עד ששלף מהכיס האחורי ממחטה וקינח בה את מצחו הגבוה. לזה, הוא הודה בינו לבין עצמו, הוא לא היה מוכן.

 

נחמה המשיכה להביט בו בשלווה גם כאשר קם והחל להתרוצץ בחדר, ידיו משולבות מאחורי גבו והוא ממלמל, "את לא יכולה לעשות לנו את זה... אני אראה בזה כישלון אישי שלי... אני אצטרך להסיק מזה את המסקנות.." היא הביטה בתמונת הרצל שהייתה צלויה מעל לשולחן ומשם נדדו עיניה לתמונת בן-גוריון, ומשם לצילום האווירי של גבעת-הלוחם, שהיה ממוסגר במסכרת עץ מוכספת, וחזרה אליו, והוא עדיין מנסה לארגן את מחשבותיו, לשוות איזו צורה למשפטים הנמלצים והמבולבלים שלו. "הרי יש לנו תכנית גדולה בשבילך", אמר, "אני לא יודע אם אני רשאי לספר לך על כך משום שזה עוד לא עבר את ועדת ההשכלה... אני לא יודע אם אני מוסמך.." הוא קיווה שהיא לא חשה שהוא מנסה לפתות אותה בשקר, "חשבתי כבר לפני כמה שבועות לספר לך... אבל לא הייתה הזדמנות.. והיית עסוקה עם מסיבת הסיום... יש לנו תכנית גדולה בשבילך נחמק'ה..."

 

עכשיו הוא מנסה להתחנף אלי, היא חשבה, ובכל זאת אני מחבבת אותו.

 

"חשבנו לשלוח אותך בשנה הבאה ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים... חשבנו, שלושה ימים באוניברסיטה ושלושה ימים בבית הספר... אני מפציר בך, חשבי על כך, שקלי זאת, שקלי נא שוב את החלטתך, אנא ממך..."

 

היא כמעט צחקה לשפה הנמלצת והמגוחכת שלו. היא לא ידעה איך לעזור לו.

 

הוא המשיך ומנה בפניה את הקשיים הצפויים לבית הספר ולמשק אם תממש את החלטתה, ואחר אמר פתאום "ומה אלימלך אומר על זה?"

 

והיא אמרה, "מה אתה שואל אותי. תשאל אותו".

 

והוא אמר, "אבל נחמה'לה, הרי אי-אפשר לבוא ככה סתם באיזה יום בהיר ולהודיע לנו פתאום על עזיבה".

 

והיא אמרה, "הנה, אתה רואה, זה אפשרי".

 

והוא אמר, "אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה שתשקלי שוב את הדבר".

 

נחמה, שהביטה בחלון, ראתה את העלווה הירוקה והכהה של עצי הפיקוס ונזכרה שפעם חלמה שהיא הולכת לבדה בשדרה, והעצים הזקנים יוצרים מעליה תקרה מקומרת, ההולכת ומתכווצת יותר ויותר ככל שהיא מתקרבת לכיוון חדר-האוכל, הולכת ומאפילה, ובמקום שבוא אמור היה להיות חדר האוכל היא רואה מנהרה אפילה, שתקרתה עשויה מענפי הפיקוס היבשים, והיא נכנסת לתוך המנהרה ויודעת שהיא מובילה אל מנהרות-הקבורה של חברי גבעת-הלוחם, אל הקאטאקומבות ואל המומיות של מייסדי הקיבוץ; היא הביטה לחלון ונרעדה וראתה מעבר לעצי הפיקוס את חוטי החשמל המצטלבים מעליהם ואת מטוס הפייפר שטס בשמים התכלכלים-אביכים, טס בגובה רב עד שקול המנוע שלו איננו נשמע, נע בריחוף כמו-סתמי, ובלי להביט אל יחיאל פורמן אמרה שהחלטה זאת איננה ניתנת לשינוי כיוון שהיא סופית ונחרצת ונשקלה בזהירות רבה.

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: