שתי מתנדבות ועם ישראל אחד / מעוז חביב

 

שתי מתנדבות ועם ישראל אחד

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

סלמה ואגתה הגיעו אלינו לקיבוץ בעצם ימי החורף משוודיה הרחוקה. שמע הקיבוץ הגיע אליהן כמו לצעירים רבים אחרים והן רצו לחוותו ולראותו במו עיניהן. ארזו אפוא חפצים אישיים בשני תרמילי מסע גדולים והתנדבו לתקופת עבודה בקיבוץ, כמנהג הימים ההם.

איור מאת יעקב גוטרמן
סלמה ואגתה היו צעירות חביבות וחרוצות שבאו מבתים נוצריים אדוקים. מעט מאוד שמעו במחוזות מגוריהן על יהדות ויהודים וישראל נצטיירה בעיניהן כמדינה עזת מצח, עקשנית ואפילו אכזרית. לכן נתלווה להחלטתן לבוא גם החשש מהנעשה במדינה אליה שמו פניהן. הן אף קראו וראו בדיווחי החדשות על פיגועים ונפגעים, טרוריסטים ומתנחלים, סיבות טובות מלהירתע מלבוא. אבל חבריהן וחברותיהן שחזרו מישראל לשוודיה הרגיעו אותן ועודדו אותן לצאת לדרך. "אם תיסעו לא תתחרטו" - הבטיחו להן החוזרים מישראל, והן יצאו לדרכן.

 

בימיהן הראשונים בקיבוץ התקשו להאמין למראה עיניהן. מדי בואן לבקרנו בביתנו - מאמציהן בקיבוץ על פי מיטב מסורת קיבוצנו - לא פסקו מלהביע את התפעלותן.

 

-          הכול כאן נראה כל כך מטופח ויפה. הילדים כל כך נעימים ונבונים. האנשים כל כך חרוצים וחביבים. באמת שלא פיללנו לזה...

 

ידענו. סלמה ואגתה אכן תהיינה, כמו רבות ורבים אחרים, לשגרירות טובות של מדינתנו כאשר תחזורנה לארצן.

 

בינתיים קרב החורף לקיצו והאוויר מלא את ניחוחות האביב הקרב. השדות שהוריקו בחורף פרחו עתה בשלל צבעים שהצהוב על גווניו השונים הוא השולט והבולט מכולם. ציפורים מתרוננות טיפלו במרץ בגוזליהן הרכים, ותכונה והתעוררות ניכרו בכל.

 

גם בקיבוץ ניכרה תכונה רבה - התכונה שלפני חג הפסח. מודעות שנתלו על לוח המודעות בחדר האוכל הזמינו חברים לחזרות למקהלת החג. המקשטים קבעו את אחד הלילות הסמוכים לחג, כליל השימורים שיוקדש לקישוט חדר האוכל. מן הכיתות שבבית הספר ומן הגנים והפעוטונים הדהדו צלילי שירי החג והאביב.

גם שתי המתנדבות המאומצות שלנו חשו בתכונה הרבה שסביב.

 

-          האם הקיבוץ מתכונן לאיזה אירוע מיוחד? - שאלו אותנו.

-          אהה!, כמובן. וודאי - ענינו - בקרוב נחוג את חג הפסח ואת חג הפסח לא חוגגים בלא להתכונן כהלכה.

-          סלחו לנו על בורותינו. איזה מן חג הוא זה שאתם כל כך מתכוננים לקראתו?

-          אהה! זה חג חשוב ומיוחד שאותו אנו חוגגים מדי שנה בשנה בתקופה הזאת - חג יציאתנו מעבדות לחרות והיותנו לעם. - הסברתי. - אבל למה נרבה בדיבורים? בעוד שבוע בדיוק נחגוג את הפסח הזה ברוב עם. אז תוכלו לראות את הכול במו עיניכן ואז גם נשמח לעזור לכן להבין את המתרחש סביבכן.

 

הגיע ליל הסדר. חדר האוכל לבש הוד והדר. ציורי הילדים שנתלו על הקירות תיארו בצבעים מרנינים את האביב. ציירי הקיבוץ השכילו להוציא מתחת ידיהם מלאכת מחשבת של ציורי הגדת וונציה המפורסמת על גבי בדי ציור שנמתחו סביב מסגרות מוארות וספרו את סיפור ההגדה כפי שציירוהו אומנים יהודים מאות שנים לפני תקופתנו.

 

לאורך השולחנות הארוכים נמתחו מפות לבנות וצחורות ועליהן גודש כלי החג וההגדות הקיבוציות המצפות לבאים לערב עצמו. במרכז חדר האוכל ניצב שולחן רחב ידיים ועליו כלי הפסח, צלחת הסדר, מצות, פמוטים ונרות. היה זה השולחן שיועד לראש הסדר ולמשפחתו ואורחיו. אכן, חדר האוכל נראה כמצפה לאירוע גדול.

 

בערב נהרו משפחות על אורחיהן מכל רחבי הקיבוץ לעבר חדר האוכל, הכול לבושים במיטב בגדי החג. הילדים צהלו ושמחו. העולים שבמרכז הקליטה שלנו שזה מקרוב עלו ארצה, התרגשו עד עמקי נשמתם. גם ה"מתנדבים", חבריהם של סלמה ואגתה נראו מופתעים ואף נרגשים. בכניסה לחדר האוכל ברכו הכול איש את רעהו בברכת חג שמח ופנו אט, אט איש למקומו המסומן על פי המפה שבכניסה. לסוף קם ראש הסדר ממקומו, נשא ידיו, נטל את המיקרופון והחל להרגיע את הקהל הרב. לאות שניתן פצחה המקהלה שעל הבמה בשיר אביב. ליל הסדר התחיל.

 

כל משפחה נתנה את עיניה בספר ההגדה, השתתפה בשירה שבציבור ועקבה אחרי ההקראות של החברים השונים שקמו בזה אחר זה, פנו לעבר הבמה והקריאו את קטעיהם בהדגשת כל מלה. ראש הסדר עצמו סיפר והסביר לילדים על משמעות החג.

 

ילדי הגנים נכנסו לחדר האוכל נושאים בידיהם את העומר - שבולי החיטה הירוקים שזה עתה נקצרו בשדות שלמרגלות הקיבוץ.

 

הגנבתי מבט לעבר סלמה ואגתה שישבו בצמוד למשפחתנו. פניהן זהרו בזוהר מוזר. עיניהן 'בלעו' את המתרחש בשקיקה רבה. היה ברור לי שאת הערב הזה בקיבוץ הן לא תשכחנה.

 

למחרת מיהרו השתיים לבקרנו.

-          נו? - שאלתי.

-          אין מילים! אין מילים! - קראו בהתרגשות. - לולא חזינו בחג בעינינו לא היינו מאמינות שקיים בקהילתכם דבר מופלא כזה.

-          והגידו נא - הוסיפה אגתה - את החג הנפלא הזה אתם חוגגים כך שנה, שנה מאז שקמה מדינתכם?

-          אוה - עניתי בחיוך רחב - את החג הזה אנחנו חוגגים זמן ממושך הרבה יותר... ממש מאז שיצאנו ממצרים.

-          ממצרים? - התפלאו השתיים. - האם לא אמרתם שזהו חג החרות שלכם?

-          אמנם כן. זהו חג חירותנו - ענתה רעייתי.

-          אז לא זכיתם בחרותכם כאשר הקמתם את מדינתכם?

-          גם זה נכון. אמנם זכינו אז שוב בעצמאותנו וגם את זאת נחגוג, אבל החג הזה, חג הפסח הוא חג חירות בא בימים - הסברתי - זהו חג החירות הראשון שלנו, חג יציאתנו מעבדות לחרות. לפני אלפים בשנים, בשחר עמנו, ירדו אבותינו למצרים בזמן שאת ארצנו פקדה בצורת קשה. שם, נעשו במשך השנים לעבדים למצרים. רק אחרי ארבעה דורות של עבדות יצאנו באותות ובמופתים עליהם סיפרנו בחג וחצינו את המדבר בדרכנו להיעשות לעם בן חורין בארצנו. זהו הסיפור שאתמול קראנו וסיפרנו בהגדת החג, ועל כך אנחנו חוזרים ומספרים שנה, שנה סביב שולחן החג.

-          שנה שנה? מאז שיצאתם משם? ממש מלפני אלפי שנים ועד היום?

-          אמנם כן. זהו החג וזו מהותו מאז ועד היום.

-          וככה עושים כל היהודים, לא רק בקיבוצכם?

-          כך בדיוק. גם בארץ וגם בכל תפוצות גלותנו. כל יהודי באשר הוא יהודי חוגג את החג הזה עם משפחתו סביב שולחן הסדר ואף קורא ואומר - לשנה הבאה בירושלים - הסברתי נסחף מעט אחרי ההזדמנות לזרוע מעט ציונות...

-          וכל שנה אתם קוראים את אותו סיפור עצמו ושרים את אותם שירים? - לא יכלו השתיים להפסיק מלהתפעל.

-          כל שנה... כך צווינו לחזור ולספר לבנינו עד דור אחרון את סיפור יציאתנו מעבדות לחירות כדי שידעו להוקיר, להעריך ולכבד את חירות האדם וחירות האומה ולשמרה מכל משמר.

-          וככה בכל מקום. גם - נגיד - גם אצלנו בשוודיה?

-          גם בשוודיה וגם בדניה ובאמריקה ובצרפת, במרוקו ובאוסטרליה, אפילו בהוואי ובסין - בכל מקום בו חיים ומתגוררים בני עמנו.

 

שקט השתרר בחדר. לפתע כאילו הסתיים המעיין השופע של שאלות השתיים. לסוף נתנה בנו סלמה מבט נרגש ואמרה:

-          עכשיו, בפעם הראשונה הבנתי את הסוד של עמכם. הבנתי כיצד הצלחתם לשמור על ייחודכם כל שנות קיומכם. אולי הבנתי אפילו טוב יותר את המשמעות עבורכם של תקומתכם המחודשת בארצכם. לפעמים ככל הנראה ניתן ללמוד בערב אחד יותר מאשר בחיים שלמים, ואת השיעור הזה שלמדנו כאן בטוח שלעולם לא נשכח.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: