רובי - העורבני מקיבוץ צרעה / מעוז חביב

 

רובי - העורבני מקיבוץ צרעה

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שואלים אתם, מה פתאום עורבני מהקיבוץ דווקא? אם ברצונכם לדעת, אין לכם אלא לשאול את ילדי הקיבוץ, והם ישמחו לספר לכם מלוא הטנא סיפורים על רובי שלהם - רובי העורבני. ועד שתשאלו - הנה מקצת מסיפורו של רובי זה.

איור מאת יעקב גוטרמן

ודאי זה נשמע מצחיק. ממתי קוראים לציפורים בשם? מילא, לכלבים ולחתולים. אבל, לציפורים? לא משונה? וכי מה, הם נפלו על הראש שם, הילדים בקיבוץ?

 

אבל, לאט לאט לנו. טיפ טיפת סבלנות, וכרגע יסתבר לכם שאין הדבר מצחיק או משונה כלל וכלל.

 

הכול התחיל בסופה המפתיעה שעטה עלינו בשלהי האביב של אותה שנה. אכן, סופה איומה הייתה זו, שעלתה בעוצמתה על כל מה שהכרנו עד אז. יום ולילה יללה הרוח והכתה בכל העומד בדרכה. עצים מעובים וגבוהי קומה, קרסו תחתיהם. גגות פח נתלשו והתעופפו, מסכנים כל חי. חוטי חשמל חזקים נקרעו כקורי עכבישים. הרס ונזק נזרעו בכל פינה.

 

מששככה הרוח מזעפה, יצאו איתן וילדיו לחצר המשק וליבם נשבר למראה ההרס והנזק. ואז, לפתע, מבלי שציפו לכך, נתגלה לעיניהם בין שברי הענפים הפזורים שלמרגלות עצי חורשת האורנים שבמרכז הקיבוץ, גוזל שמנמן שנוצותיו התכולות עטורות בפלומה צהבהבת. בודד וזנוח סבב לאיטו בין שברי הענפים וצייץ מרות על שננטש ונותר לבדו בעולם.

 

-          יה, תראו איזה גוזל יפה! - קרא דור הקטן.

-          איזה יופי! אף פעם לא ראיתי כזה! - התלהבה גם אירית, אחותו הגדולה, כשגילתה את הגוזל.

-          מה זה יכול להיות? - שאל יואל, חברם.

-          לא תאמינו, אבל זה גוזל עורבני! - התלהב גם איתן, אביהם של דור ואירית.

-          עורבני? מה פתאום? - תמה דור. - אף פעם לא היו אצלנו עורבנים.

-          הנה עוד אחד! עוד אחד - מת. והנה הקן! - קרא לפתע יואל, בהצביעו לעבר ענפי האורנים שנשברו וקרסו תחתיהם.

-          הרי לכם פתרון התעלומה - אמר איתן, מתבונן בעצב בקן ובגוזלים. - נכון שמעולם בעבר לא קיננו אצלנו עורבנים. אולי משום כך לא נתנו את דעתנו לכך שזוג עורבנים הגיע והחליט לבנות את קינו דווקא אצלנו. אבל, דעו לכם שככל שיערות הקרן הקיימת גדלים, צומחים ומכסים את הארץ, כך גם מוצאים לעצמם ציפורים שונות, כמו העורבנים והצופיות ועוד מינים רבים אחרים, בתי גידול חדשים, וככה הם מגיעים גם אלינו.

-          מה, אז גם אלינו יגיעו 'מלא' עורבנים? - קרא דור בשמחה.

-          הנה אתה רואה במו עיניך. כבר הגיעו! - ענה איתן.

-          ומה נעשה בגוזל החי? הרי אין עוד קן שאפשר להחזירו אליו. - אמר יואל.

-          אז בואו ונגדל אותו! - התלהבה אירית.

-          בדיוק כך. הפעם, פשוט, אין לנו ברירה אחרת. נצטרך לנסות ולגדל אותו, למרות שלא בטוח שאכן נצליח. - אמר איתן, לשמחתם של הילדים.

-          ולמה שלא נצליח? - הקשתה אירית שהחלה לחשוש.

-          כי מה שיכולים לעשות עבורו הוריו העורבנים, לא נוכל לעשות אנחנו. אבל, ננסה... – סיכם איתן.

 

כך החליף הגוזל את קינו בביתם של דור ואירית. הם טיפלו בו באהבה ובמסירות בהדרכת אביהם, וגם יואל כמעט שהעתיק את מגוריו יחד עם גוזל העורבני לביתם.

 

הגוזל אכן התגבר על המשבר, והתפתח במהירות.

 

שלושת הילדים החליטו לקרוא לו בשם - רובי, ורובי נעשה עד מהרה לחביבם של ילדי הקיבוץ. כולם באו לחזות בו והוא היה לשם דבר במשק.

 

הטיפול המסור של הילדים לא הכזיב, ורובי הלך וגדל במהירות. זנבו התארך. כנפיו התחזקו. נוצותיו גדלו ופלומתו נשרה. לא עברו ימים רבים ורובי נעשה לעורבני של ממש. מקורו החד התחזק. צבעי הכחול והלבן שלו בהקו, כדגל ישראל חדש שזה עתה נקנה. כשקרא בקולו הרם, סמרו נוצות ראשו, כמי שמייחס חשיבות רבה למוצא פיו... ובכלל, לא היה ברור לילדים אם רובי חושב את עצמו לעורבני בן עם העורבנים, או לאחד מחבורת הילדים שבקיבוץ...

 

אבל, יום אחד, פרש רובי כנפיים, עף ונעלם.

-          זהו. עכשיו הוא לא ישוב עוד... - לחשה אירית בעצב.

-          לפחות נדע שהצלנו אותו - הרגיע אותה איתן, אביה.

-          כן, ואולי הוא ימצא לו איזו עורבנית יפה כמוהו, ויבוא אתה לבנות את הקן שלהם כאן, בעץ האיזדרכת הגדול שלידנו... - הרהר דור בקול.

 

אבל, העורבני הצעיר בכלל לא חשב להיפרד כך ממיטיביו. בעצם, הוא כבר לא זכר כלל את הוריו ואחיו וגם לא כל כך הכיר את בני מינו. בעצם, מאז שזכר את עצמו לא היו כל מכריו אלא בני אדם. שעל כן, לא כל כך רצה, בעצם, לעזוב את חברת בני האדם, ידידיו. כאשר נוכח שרק הוא יצא לעוף, ואף אחד מהילדים לא מתכוון לעוף יחד אתו, קרא מה שקרא מצמרת אחד האורנים, ועף בחזרה אליהם...

***

כיום חי לו רובי הן בקיבוץ והן בחורשות הקרן הקיימת שסביבו. אמנם, הוא חזר וגילה זה מכבר את בני מינו האמיתיים ואפילו בת זוג, עורבנית של ממש מצא לו, ויחד בנו את קינם וגידלו את גוזליהם. אבל, שלא כיתר העורבנים, מקפיד רובי לחזור ולבקר מפעם לפעם את ידידיו משכבר.

 

וכך, ברגע ששומע הוא את אחד הילדים קורא בשמו, עט הוא בקריאות שמחה צרודות, של עורבני מבוגר, מצמרת אחד העצים לעבר הילדים, כדי לזכות בפרוסת לחם טעימה, או סתם בליטוף מהנה.

 

ועתה, אמרו נא בעצמכם: היש דבר חביב מזה?

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: