וגם טבק גידלנו / מעוז חביב

 

וגם טבק גידלנו

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[מוקדש לדן פרומקין]

 

כאשר הגעתי לצרעה בשנת 1959, בהיות הקיבוץ בן 11 שנים, מצאתי בה כמה גידולים חקלאיים שאיש היום לא יאמין שגדלו אי פעם בשדותינו.

איור מאת יעקב גוטרמן

רבים מאתנו זוכרים את פרחי הוורד אדומי הלחיים שגדלו בחממות, מקום בו גדלים עכשיו לתפארת תרנגולי ההודו הרעשניים מבלי דעת למה הלול בו הם דרים נקרא - החממה. ואילו עובדי החממה המסורים שקטפו, ארזו ושלחו בכל יום את אגדי הוורדים הארוזים לנמל בן-גוריון ולאירופה, לא ידעו ברובם על חלקת הוורדים שטופחה על ידי אליהו שמיר עוד שנים לפני כן. וותיקים יותר זוכרים, ורבים נטלו בכך חלק, את ימי הפלפל העליזים, עוד שנים רבות לפני שהללו הדרימו הרחק הרחק לערבה, ואשר אז גדלו בשדותינו כשכל הנכנס בכביש הפונה לקיבוץ נתקל במבטו בשטחים הקורצים אליו בירקותם המבריקה של הפלפלים, ובאדמומיותן הרעננה של הגמבות העסיסיות.

 

וותיקים יותר זוכרים את גבותינו השבורים עת התכופפנו לאורך השורות הארוכות, האין סופיות, כדי לאסוף בשקים את תפוחי האדמה שהוצאו רגע לפני כן על ידי הסכין השולפת הרתומה לטרקטור שלעולם איננו נח לרגע, שנשלפו ונותרו בשדה מצפים לנו שנבוא לאספם, ואנו חייבים להתקדם, כפופים או על ארבע, לפני שהטרקטור יחזור ויחלוף על פנינו לסיבוב שליפה נוסף...

 

אכן, בגידול גידולים מגידולים שונים התנסינו וכל אחד נשא עמו את סיפורו.

 

אשר לי, המפגש הראשון שלי כפלאח אחרי שלמדתי לנהוג בטרקטור זחל ולחרוש בשדות, היה דווקא עם מטע הבננות, שאותו נשלחתי אחר כבוד לעקור. לאו דווקא ההתנסות המרנינה ביותר למי שחלם על פתיחת תלם ארוך בשדות המולדת...

 

אבל מכל הגידולים כולם אין ספק שכתר הכתרים, אגדת הקיבוץ, נזר הגידולים כולם איננו מגיע אלא לגידול הטבק שעל שמו קרויה הגבעה המצטנעת בכניסה לקיבוץ, עליה שוכן כיום אחר כבוד אוהל החתונות - ש"לילות כנען" טבע את שמו מי שטבע (ומדוע לא - לילות "דן" או "שמשון" או "פלשת"?), אך הגבעה שעליה הוצב, מעולם לא החליפה את שמה ונותרה - "גבעת הטבק".

 

כאשר הגעתי לקיבוץ מצאתי בבניין המוזר, צר הגזרה והמתנשא אל על בלא כל פרופורציה, והוא תקוע כמו עצם בגרון ליד "משק הילדים". פעם משכן סוסים, פעם עיזים ופעם אמנים המושכים במכחול או חוצבים באבן. בבית הזה מצאתי אז, בשנת 1959, את צרורות עלי הטבק המעופשים מזוקן ואבק רב שנים, שהיו תלויים שם כמו על חבלי כביסה, אגדים, אגדים ואיש אינו יודע מה לעשות בהם. רק מאוחר יותר הסתבר לי שהעניין איננו פשוט כלל ועיקר עקב מס הבלו שמטילה המדינה ושאר עניינים פרוצדוראליים שמסבכים אצלנו את החיים.

 

אך אם זה היה סופו העצוב של הסיפור, הנה כי לא כך הייתה תחילתו. הטבק, מסתבר הגיע אלינו לאחר שראשוני המקום כבר שבעו תסכולים ואכזבות מהקרקע הטרשית, הגירית, אדמת הרנדזינה אפורת וחמורת הסבר. זו סירבה להיענות לטיפול המסור שהעניקה לה חלוצינו ולזכותם בפירות הילולים. חברינו, חזרו וניסו במרץ לגדל בה גידולים מגידולים שונים, והניסיונות החוזרים לא צלחו.

 

לפיכך, כאשר הגיעו ראשוני העולים מדרום אפריקה למשק ובקשו שדה לגדל בו טבק מעולה שבמעולים, טבק וירג'יניה שכמותו למדו לגדל בחוות ההכשרה שלהם בדרום אפריקה בטרם עלו לישראל, שמחו החברים ואמרו - מדוע לא? אולי דווקא הטבק יהא הגידול שיושיע אותנו? קחו את הגבעה שליד המשק וגדלו בה את הטבק ולוואי שתצליחו. גם משרד החקלאות התלהב מהעניין וסייע בכך לקיבוץ בנדיבות.

 

השטח אכן הוכן וצמחי הטבק הרכים נשתלו בניצוחם של החלוצים הצעירים ומלאי האמונה, בוגרי תנועת הבונים בדרום אפריקה. השתילה נעשתה בידיים ובמכונה. בעת השתילה התעופפו באוויר זבובי בקר ענקיים, ירוקי ראש ושקופי עיניים, וצוות השותלים היה טרף לעקיצותיהם. אכן, קבלת פנים מלבבת לבאים מאפריקה, שהיו משוכנעים וודאי שהתרחקו מרחק בטוח מזבובי הצ'ה צ'ה האפריקאים, ועתה גילו שלבני מינם הישראלים אין במה להתבייש...

 

הטבק, פלא פלאים - גדל. עליו הירוקים נראו בריאים ומבטיחים. האוויר התבשם בריחם. הלב התפעם ממראם. הכול שמחו - אולי, אולי יהיה הטבק הגידול שיוציא סוף סוף את צרעה למרחב.

 

שעל כן מיהרו והזעיקו את אנשי הסוכנות כדי שיאשרו את בניית "בית הייבוש" לעלי הטבק. ואכן, בית הייבוש נבנה במהירות בעבודה עצמית תחת שרביט הניהול של שנים מצעירינו. לא עבר זמן רב ובית הייבוש אכן ניצב זקוף, גאה וגבוה, ממש כשם שגאים היו מגדלי הטבק בהצלחתם.

 

כשהגיע זמן קטיף העלים, התגייסו לעבודה שכננו מהכפר התימני "ישעי" שרק חודשים ספורים קודם לכן עלו ארצה על כנפי "מרבד הקסמים" וחיפשו אז כל עבודת חוץ מזדמנת כדי להתקיים. הם היו גם אלה ששזרו את העלים על גבי החוטים כמחרוזות ענק, תוך כדי שירה קצבית ששמרה על קצב עבודתם ושהדיה נשמעו משך כל יום העבודה כמו בטקס פולחני עתיק.

 

לבסוף נתלו מחרוזות העלים אחר כבוד לייבוש בבית הטבק בטרם יישלחו לבית החרושת כדי להכין מהם את הסיגריות המשובחות שבישראל. אלה תהיינה סיגריות מטבק וירג'יניה אמיתי וטהור, משופרא דשופרא, הגדל בשדות צרעה, בין צרעה ובין תמנה, היכן ששלח שמשון הגיבור אש בשדות פלישתים. אז בערו השדות באש גדולה ומכלה, ואילו עתה תבערנה הסיגריות בבעירה וירג'ינאית עדינה ונעימה. כל המעשן סיגריה שכזו יחוש כשמשון וכל מעשנת - כדלילה... וכי מה ניתן להציע יותר מכך למעשן ולמעשנת בישראל? האין בכל אלה די בכדי למלא כל חבר וחברה בקיבוץ בתחושת סיפוק וגאווה? ויש לזכור שאז, בימים ההם, עדיין לא שפכו על הסיגריות ועישונן את שטף האזהרות וההתראות ששופכים עליהן היום.

 

הגיע היום הגדול. הגיע הזמן להוציא את האוצר ששינה פניו מעלים ירוקים, טריים ורעננים, לעלי טבק מיובשים ומעלי ניחוח. כל חברי צרעה שהתפנו התאספו ליד בית הטבק לטקס הבערת עלי הוירג'יניה "כחול לבן". ניתן הכבוד למי שניתן להדליק את העלה הראשון, אבל, העלה הסורר משום מה לא אבה להידלק... גם ניסיון נוסף לא עלה כל כך יפה, וכל המבטים המתוחים שליוו את טקס ההדלקה כמו חשו בעננה ההולכת ומתעבה בחלל כנגד רצונם. האנשים זעו מצד לצד בחוסר נוחות. "מה העניין? הרי כאן מדובר בטבק וירג'יניה. הטבק המשובח ביותר! הרי הוא אמור להידלק כרגע!". לבסוף נדלק קומץ עלים ובער למשמע אנחת הרווחה של הנוכחים. אבל עד מהרה הסתבר כשם שקרה כבר, אנחת הרווחה הייתה מוקדמת מדי. משנותר האפר בתום הבעירה, זה המעיד על טיב החומר, הסתבר שבסטנדרטים של וירג'יניה הוא עוד רחוק מלעמוד ולסיגריות של "דובק" - מי יודע? אולי... האפר לא היה לבן ונקי אלא אפור כהה ומגובב. בדרישות הוא לא עמד. האדמה - שוב הכזיבה.

 

מה עשו חברינו? כמה אכזבות עוד ניתן לעכל? אז קמו וכתבו מכתבים לאוניברסיטאות ומכוני מחקר אחדים בארצות הברית, הכניסו בהם קמצוץ אדמה מאדמת המקום ושאלו: "מה ניתן לגדל באדמה הזו בהצלחה וכיצד?" כל זאת כדי לא להמשיך ולשבוע אכזבות ומפחי נפש כבעבר.חלפו שבועות וחודשים. דבר לא קרה. אבל, יום אחד אכן הגיעה לקיבוץ תשובה מאחת מאותן אוניברסיטאות נכבדות שבאמריקה, ומשפט המפתח שבה מציע לחברים הנדהמים היאך וכיצד לפתור את הבעיה באופן הטוב והתכליתי ביותר ומבלי לצפות ולחכות זמן רב לפיתרון. אותו משפט בן שש מילים אמר: Move your farm from this land"" - "העתיקו את משקכם מהאדמה הזאת"...

 

למותר לציין שלמרות העצה הטובה, את האדמה לא עזבנו וכיצד להתגבר על חסרונותיה למדנו בדרכים אחרות. אבל, טבק אכן לא הוספנו לגדל בשדותינו ומי יודע, אולי בסיכום לא היה זה אלא לטובה?

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: