הורג הציפורים / מעוז חביב

 

הורג הציפורים

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

היו שנים בהן עסקתי בקיבוץ בהוראה. התמחותי הייתה בהוראת הטבע. בעצם לא סתם טבע אלא טבע חי, זה המתקרא בלעז - "זואולוגיה".

איור מאת יעקב גוטרמן

ובתחום הזואולוגיה התמחותי הייתה - ציפורים. אפילו את עבודת הגמר בסמינר הקיבוצים "אורנים" עשיתי בתחום זה, בעבודת מחקר על חיי החוגלות. משך שנות לימודיי בסמינר עקבתי בלא ליאות אחרי החוגלות שהתגוררו בהר שמנגד ובסמוך לגדרות הקיבוץ ובאותם ימים הייתי יכול לזהות כמעט כל חוגלה בייחוסה והשתייכותה המשפחתית.

 

וודאי הוא שמי שמתעניין ומקדיש מזמנו לעניין הציפורים לא ייחשד, רחמנא ליצלן, בנטיות תוקפניות כלשהן לנושא אהבתו. ההיפך הוא הנכון ואכן ביתנו נעשה אז למרפאת טיפולים לכל ציפור פגועה שנמצאה על ידי מי בסביבה – ממש ביתו של דוקטור דוליטל בקיבוץ.

 

האם לאחר כל זאת הייתם מעלים בנפשכם שדווקא אחרי ירוצו הילדים הזאטוטים בשבילי הקיבוץ ויקראו: "הנה הורג הציפורים! הורג הציפורים בא!"

 

לא תאמינו? אבל כך בדיוק קרה.

הכיצד? הבה ואספר.

 

באחד הימים, גיליתי לפתע על צמרות חורשת עצי האורנים העבותים שבמרכז הקיבוץ, בין בית התינוקות לבתי החברים, אנפות אחדות שהחלו ככל הנראה לעשות שם את לילותיהן.

 

היו אלה אנפות בקר לבנות מן הסוג אותו אנו מרבים לראות ברפתות שם הן עוסקות במרץ רב בציד רימות זבובים על ערימות הזבל.

 

חדי העין שבינינו יכולים אף להבחין בהן בוקר בוקר, לאחר הנץ החמה, ולקראת ערב, טרם שקיעה בשעות הדמדומים כשהן עפות חבורות חבורות, כחצי תריסר עד תריסר בכל חבורה, במסלול תעופה נמוך בדרכן למקורות מזונן בבוקר או בחזרה ל"קיבוצן שלהן" לקראת לינת הלילה.

 

על צמרת האורן גבה הקומה, מראה אנפה לבנה צחורה שכזו שובה לב ונפש, כשהיא ניצבת שם ונוהגת בגנדרנות ובהכרת ערך עצמה, מתיפייפת, מסדרת נוצותיה במקורה, מנקה את אחורי צווארה הנישא ומפטפטת עם לחברותיה בקול של יכנה רכלנית ממש כקיבוצניקית מן השורה.

 

אלא שמכאן והלאה החל הסיפור לתפוס כיוון לא מעודד. במשך החורף הלך וגדל מספר האנפות שאיוו להן למשכן לילה את צמרות האורנים שבמרכז הקיבוץ לעשרות ואף למעלה מכך. הן ממש הקימו להן קיבוץ משלהן במרכז הקיבוץ שלנו. הרגלי ההיגיינה של גדוד אנפות שכזה אינם תואמים בלשון המעטה את המצופה מדיירים בקיבוץ. למען האמת, תחושת ה"לול" שהוקם כך בלא כל תכנון מוקדם בלב הקיבוץ החלה להטריד יותר ויותר את הדיירים שבסביבה הקרובה, כמו את המטפלות והורי התינוקות שבבית התינוקות הסמוך.

ועדיין לא ידע איש מאיתנו לקראת מה דברים הולכים.

 

בוקר חורפי אחד, בטרם אביב, משהגבהתי מבטי אל צמרות העצים, גיליתי תגלית שלא שימחה אותי כלל ועיקר. למעלה למעלה, גבוה בראש האורנים הגבוהים, ניצב לו קן גדול, עשוי זרדים וענפים יבשים מגובבים באופן לא מקצועי במיוחד כדרך קיני האנפות. במבט חודר יותר גיליתי בקרבתו קן נוסף הדומה לו ולידו עוד אחד ועוד אחד ועוד...

 

"רק זה לא". - נחרדתי. הקשבתי לנעשה שם למעלה, וכרגע שמעתי את "להג" האנפות היושבות ודוגרות מן הסתם על ביציהן. אכן, מבלי שנתנו לכך את דעתנו, הפכה ונעשתה מושבת הלילה של האנפות להתנחלות של ממש - למושבת דגירה! ומושבת דגירה של אנפות, צרה צרורה היא.

 

כל צפר שעשה את המעשה וחדר למושבת דגירה כזו של אנפות מכל סוג טעם את הטעם הלא נעים הזה ונדהם מכמות הטינופת, הסירחון, הלכלוך, הרעש והאבק המקשה על הנשימה, שמסוגלות עופות אלה לרכז ב"בבית התינוקות" ההמוני שלהן.

 

שעל כן, מושבה שכזו, בלב הקיבוץ ממש, כמעט מעל בית התינוקות ובסמוך לבתי החברים, הרי זו מכה שאינה כתובה בתורה.

 

ובכן - מה עושים?

-"יש לך רעיון?" - פניתי ליעקב, חובב ציפורים גם הוא.

-"אינני יודע. אולי נפנה לחברה להגנת הטבע? אולי כדאי להרעיש להן כאן מתחת כדי להפחידן ולסלקן כך?"

 

בין כה וכה הלך המצב והחמיר במהירות. כל זוג אנפות בנה את קינו בצמרת אחד העצים והחל במלאכת הדגירה. האנפות הדוגרות לא פסקו מללהג ולקשקש יום ולילה, וזה בלבד היה בו כדי להדיר שינה מן השכנים. ומשהחלו לבקוע הגוזלים ומלאכת ההאכלה וה"לישלוש" שבעקבותיה החלה, נעשה המפגע לבלתי נסבל עוד.

 

עתה היה "בית התינוקות" העילי בשיא פעילותו, בלא חיתולים, בלא ניקיונות, ובלא כל סידור עבודה נראה היה שהכול שם למעלה התארגן שם למופת, אולי לשביעות רצונן "שלהן" - וודאי - לא שלנו...

 

הורים מסורים אצו טסו להשיג מזון אותו בלעו הגוזלים הגדלים ברעבתנות רבה, ואת תוצאותיו שלשלו אחר כבוד מטה ממרומי הצמרות היישר למשטחי הדשא ההולכים ומלבינים...

מבוכת פרנסי הקיבוץ גברה מיום ליום. מה עושים?

 

משצימחו הגוזלים כנפיים יצאנו לפעולה.

תחילה התגייסו ילדי בית הספר.

 

באחד מאותן שעות אחר הצהריים שנעשו עד מהרה לשעות "הקרב" היומיות, הגיעו כל הילדים מצוידים בפחים ובפחיות, קופסאות פח ומוטות ברזל ולמשמע האות החלו לתופף כמו באלף תופי טם טם. אכן, תזמורת מרובת כלים שגם תזמורות דרי הג'ונגל באפריקה לא היו מתחרות בה בנקל.

 

ואכן, שם, למעלה, נחרדו האנפות ממנוחתן. מהומה שכזו אפילו הן לא הצליחו להקים. שעל כן התרוממו סיעות סיעות ממקום ישיבתן והקיפו במאותיהן את שטח הקיבוץ חזור והקף, עוד הקפה ועוד הקפה, וודאי מודאגות לא מעט משיגעון זה שתפס לו לפתע פתאום את החברים הקטנים שם למטה, ללא כל סיבה מובנת...

 

אבל לאחר סיבובים אחדים חזרו לנחות על הצמרות. שוב החלו תופי הטם טם לרעום. שוב התרוממו האנפות. שוב חגו סביב הקיבוץ, ושוב חזרו ונחתו במושבתן...

 

תשאלו - מי עייף ראשון? אכן, צדקתם. הילדים היו אלה שנטשו את המערכה בבושת פנים. האנפות - נותרו.

 

ניסינו עוד יומיים את כוחנו, אך האנפות כמו הודיעו לנו ממקום משכנן - "לא רע, אבל ברעשים אנחנו טובות יותר".

 

אכן, בסיבוב הראשון זכו האנפות.

-"מה עושים?"

התקשרנו לחברה להגנת הטבע.

 

"תתקשרו לשדה התעופה בן גוריון. שלום זו-ארץ הקים שם יחידה מיוחדת לסילוק ציפורים. תתייעצו איתו. הוא יפתור לכם את הבעיה כמו כלום". הבטיחו לנו.

התקשרנו.

 

כעבור יום יומיים הגיעו המומחה לגירוש ציפורים מנמל התעופה לקיבוצנו. נשא מבטו אל על לצמרות העצים, התעניין מה עשינו עד כה ומה לא, ויעץ בלא שהיות את עצתו הגואלת:

-"עד עכשיו הרעשתם מלמטה. זה לא מספיק. אתם צריכים להרעיש מלמעלה. בין הקינים ממש. או אז יקומו ויסתלקו".

-"ואיך מעלים את הילדים למעלה?"

-"יש לי הצעה". הוא אומר.

-"נו, בשביל זה הרי קראנו לך..."

-"אולי עם טרקטורים כבדים". - הציע המומחה. -"קחו טרקטורים רציניים, הלבישו על האגזוזים שלהם צינורות ארוכים והתניעו אותם בכל הכוח..."

התלהבנו. אכן, הצעה לא שגרתית.

 

עוד באותו אחר צהריים הבאנו אחר כבוד את הטרקטורים המרעישים. יחד עימם, צינורות השקיה ארוכים מאלומיניום. הרכבנו את הצינורות על האקזוזים. לא מספיק אחד - חיברנו אותם בצמדים זה על גבי זה.

 

האנפות נעצו בנו מבט משתאה כאומרות - "ומה עכשיו?"

ואילו למטה - חגיגה.

 

המקום הרי כבר נעשה למקום הבילוי של אחר הצהריים. ילדי הפעוטונים, הגנים, עם ובלי הוריהם - כולם נהרו לזירת הקרב מצפים לראות מה ילד יום.

 

-"הצינורות למעלה?" קורא לי יעקב.

-"למעלה!"

-"אז אני מפעיל!"

-"תפעיל!"

 

יעקב מפעיל את מנוע הטרקטור הראשון במלוא עוצמתו ואנחנו לא יכולים לשמוע עוד את האנפות. רועש מדי. אבל שם, למעלה, פרצו הן ככל הנראה בצחוק גדול. הן לא נעו ולא זעו מן המקום כמכריזות - את החרחורים הללו אנחנו יודעות לעשות יותר טוב...

 

שוב נטשנו את המערכה במפח נפש.

 

ביום הבא העלה מי שהעלה את הרעיון לתלות למעלה פעמון גדול, כמו זה שהיה מכריז בראשית הקיבוץ על זמן הארוחות בחדר האוכל, לקשור לו חבל ארוך ולהפעיל אותו מלמטה...

 

ואכן, נמצא מתנדב אמיץ שטיפס בסכנת נפשות על אחד האורנים, תלה את הפעמון, ושוב התקהלו הכול לראות האם נצליח הפעם.

 

והפעמון - הוא צלצל וצלצל. אמנם, תחילה, הפתיע אפילו את האנפות, שהתרוממו במשק כנפיים, סבבו את סיבובן השגרתי סביב הקיבוץ וחזרו. ניסינו שוב ושוב, ולסוף - נקרע החבל, ולמעלה נותרו הפעמון המיותם והאנפות החוגגות את ניצחונן גם יחד.

עתה נראה היה שקנינו לנו צרה לעולמים.

 

באחד מאותם ימים פנה אלי אחד החברים בהצעה לא שגרתית באמת.

"שמע," אמר לי, "אני מסיים שירות מילואים. השתמשנו באימונים בהרבה תחמושת אימונים שנועדה להרעיש ולא לפגוע".

"כדורים בלא קליע?" - נדלקתי.

"בדיוק כך".

"ויש לך כמות מספקת שתספיק כדי לעשות על העקשניות האלה רושם?"

"יש".

"שמע. זה יכול להיות רעיון". התלהבתי חש שהפעם יש לי דבר רציני ביד.

"ומה עם רובה?"

"יש. אני חוזר מן המילואים והרובה אתי".

"אז קדימה. יכול להיות שהפעם זה יעבוד".

 

עברו עוד יומיים. מתי, החבר שסיים את מילואיו חזר ועימו הרובה והתחמושת.

באותו אחר צהריים זומנה לילדים המשתאים הפתעה של ממש. הפעם ירדתי מביתי ובידי רובה. רובה של ממש כמו לחיילים בצבא.

 

כרגע הוקפתי בעשרות ילדים שהתרגשו, התלהבו ופחדו כאחת ולא ידעו את נפשם...

"אתה הולך להרוג אותן?"

 

"תראו," - הסברתי להם, לאימהות, למטפלות ולכל מי שעמד שם. -"אני מתכוון לירות עכשיו כדורי סרק. זה אמנם ירעיש, אבל לא יסכן לא את האנפות ולא אותנו. הכדורים שאירה אינם כדורים של ממש. אלו כדורי סרק. כמו קפצונים של פורים. עושים רעש וזה הכל. סתם תרמילים בלא קליעים. כל מה שאני הולך לעשות זה כאילו רעש של יריות ואולי זה מה שיבריח מכאן סוף סוף את האנפות".

 

"ותירה ברובה שלך ממש ממש?"

"כן, אבל זה רק כאילו..." - ניסיתי בכל כוחי להבהיר את מה שהיה כנראה אבוד מראש.

"יופי! תירה תירה! תהרוג אותן!" - קרא אחד הילדים בהתלהבות.

"גם לאבא שלי יש רובה כזה! גם הוא יודע להרוג!" - קרא ילד אחר.

"לא, לא. אני לא הולך להרוג..." - חזרתי וניסיתי להסביר.

"בואו! בואו לראות!" קראו ילדים מבלי להקשיב לי עוד. "מעוז הולך להרוג את האנפות! איזה יופי..."

"להפחיד! להפחיד! לא להרוג!" - קראתי ולחצתי על ההדק.

 

בום! - נשמעה הירייה הראשונה. הילדים עצמו עיניים וסתמו אוזניים. אחדים קראו בשמחה: "יופי!" בום! בום! בום! - יריתי עוד שלוש יריות.

 

ואכן, הפעם הפתעת האנפות הייתה שלמה. ייתכן שאת הרעש הזה היו מביניהן ששמעו בהזדמנויות לא נעימות אחרות.

 

ואז, בבת אחת, התרוממה המושבה כולה ממקומה בקול משק כנפיים אדיר. מבוגרים וצעירים. גדולים וקטנים. במשק קולני, מכות כנף בכנף, ניתקו עצמן מן הצמרות והתרחקו כגוש אחד מן המקום.

 

"יופי! הצלחת! הן ברחו ולא יחזרו עוד!" - קרא אחד הילדים.

"הרגת אותם!" - קרא לעוגמת לבי ילד אחר.

ואמנם, הפעם, לא מיהרו האנפות לחזור לצמרותיהן. הן חגו בזהירות, שומרות מרחק, והיו שאמרו שראו אחדות נוחתות על צמרות הברושים שבשולי המשק.

 

אבל, לאחר כרבע שעה החלו אנפות לגשש שוב את דרכן בזהירות לעבר מושבתן, כדי לחזור ולנחות על הצמרות.

 

בום! בום! בום! - חזרתי ויריתי, וכל הילדים קפצו משמחה.

 

שוב מיהרו האנפות להתרחק ולא חזרו עוד עד רדת הלילה.

 

אבל, למחרת בבוקר, הן היו שם שוב, ואני חזרתי הביתה כדי לטול את הרובה ולירות שוב...

 

כך היה במשך שלושת הימים הבאים. ה"מלחמה" נמשכה לשמחת ליבם של הילדים.

 

"בואו! בואו לראות!" - היו הילדים קוראים בשמחה בראותם אותי קרב. "מעוז בא להרוג את האנפות עוד פעם..."

 

"לא להרוג," ניסיתי לתקן נואשות. "להפחיד. רק להפחיד. הרי אתם רואים שכל האנפות חיות וקיימות ואף אחת לא נפגעה..."

 

"אבל ברובה הורגים!" - היו הילדים הידענים מתעקשים ואני ידעתי שאת הקרב הזה הפסדתי.

 

והאנפות - מה עליהן?

 

לאחר ארבעה ימים ושבעים כדורי סרק, עזבו האנפות את הקיבוץ לצמיתות. במשך כל אותו קיץ היו חלק מכלל האנפות חולפות במעופן לעבר מושבתן החדשה על עצי האשל שבצמוד לאחד מאגמי ההשקיה שבשדות הקיבוץ, מעל לצמרות חורשת האורנים, סובבות שניים שלושה סיבובים במעופן סביב הצמרות המוכרות, וממשיכות הלאה לעבר האגם שבשדות.

 

"וודאי אלו האנפות שבקעו כאן מהביצים וגדלו במקום הזה", - חשבתי לעצמי, "שעל כן מהווה המקום עבורן מעין מגדלור המסמן את כיוון מעופן הלאה, מערבה, למקומן החדש", אבל, על צמרות האורנים שלנו לא העזו לנחות עוד.

 

באחד הימים מצאתי עצמי נושא מבטי למעלה, לעבר הפעמון שנותר תלוי מיותם, זכר למלחמה הגדולה ההיא.

 

לפתע ניגש אלי ילדון חביב, מסתמא שיצא זה עתה מן הגן הקרוב.

"אתה מחפש אנפות?" הוא שאל אותי.

"לא. הן כבר לא תחזורנה לכאן. אני סתם מסתכל בפעמון שם, למעלה. רואה?"

"אז לא תהרוג אותן יותר?" שאל.

"מה שמך, ילד?" שאלתי.

"דן". אמר.

 

"תשמע דן. אתה יודע שאני אוהב ציפורים מאוד מאוד. כל כך, אולי הכי הרבה אחרי ילדים כמוך".

"באמת?" שאל.

"באמת באמת. ואף פעם בכל החיים שלי לא הרגתי אפילו צפור אחת ובחיים לא אהרוג. להפך, אני תמיד מרפא ציפורים שנפגעו".

"באמת?"

"בוודאי". אמרתי, והילד נראה מופתע למדי.

"תוכל לספר את זה לכל הילדים בגן," הוספתי. "אני גם אשמח לבוא וללמד אתכם על ציפורים".

 

הילד נראה כחוכך בדעתו ואז אמר: "אני כן מוכן לספר לילדים, אבל הגדולים בגן אמרו שברובה הורגים והם לא יאמינו לי..."

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: