אומגה / מעוז חביב

אומגה

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עוד כשהיינו ילדים שמענו את המשפט שהורישו לנו ככל הנראה עוד חיילי הבריגדה: "פעם תותחן - תמיד תותחן".

איור מאת יעקב גוטרמן

אחר כך, התגייסנו והגענו לצנחנים, כמובן, ואז אמרנו - "פעם צנחן - תמיד צנחן". אבל לכל האמירות הצבאיות הללו התווספה אצלנו, חניכי תנועת הנוער, גם אחת - אזרחית: "פעם מדריך - תמיד מדריך". וזו, האזרחית דווקא, הייתה כנראה הנכונה מכולן. תחילה, משאך בגרנו מעט כחניכי תנועה והעפלנו "פזה", מבית הספר היסודי לתיכון (בימינו לא שמעו עוד על יצירת הכלאיים - "חטיבת הביניים"), נשלחו מי שהחליטו מדריכינו - המוכשרים לכך לסמינר ההדרכה.

 

לי אישית הייתה זו באמת חוויית התבגרות יחידה במינה שכן, כבן מושב, החליט אבי שחופשת החנוכה אין מתאימה ממנה לטיפול שורש בשטחי הירקות שלנו ועלי לנצל את החופשה כולה כדי לנכש, לעשב ולדאוג לכל הנדרש כדי שהגזר, הצנון והצנונית לא יאלצו להיאבק על קיומם אל מול ה"ריג'לה" והיבלית. ואילו אני, שזכיתי להיות בין הנבחרים לצאת לסמינר ההדרכה, לא חשבתי ולו לרגע אחד לוותר על הקידום הזה במסלול חיי ומשלא הצלחתי לשכנע בטוב פשוט קמתי ונעלמתי לשבוע מן הבית כדי להשתתף בסמינר שנערך דווקא במתקן שבהרי ירושלים, שמזג האוויר בו, בחנוכה, החג הנופל אצלנו כידוע בחורף דווקא, לא התאים בדיוק ללבוש הקצר עמו יצאתי, ככל הנראה כדי שלא לעורר חשד מהבית. וכך חזרתי אחרי שבוע מצונן ומנוזל כדבעי אך עם תעודת מדריך שהייתה ונותרה ככל הנראה למשפיעה יותר מכל על מסלול חיי.

 

שכן, מאז ועד היום, בכל מה שעשיתי ובמה שלא הייתי מעורב, ההדרכה קדמה לכל. בתנועה - הדרכתי עד לצאתי לצבא. ואחרי הצבא נשלחתי על ידי "הגרעין" מהקיבוץ ל"אחוזים מאוחרים" - כלומר, שנתיים של הדרכה כ"קומונר" בתנועת הנוער באחת הערים הגדולות. ואז, גם לאחר שהתגלגלתי בדרך לא דרך ובלא שאי פעם תכננתי זאת לסמינר הקיבוצים כדי להיעשות למורה ומחנך מן המניין, הרי ממש כמו שאירע אז, בין היסודי לתיכון, מצאתי עצמי בכל חופשה משמעותית - חנוכה, פסח והחופש הגדול כמובן, שוב מגוייס לתנועה, מוביל "ראש", כלומר: 300-400 חניכים בטיול למצדה (כל האוכל והציוד לארבעה ימים על הגב - לא טיול למפונקים כמו היום...) או למכתשים או גולת הכותרת - לאילת. ובקיץ? בקיץ חזרתי שוב לסמינר ההדרכה, אלא שהפעם הייתי אני זה שעמדתי בראשו ולא נאלצתי עוד לברוח אליו מן הבית (וגם לא ליטול בגדי חורף מסורבלים...). כך נוספה שנה לרעותה, וההדרכה כמו נצרבה באישיותי, ההדרכה וכל הכרוך בה. וכמי שלא פספס ולו קריאה אחת אל הדגל, התבשרתי טרם בואו של אותו קיץ, ממש טרם כניסתי להוראה בבית ספרנו הקטן שבקיבוץ, שנבחרתי לצאת יחד עם מדריך נוסף מקיבוץ בעמק יזרעאל, למחנות הקיץ של הבונים באנגליה. אכן, "צ'ופר" שידעה התנועה להעניק לאלה שהלכו בשביליה לכל אורך הדרך.

 

יצאתי אפוא לאנגליה - ללונדון תחילה, שם אפגוש את חברי לשליחות הקצרה ויחד נילקח אחר כבוד למחנה. הייתה זו הפעם הראשונה לצאתי את הארץ. קיבלתי כרטיס - לא למטוס - אז עוד הפלגנו באניות, ועליתי בנמל חיפה על האנייה "מולדת" כדי לצלוח את הים התיכון למלוא אורכו ולהגיע לאנגליה. כך לפחות סברתי אז. ההפלגה עצמה הייתה לסיפור בפני עצמו, שכן ביומיים הראשונים סער הים וכמעט כל הנוסעים זכו לביקורה הלא קרוא של מחלת הים, שהותירה אותם ספונים ירוקי מבע בחדריהם. רק לאחר מכן נרגע הים מזעפו וזכינו לשלושה ימים נוספים של נופש ממש על הים הרוגע. כשהגענו לתחנה הסופית הופתעתי לשמוע שהנמל איננו בכלל נמל לונדון אלא מרסי שבצרפת, ועכשיו יהא עלי לחצות את צרפת כולה ממזרח למערב ביממת נסיעה נוספת ברכבות כדי להגיע עד קלה ומשם להפליג לאנגליה... שוב, חוויה בפני עצמה, במיוחד כאשר מדריך צעיר מישראל נתקל בבחורה שחשה ברע וכמובן מציע לה את תא השינה שלו ונותר ישוב מכווץ על הרצפה במסדרון משתדל להיצמד לפינה כדי שכל הולך רגל לא ידרוך עליו בחשכת הלילה.

 

אבל, לבסוף הגעתי לאנגליה, ואפילו ללונדון, ואפילו לסניף הבונים בפינצ'לי רוד, ואחרי קבלת פנים בריטית לא כל כך לעניין וישראלית, בעקבותיה, על ידי השליח המקומי - ממש לעניין, שכן זה הוליך אותי - המת מרעב - היישר למסעדה הודית טובה כדי להשיב לי את נפשי. בפינצ'לי רוד פגשתי גם את חברי למשלחת הקטנה בת שני קיבוצניקים שזופים מארץ ישראל - גלעד מקיבוץ תל יוסף ויחד יצאנו כבר למחרת לשטח המחנה, שעות נסיעה אחדות צפונה מלונדון.

 

בשטח שנשכר למחנה התוודענו לראשונה להבדל שבין מחנה קיץ בישראל היבשה למחנה קיץ באנגליה הרטובה. תחילה הקמנו, חבורת המדריכים המקומיים כולה - בעזרתנו כמובן את ה"מרקי" - האוהל הגדול שישמש כחדר האוכל למאה ועשרים חניכי המחנה וכן, לפעילויות המיוחדות לכלל החניכים. אחר כך את שורת האוהלים לחניכים, כאלה שהזכירו לנו את האוהלים ההודים בצבא, ואשר את שוליהם - למדנו - יש לקפל כל בוקר כדי שהרוח תייבש את העשב והאדמה ותמנע היווצרות בוץ שיקשה על החיים.

 

ואז - הגיעו החניכים והתחלנו בתוכנית. אנחנו, הישראלים, קיבלנו את האחריות על הפעילות הצופית. בניית מתקנים מסנדות, וכאלה לא היו חסרות שכן עצים רבים צמחו סביב שטח המחנה. וגם - בניית מגדל. מגדל צופי גבוה - שמונה ואולי תשעה מטר גבהו, שעצם בנייתו לא רק תלמד את החניכים צופיות מהי אלא גם תגבש אותם כקבוצה, תלמד אותם אחריות, שכן כל צעד, כל קשר, כל חיבור חייבים להיעשות כהלכה שאם לא כן, כל המבנה כולו יתמוטט. אנו, גלעד ואני ידענו את אשר חניכינו ואפילו מדריכי המחנה עדיין לא ידעו. מהרמפה שבנינו ואשר תתנשא לגובה ארבעה מטרים, יקפצו החניכים ל"ברזנט", שוב מהלך חינוכי כפול ומכופל. מחד, התגברות על הפחד של כל חניך וחניך טרם קפיצתו, ומאידך - אחריות הקבוצה כולה, למתוח יחדיו היטב את יריעת הברזנט, כדי שלא יאונה חס וחלילה רע לקופץ והוא ייאסף בחדווה ובתחושה של נועם לאחר רגע הפחד הגדול היישר אל הבד המתוח שיקלוט אותו אל חיקו.

 

ועוד ידענו - מהרמפה שבראש המגדל ימתח חבל האומגה, ומשם יצטרכו החניכים להתגבר על הפחד הגדול כפליים ויותר, לאחוז בידיות המתכת של האומגה בכל הכוח בידיהם ולשחרר את אחיזת רגליהם ברצפת הרמפה כדי לצאת לדרך ולהחליק עד לנחיתה על הדשא שלמטה. אכן, חוויות שככל הנראה רק מדריכים ישראלים תוצר שנות הדרכה ארוכות בתנועת הנוער מביאים עימם לנוער היהודי בחו"ל. המגדל - הוקם. גלעד ואני הפגנו כמובן דוגמה אישית מהי, וקפצנו ראשונים אל הברזנט, ואחרינו התגברו מרבית החניכים על הפחד וקפצו גם הם. עתה הגיע השלב הבא. חבל האומגה נקשר היטב, נמתח וחוזק, וה"צניחה", ממרומי המגדל הצופי עמדה לצאת לדרך. שוב, הדגמתי ראשון, תוך הסבר על כל צעד שאני עושה את הירידה באומגה וגלעד בעקבותיי. הגיע תור החניכים.

 

-          צריך חבל טוב כדי לקשור את החניכים לאומגה בקשר הצלה. - אמרתי לגלעד.

-          מה? - התפלא.

-          צריך לקשור כל אחד בקשר הצלה. - חזרתי.

-          שטויות. ממה אתה מפחד? אתה חושב שמישהו ירצה להתאבד כאן?

-          אינני חושב כלום. צריך רק להבטיח - על כל מקרה.

-          וולא - לא ידעתי שאתה כזה פחדן.

-          לא פחדן. זה עניין של אחריות. - התעקשתי.

-          אני רואה שבאמת סמינר המורים קלקל אותך, אבל אם זה חשוב לך עד כדי כך, לך ומצא לך איזה חבל ותקשור את הגולשים. אני מצדי באמת בטוח שזה ממש מיותר.

 

הלכתי לחפש חבל. לא מצאתי את מה שרציתי - חבל תקני בעובי ובאורך מתאימים ובעיקר, חבל חדש, בוהק ונוקשה שזה אך יצא ממכונת השזירה כדי שאכן יבטיח עמידות. מצאתי פיסת חבל - כי זה מה שהיה וטיפסתי אתה למרומי המגדל. המתנדבת הראשונה לא הייתה צפויה. דווקא נערה כבדת משקל, לא מאלה שאתה מצפה שיהיו ה"טרזנים" הראשונים להוכיח לעצמם ולכל שהתגברו על הפחד. הבחורה טיפסה במאמץ למרומי המגדל, נעמדה על הרמפה ולפתה בשתי ידיה את ידיות האומגה. גלעד הסביר לה בסבלנות רבה שלב שלב, צעד צעד כיצד עליה לנהוג למן רגע היציאה לדרך ועד לעצירה הסופית על האדמה, ואני הכנתי בינתיים את קשר ההצלה בעל שתי הטבעות - זו שתחת הישבן וזו שמעליו וכרכתי את החבל סביבה. כאשר הכול היה מובן, שאל גלעד:

-          מוכנה?

-          רועדת אבל מוכנה - ענתה הנערה האמיצה.

-          את מחזיקה חזק? - שאל.

-          חזק חזק - ענתה.

-          אז לשלוש את פשוט צועדת מעבר לרמפה. לא קופצת - צועדת וכל היתר יתרחש מעצמו

-          וואן, טו, טרי - ספר גלעד.

 

הנערה "הרביצה", קפיצה גדולה אל החלל הפעור מתחת ובמלוא משקלה ניתקה את שתי כפות ידיה מהאומגה ונותרה תלויה עליה, מנפנפת ברגליה, בחבל ההצלה הכרוך למותניה לכל אורך הגלישה כולה ועד שהגיעה בשלום אל האדמה. שנינו היינו בשוק. דבר כזה מעולם לא ראינו בכל השנים שבהן בנינו אומגות בארץ ושילחנו את החניכים לחוויה המאתגרת הזו.

 

המילים נעתקו מפיותינו. שנינו חשבנו מן הסתם את אותה מחשבה עצמה: "ולו לא היה קשר ההצלה כרוך סביב מותניה - מה היה קורה אז?". ושנינו ידענו מן הסתם בדיוק נמרץ מה היה קורה. מה היה קורה - לה. מה היה קורה - למחנה. מה היה קורה - לנו. מה היה קורה!!! בית חולים? גרוע מזה? ולנו - משפט? בית סוהר באנגליה? ובאיזו הרגשה היינו נותרים לכל חיינו?

 

אני משער שמאותו היום ואילך, לא רק אני הקפדתי לכרוך את קשר ההצלה בכל הזדמנות סביב מותני כל חניך וחניכה ולו יהיו האמיצים והגיבורים ביותר. אכן, כל כך ברור לי. לא רק אני...

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: