איך נעשיתי למורה בקיבוץ / מעוז חביב

איך נעשיתי למורה בקיבוץ

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשהתגייס הגרעין שלנו לנח"ל - הייתי מרכז הגרעין. המשכתי בתפקידי כמרכז הגרעין גם משך כל ששת חודשי הטירונות ולכן, כאשר הגיעה עת הבחירה והיציאה לקורסים השונים בצבא - קורס מ"כים, קורסים מקצועיים כקורס חובשים, קורס רגמים ואפילו קורס מתופפים, גם כזה היה... - הייתי מנוע מלעמוד לבחירה. על מרכז הגרעין, שבין היתר ייצג את הגרעין בפני רשויות הצבא היה להמשיך למלא את תפקידו ולא "להפקיר" את גרעינו.

איור מאת יעקב גוטרמן

אחרי הטירונות יצאנו לתקופת ההכשרה כמחלקת נח"ל בקיבוץ גבע. זמן מה לאחר הגעתנו לקיבוץ נערכו בגרעין בחירות מחודשות לבעלי תפקידים ושמחה, חבר גרעין וותיק ממני נבחר למלא את תפקיד המרכז. עתה נעשיתי לחבר גרעין "חפשי" מן המניין.

 

שתי הפתעות הגיעו זו אחר זו. הראשונה, אנחנו יוצאים היישר מגבע לחצי שנה להיאחזות הנח"ל נוטרה בעמק החולה, על גבול סוריה, למרגלות הרמה הסורית, אז עוד לא דיברנו בארץ על הגולן בין קיבוץ גונן הצעיר - מצפון לבין דרדרה מדרום. קיבוץ שננטש במלחמת השחרור ושרידיו החרבים למרגלות הרמה שמשו כמוצב גבול המאויש על פי הסכמי שביתת הנשק עם סוריה על ידי "שוטרים" - חברינו מגרעינים שונים שעטו על גופם תחפושת בגדי משטרה ואיישו את שרידי הקיבוץ ההרוסים שאליהם מנועים היו מלהיכנס חיילים וגם לא אזרחים.

 

ומה הייתה ההפתעה השנייה? אכן, הייתה זו הפתעה בלתי צפויה שהדליקה את כל בני הגרעין וכאלה היו רבים. לקראת המעבר להיאחזות עלינו היה לשלוח את אחד הבנים לקורס נהיגה במשאית - כלומר, לדרגת רישיון נהיגה ג' מתנה מאין כמותה שמעניק הצבא לזה שיזכה בה. לרשות ההיאחזות, כך הובהר לנו, עומדים שני קומנדקרים צבאיים ואותם חייב יהיה לאייש אחד מאנשינו שעליו יהא לשמור ולקיים את הקשר השוטף עם שאר מחלקות הפלוגה הפרושות בקיבוצי אצבע הגליל - בחולתה, ביפתח, בדפנה ובכפר בלום וכן, את הקשר היום יומי עם הקיבוץ השכן גונן שרק עד אליו הגיע האוטובוס פעמיים ביום, ורק עד אליו וממנו ניתן להגיע ולצאת "לעולם הגדול".

 

קורס נהגות! חינם! על חשבון המדינה, כלומר - צה"ל! מי יכול היה לצפות למתנה גדולה יותר מזו מצבא ההגנה לישראל? אז - מי מתנדב? איזו שאלה טיפשית לשאול. מי לא? מי איננו רוצה ברישיון נהגות ואחר כך בטיולים יום יומיים לאורך ולרוחב הגליל?

 

-         חברי היקרים - אמרתי בקול נחרץ לחברי בגרעין - הפעם אין על מה לדבר. אני יוצא!

-         מה פתאום אתה? איזו פריבילגיה נתת לעצמך? - התרעמו החברה.

-         מה פתאום? כאשר כולכם יצאתם או לפחות יכולתם לבחור לצאת לקורסים אני הייתי האחד והיחיד שהיה מנוע מכך. עכשיו היציאה מגיעה לי!

-         אין דבר כזה! כולם רוצים! נערוך הגרלה ומי שיגריל ייצא!

-         רוצים הגרלה? אדרבה. נערוך הגרלה. הרי בין כה וכה אני אגריל ואצא. לא יכול להיות אחרת. - אמרתי ומשום מה הייתי משוכנע בפעם האחת והיחידה בכל חיי שאני אכן אהיה המגריל. לי מגיע ואני אגריל. אחרת לא יכול להיות.

-         זהו. בחמש כולם מתכנסים במועדון - קבע שמחה, שהחליפני בריכוז הגרעין ועתה הוא היה מנוע מלצאת לקורס - אני מכין פתקים, כל אחד ישלוף פתק מהכובע והזוכה ייצא.

-         מצוין אמרתי. - כדי שאף אחד לא יגיד אחר כך שביצעתי איזה תעלול או קסם, אני בכלל לא אכנס למועדון. אלי, חברי, ישלוף בעבורי את הפתק מהכובע ויקרא את הכתוב בו - "יוצא לקורס נהגות". אני אכנס למועדון רק כדי שאלי יבשר לי שאני יוצא לקורס...

-         הכל הביטו בי בתדהמה. עד כדי כך?

-         אכן. עד כדי כך כי לא יכול להיות אחרת - עניתי בטוח בביטחון מלא שאינני יודע מהיכן ניטע בי שאכן אני אהיה זה שיגריל.

 

ומה היה? בדיוק כך. אלי שלף את הפתק, וקרא את הכתוב בו... לתדהמת הכול, אלי קרא לי למועדון, ואני - יצאתי לקורס הנהיגה בבית נבללה - וזה הרי סיפור בזכות עצמו.

 

תקופת ההיאחזות בכללה ובעבורי - כשומר הקשר בין ההיאחזות לבין העולם החיצון במיוחד, הייתה תקופה מרתקת ורבת מעללים. היא הייתה לשיא עבור הגרעין בכללו ובעבורי יותר מכל.

 

נוטרה מילאה בימים ההם, טרם מלחמת ששת הימים וכיבוש הגולן, מעין "שומר הסף"

 

אל מול מוצבי הרמה המאיימים - דרבשיה, ג'לבינה ויתרת שרשרת המוצבים הסוריים המבוצרים והמבוטנים שקני כלי הנשק הניבטים מהם מכסים באיומם המתמיד את אצבע הגליל כולה. נוטרה עצמה הייתה אמורה להפוך ברבות הימים לקיבוץ נוסף בשרשרת הקיבוצים שחצצה בין הרמה לגליל, אבל, מלחמת ששת הימים וכיבוש הגולן נטלו את הצורך בכך. המקום ננטש על ידי הצבא ונותרה רק חורשת איקליפטוסים בה צמרות העצים מתנשאות השמימה - אותם איקליפטוסים שנטעו חברינו.

 

מנוטרה יצאנו לחלק הקרבי יותר של שירותנו הצבאי - לנח"ל המוצנח, הלא הוא "גדוד 50" הידוע, וממנו חזרנו לקיבוץ הבית שלנו - לצרעה.

 

חודשים אחדים לאחר חזרתנו לקיבוץ, שוב הוטל על הגרעין לשלוח אדם לתפקיד מחוץ לקיבוץ. הפעם לא היה זה הצבא שדרש זאת. הפעם נקרא אחד מחברינו "אל הדגל" על ידי תנועת הנוער אליה השתייכנו. הפעם נדרשנו לשלוח חבר... מתאים - כך נאמר, ל"אחוזים מאוחרים" - קריא - יציאה להדרכה בתנועת הנוער בעיר למשך שנתיים.

 

למשמימה הזו, להבדיל מקודמתה אליה "התנדבו" הכל, לא נמצא כל מתנדב.

 

-         נערוך הגרלה! - הציע מישהו.

-         לא, על דבר שכזה לא עורכים הגרלה. צריך להחליט מי מתאים. נערוך אסיפת גרעין ונחליט! - קבע מרכז הגרעין התורן וכך נעשה.

 

ומה היה? גם הפעם, למרות שכלל לא צפיתי לכך - "הגרלתי", הפעם - בהצבעה. האם היה לזה קשר עם ההגרלה ההיא? לעולם לא אדע. אבל, לא עבר זמן ומצאתי עצמי בקומונה הגדולה של הנוער העובר והלומד ברחוב החלוץ בחיפה כמרכז קן "קריית אליעזר", השכונה הממוקמת בכניסה הדרומית לעיר.

 

כך עברו להן שנתיים נוספות של שירות לאחר תום השירות הצבאי. לקראת סיומם תכננתי את חזרתי לקיבוץ. ואז נכונה לי הפתעה נוספת. נקראתי על ידי מרכז במשק לשיחה ובה הובהר לי שאני חוזר לקיבוץ - כנהג משאית. הצבא עשה עמנו טובה גדולה - נאמר לי - זיכה אותי ברישיון למשאית גדולה. והנה הקיבוץ עומד לרכוש את אחת ממשאיות ה"לילנד" הראשונות שיורכבו בארץ במפעל ההרכבה באשדוד ואני אהיה הנהג של המשאית החדשה הזו. ולא רק זאת אלא שגם "קו הנסיעות" שלי כנהג המשאית החדשה כבר נקבע. בארץ עובדים בקצב מסחרר על הקמת "המוביל הארצי" שיוביל את מי הכינרת דרומה - לקו ירקון נגב הקיים ודרכו דרומה לנגב. הקו שיגאל את הנגב מצחיחותו ויגשים את ציוויו של הזקן - דוד בן גוריון להפרחת שממות הנגב. ואני - אהיה זה שיזכה בכבוד, לייצג את הקיבוץ במפעל הלאומי הענק הזה. אעלה עם המשאית צפונה. אתגורר אי שם במושבה טבעון שבמבואות עמק יזרעאל ואתרום את תרומת הקיבוץ למפעל הלאומי מספר אחד בישראל...

 

אכן, הגרלתי את שהגרלתי - חשבתי - וזו - הופכת להגרלה מתגלגלת.

 

בקיץ - חזרתי לקיבוץ כדי לעלות על הגה המשאית החדשה והנוצצת. טרם עלייתי ביקשתי לראות את מזכיר הקיבוץ.

-         במה העניין? - נשאלתי טרם הפגישה.

-         ניפגש ותשמע. - הבהרתי.

 

נפגשנו.

 

"אני אקבל את הדין כשם שקיבלתיו עד עתה למרות שזה ינתק אותי מחברי לגרעין ומהקיבוץ. יש בידי אכן רישיון נהיגה מתאים ואני מבין את הצורך. אבל, אחרי שעבדתי משך חודשים ארוכים על הטרקטור בקיבוץ עוד בתקופת השל"ת, ואחרי שנעשיתי לצנחן למרות שרשויות הבריאות בצבא החליטו לאסור עלי את הדבר עקב מצב הגב שלי, ואחרי שלמרות זאת הצלחתי להערים על הרופאים ולהיעשות לצנחן ושילמתי על כך תשלום לא קטן במצב הגב, ואני יודע שלא אוכל לשבת ליד ההגה יותר משנתיים-שלוש . אז אעשה את המוטל עלי ואחר כך, חשבתי על כך ולאור ניסיוני כמדריך ומרכז קן בתנועת הנוער החלטתי שאהיה מוכן לצאת ללמוד הוראה ולהיעשות למורה בבית ספרנו. זה מה שיש לי לומר", - סיימתי וציפיתי מן הסתם להסבר - מדוע זה לא ייתכן וכו וכו. אלא שלא כך היה.

 

-         תן לי יום יומיים ואחזור אליך - אמר המזכיר, ונפרדנו.

 

ואכן, למחרת נקראתי למזכירות.

-         שמע נא, מעוז - פנה אלי המזכיר. - בדקתי וביררתי. דיברנו עם יאיר - גם הוא מהגרעין וגם לו רישיון ג'... הוא יהיה נהג המשאית החדשה. ואתה, טול את חפציך. אנחנו רושמים אותך לסמינר "אורנים" ליד טבעון. תלמד הוראה ותחזור ותהיה למורה בקיבוץ. אתה הרי יודע שאין מורים רבים ממין זכר, לא אצלנו ולא בכלל, ואנחנו מעדיפים אותך כמורה...

 

ואכן, תוך שבועיים, מצאתי את עצמי בסמינר "אורנים" ולא רק זאת, אלא שכדי לחסוך לקיבוץ את הוצאת המגורים במגורי הסטודנטים בסמינר עצמו, בחרתי ליטול על עצמי משימת הדרכה בקן תנועתי סמוך וכך להתגורר בקומונה הקטנה של התנועה בטבעון, בלא תשלום, כמובן, לא כנהג משאית אלא כסטודנט להוראה בסמינר הקיבוצים.

 

יאיר חברי הנהג הטרי של הלילנד החדש, גם הוא התגורר באותה תקופה של הקמת המוביל הארצי - בטבעון. וכך מצאנו עצמנו יחד במושבה החביבה והשקטה, אך אני, הפעם, לא כנהג אלא כמי שעושה את צעדיו הראשונים לקראת משימת ההוראה בבית הספר הקיבוצי שלנו ויאור - כמחליפי על ההגה.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: