מרדף בצהרי יום

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

נון לא האמין.

היה זה אמור להיות אחד הרגעים המאושרים בחייו עד כה. רק לפני דקות אחדות חזר לקיבוץ מהוצאת 'מלגה' בתל אביב כשהוא נושא את החבילה היקרה ביותר שזכה לשאת בידיו עד כה, מלבד כמובן בנו הראשון שנולד זה לא כבר.

איור מאת יעקב גוטרמן

הייתה זו החבילה העטופה היטב בנייר שיצא עצמו ממכונות ההדפסה הענקיות בבית הדפוס של ההוצאה ועטף עכשיו את עשרים וחמישה העותקים שקיבל של ספר הביכורים שלו - "מרדף בצהרי יום" ושעתיד לצאת אל דוכני המכירה בחנויות הספרים בתוך ימים ספורים. בשבתו באוטובוס העושה את דרכו מתל אביב לעבר העיירה השכנה של הקיבוץ, החזיק היטב בחבילה שעל ברכיו, נרגש לעצם המחשבה שבעוד זמן קצר ייכנס לחדר המורים בבית הספר הקיבוצי הקטן שלו, יניח את החבילה על השולחן הגדול שהורכב משישה שולחנות חדר אוכל שצורפו יחדיו, ויזרוק לעבר חבורת המורות, חברותיו להוראה מזה שלוש שנים את השאלה - "נו, מה אתן חושבות שהבאתי בחבילה העטופה הזאת?". הן כמובן לא תדענה. האחת תנסה אולי לשער כך והאחרת - אחרת. אבל אף אחת מהן לא תהיה אפילו קרובה לכיוון. הרי מעולם לא שיתף ולו אחת מהן בכל מה שעבר עליו בחודשים האחרונים. כיצד הגיע להוצאת הספרים המכובדת בכרך הגדול ומסר בדחילו ורחימו את כתב היד של ספרו הראשון. כיצד חיכה בכיליון עיניים, בתקווה גדולה אך גם בחשש כבד לבשורה שכתב היד נקרא ולא נמצא מתאים לדפוס מסיבות אלה ואחרות. ואז, אז כיצד נקרא אל מכשיר הטלפון בחדר האוכל והתבשר שכתב היד אכן התקבל, ושהוא מוזמן להוצאה כדי לסכם את השלבים בהוצאת הספר לאור שיבואו מעתה והלאה.

 

והנה, עוד טרם עברה שנה מאז, והוא באוטובוס בדרכו לקיבוץ כשעל ברכיו מונחים עשרים וחמשת הספרים שקיבל מתוך המהדורה המודפסת – עשרים וחמישה "תינוקות" חבוקים בכריכה בצבע תכול שעל גבה מוטבע ציורה המרנין של איילת מקיבוץ דגנים השכן, והם עדיין מדיפים את ריח הדפוס הטרי שכה נעם לאפו עכשיו. עוד מחצית השעה, והוא לא יהיה היחיד שזכה לראות, לחוש, למשש, לדפדף ולהתבשם מהספר ששמו מוטבע עליו באותיות קידוש לבנה. ואז, אז יוכל לחלוק את שמחתו עם חברותיו לעבודה, להוראה, לקיבוץ, לחיים.

 

נון הגיע לכתיבה שנים ספורות לפני כן בלא שהתכוון. "במורד", ירחון תנועת הנוער בה הדריך פרסם על גבי עמוד שלם את ההזמנה לקוראיו להשתתף בתחרות כתיבת סיפור לעיתון. נון שהיה אז הרחק מביתו, בצפון, בתקופת לימודיו בסמינר המורים הקיבוצי, "נדלק". מדוע לא ינסה הוא את כוחו? ישב. יכתוב. ישלח. אולי יזכה במשהו. אולי לא. ואולי, אם כך ואם כך, יזכה לראות את סיפורו מודפס בעיתון התנועה. נון התיישב בחדרו הקר שבקומונה הקטנה ליד השולחן היחידי שבחדר, וכשהוא מנסה לחמם לסירוגין את כפות רגליו ולאחר מכן את מחצית גופו העליונה בעזרת כירה חשמלית קטנה שנועדה לבישול, החל לכתוב את סיפורו הראשון – "ברווזים בהיאחזות". הכתיבה לא הייתה קשה לו. הסיפור שהתרחש במציאות רק שנים ספורות לפני כן בהיאחזות בה שהה הגרעין אליו השתייך, קלח לו כמו מאליו. כיצד החליטו בני הגרעין לגדל ברווזים כענף מכניס לקופת הגרעין. כיצד השיגו את חומרי הבנייה "בהשאלה", מחורבות קיבוץ שכן שנהרס במלחמת השחרור, ננטש ונותר בשטח האזור המפורז האסור לכניסת אזרחים וחיילים גם יחד. כיצד התמלאה חצר ההיאחזות בגעגועיהם המרנינים של הברווזים ההולכים וגדלים ונראים כמו חבורת ילדי גן צעקניים היוצאים יחדיו לטיול בחצר הקיבוץ עם הגננת. ואכן, לא רק שסיפורו הודפס בעיתון התנועה, אלא שזכה גם בפרס הראשון בתחרות, מה שדרבן את נון להמשיך ולכתוב, וככל שהמשיך, כתב, ושלח את פרי יצירתו לעיתוני הילדים והנוער, כך שקע עמוק יותר בכתיבה שהאירה לו פנים והתקבלה בברכה על ידי העורכים השונים.

 

נון לא ביקש מעולם מקיבוצו "ימי כתיבה", או "ימי יצירה" כאמנים אחרים. את כל כתיבתו ביצע כאשר ישב בביתו בשעות הקטנות של הלילה, או לעיתים, במגדל השמירה באחד ממחנות הצבא בצאתו למילואים. האפשרות לבקש ולקבל "יום כתיבה", בשבוע, בו יוכל להתפנות מכל עניין אחר ולהקדיש את כל זמנו ליצירה אמנם קרצה לו לעיתים, אבל הוא נזהר אפילו מלהעלות את הרעיון בפני הוועדה המתאימה. אפילו לא ידע אל נכון מי הוועדה בקיבוץ הדנה ומאשרת מתן ימים שכאלה ליוצרים. האם זו וועדת העבודה? או שמא – וועדת התרבות? ואולי זה בכלל מעניינה של המזכירות?

 

בכל מקרה, נון ראה כיצד מתייחסים מרבית החברים לדישון, הצייר, שלאחר שהשלים את לימודיו אכן ביקש וקיבל שני "ימי יצירה" שבועיים ואפילו פינה בלול ישן ששימשה לו כאטליה.

 

"הדישון הזה, חושב את עצמו לפיקסו הקיבוצניק. יושב ומקשקש את קשקושיו יומיים כל שבוע במקום לעבוד כמו כולם ועוד מצפה שנתרשם מהם", – אמרה ציפורה האקונומית.

 

"מצא לו דרך לקחת את המתנדבות השוודיות, לעשות מהן "מודלים", ולעשות איתן חיים אחרי שקשקש אותן על בדי הציור שלו", – אמר דרור שלא כל כך הלך לו עם המתנדבות.

 

ככל שדישון הוסיף וצייר, ואפילו כאשר ארגן תערוכה מציוריו במועדון לחבר, לא זכה לאהדת החברים בקיבוץ שלא שבעו נחת משני ימי הבטלנות שלו.

 

נון דווקא שמע שיום אחד הגיעה לקיבוץ משפחת תיירים מאמריקה, וכאשר הגיעו למועדון וראו שניים מציוריו על הקירות, ביקשו במפגיע לפגוש בו ממש בזמן ביקורם. והוא אכן הגיע, והם בקשו לראות עוד מיצירותיו ובלא היסוס רכשו שתיים מתמונותיו. כאשר ביקשו ממנו לנקוב במחיר... "בדולרים", אמרו, לא ידע דישון כיצד להעריך את יצירתו בכסף. בדחילו ורחימו ולאחר היסוסים רבים נקב במחיר, "חמישים דולר", - אמר.

 

"חמישים לכל תמונה?" - שאל ראש המשפחה.

 

"לא, לא", - נבהל דישון - "חמישים לשתיהן!" - והיה בטוח שהגזים והללו לא ירכשו ולו תמונה אחת.

 

"שמע בחור", - אמר לו בלא היסוס האמריקאי - "קח חמש מאות דולר, ודע לך שאנחנו עשינו בזה עסק טוב, ואם אינך יודע להעריך נכונה את יצירותיך אז כדאי שתתחיל".

 

דישון ההמום לא ידע מה לומר. המילים נעתקו מפיו ורק חזר והודה לקונים שנפלו עליו משמים. ואילו בקיבוץ עשה הסיפור כנפיים.

 

"מעניין מה מצאו האמריקאים האלה בציורים שלו. מבינים גדולים באומנות הם בטח לא", - קבעה ציפורה האקונומית.

 

"אני מקווה לפחות שאת הדולרים הוא מעביר לקיבוץ!" - אמר דרור. "גם אם ימכור עשר תמונות התמורה לא תכסה את שני ימי הציור השבועיים שלו."

 

נון היה מודע לתחושות חברי הקיבוץ בנושא. גם סיפור "המכירה" הגיע לאוזניו וכן התגובות. היה לו ברור שהוא אינו רוצה להגיע לפינה הזו, גם אם יחייב אותו הדבר להקדיש לכתיבה לילות ארוכים. היה לו ברור כשמש בצהרי יום. הוא - על "חשבון הקיבוץ", לא יכתוב. והנה, עתה, לאחר שנים אחדות שבהן סיפוריו מתפרסמים בעיתונים, שבועונים וירחונים שונים, הוא בדרך למקום עבודתו בבית הספר ועמו חבילת הספרים שקיבל להפצה בין הקרובים לו. ככל שהתקרב לקיבוץ הלכה התרגשותו וגברה. הוא תיאר לעצמו איך ייכנס בדלת חדר המורים בעצם "ההפסקה הגדולה", שבה מגיעות כל המורות ולעיתים אפילו מטפלות אחדות לשתיית הקפה של הבוקר ולהחלפת חוויות, ולהתעדכנות ב"חדשות" הקיבוץ ובכלל.

 

"הי, מה אתה מביא עמך?" - תשאל אחת.

 

"יש לך מתנות בשבילנו?" - תאמר אחרת.

 

"אתן ממש ממש לא תצליחו לנחש מה הבאתי הפעם", הוא יאמר להן, ויתיר לאט לאט את הקישורים של חוט הניילון, ימשוך בקצהו של סרט ההדבקה בזהירות כדי שלא לקרוע את העטיפה, יפרוש על גבי השולחן הגדול את נייר הדפוס המדיף עדיין את ריחו הטרי, וחבילת הספרים החדשים תתגלה למלוא העין.

 

"איזה ספרים הבאת לנו?" - תתפלא אחת המורות.

 

"טלו וראו", - הוא יאמר להן, ואז - אז תגיע ההפתעה הגדולה, והשמחה, והתגובות, וההשתאות, והברכות. הו, כמה ציפה נון, המורה הצעיר שבצוות בית הספר לרגע הזה. לקראת השעה עשר עצר האוטובוס "בסיבוב" - התחנה היותר קרובה לקיבוץ.

 

נון ירד והחל עושה את דרכו לעבר כביש הכניסה לקיבוצו. גגותיהם האדומים של בתי הקיבוץ הצמודים לצלע ההר הציצו מבין עצי האורן שעטפו אותם בירוק. גגות האזבסט האפורים של סככות הרפת סימנו את רצועת המשק החקלאי הפרוסה לרגלי אזורי המגורים והשירותים. הקיבוץ כולו נראה כפנינה נטועה בין ההר למישור, נעימה למראה ולעין, כמו תמונת ראי מהופכת לעיירה הפרוסה בלא סדר על הגבעה שממול. נון אהב באותו רגע את קיבוצו והתרגש למראה שכמו נגלה לעיניו מחדש. עד מהרה הגיח ה"טרמפ" לו ציפה מן הכביש הראשי, ועתה לא נותרו אלא דקה - דקותיים עד שייכנס בשערי הקיבוץ.

 

הגיע הרגע. בלב הולם פסע נון במדרכת הבטון המובילה לבית הספר. קולותיהן הרמים של המורות עלו, התגלגלו ונישאו אל מחוץ לחדר המורים הגדול, נבלעים בקולות הצהלה והשמחה של הילדים המשחקים בחצר. נון פתח את דלת הבניין שהכיל מלבד חדר המורים גם את אולם הספרייה וחדר המנהלת, ופנה לפתח הכניסה ליעדו הסופי.

 

"הי, שלום נון. איפה היית הבוקר?" - שאלה כרמלה, מחנכת כיתה ג'.

 

"לא הרגשתי עד עכשיו אבל חסרת לנו היום", - אמרה צפורה מכיתה ה'.

 

"אני בא מתל אביב. הבאתי אתי משהו", - אמר נון כממתיק סוד וכדי למשוך מעט את הרגע.

 

"תל אביב. מה יש לך לעשות בתל אביב על הבוקר?" - שאלה יוכבד, הספרנית.

 

"חכו עוד דקה ותראו", - אמר נון והתחיל להתיר את החבילה כאשר עיני הכול נשואות לעברו בצפייה. נון אכן הצליח לשחרר את נייר העטיפה מסרטי ההדבקה בלא לקרעו, פתח אותו לרווחה וחבילת הספרים הסדורה כמו למסדר התגלתה לעיני כל.

 

"איזה ספרים קנית?" - שאלה נתנאלה, מחנכת כיתה א'. - "אני מקווה שמשהו מעניין גם לתלמידים שלי".

 

"לא קניתי", - חייך נון. - "כתבתי".

 

"מה פרוש - לא קנית - כתבת?" - הקשתה גוני, המורה לאנגלית. - "הרי אלה ספרים. לא כותבים אותם. קונים אותם", - קבעה.

 

"אבל לפני שקונים אותם, כותבים אותם, לא?", - חייך נון.

"רגע, רגע, תן אחד. אתה רוצה לומר שאתה..." - זרקה גבעולה, המורה לספרות והושיטה ידה כדי ליטול את הספר הראשון.

 

"וואו. באמת! לא תאמינו! זה ספר שלו!" - קראה גבעולה בנטלה את הספר.

 

"מתי בכלל כתבת את הספר הזה?" - שאלה סמדר.

 

"מה, כתבת ולא אמרת לנו?" - כמו נעלבה אראלה, שדווקא לא מיהרה ליטול עותק מן הספר.

 

"על מה הספר?" - שאלה צפורה.

 

"תקראו ותדעו",.

 

"טוב, בכל זאת. אם אתה כתבת אתה בטח יודע", - אמרה צפורה.

 

"טוב, בנות תיכף יהיה הצלצול, אני הולכת לכיתה", - אמרה נתנאלה, ולא הוסיפה מילה נוספת.

"כן, גם אני צריכה ללכת" - אמרה גבעולה, המורה לספרות שניסתה כמה פעמים לכתוב ל"דבר לילדים", אבל לא כל כך הצליחה, וקמה ממקומה.

 

"אתה בטח שמח", - אמרה כרמלה שדפדפה בספר והעירה - "ציורים יפים. מי צייר?"

 

"כתוב שם", - מלמל נון שראה כיצד מורה אחרי מורה קמה ממקומה ונחפזת לצאת את חדר המורים למרות שהפעמון עדיין לא צלצל.

 

"אני יכולה לקחת ספר לקרוא?" - שאלה כרמלה.

 

"בוודאי שאת יכולה",

"אני מאוד שמחה בשבילך", - אמרה כרמלה ולקחה עמה עותק. - "זה בטח מאוד מרגש. כמו ללדת תינוק, לא?" - המשיכה ואף לחצה את ידו בחום טרם שיצאה.

 

כן. אני חושב שקצת כן.." - אמר נון ואסף שוב את הספרים הפזורים לחבילה.

 

הפעמון צלצל. התלמידים הרעשנים עזבו לאט לאט את מגרש המשחקים ונכנסו לכיתותיהם. שקט שנראה פתאום לנון כשקט כבד ומכביד ירד על בית הספר. נון הביט סביבו ולא האמין. כל כך ציפה לרגע הזה. כל כך הפליג במחשבתו בתיאורו. כיצד המורות תופתענה. כיצד תתרגשנה. כיצד תבואנה ללחוץ את ידו ולחבקו. כיצד תתרגשנה עמו. כיצד יחוש בגלי ההערכה, אולי אף ההערצה שישטפוהו. כל כך ציפה. ועכשיו, לא האמין. הן לא שמחו. כמעט כולן, מלבד כרמלה, האחת. הן לא ברכו. הן לא התרגשו. כאילו פגע בהן בעצם העובדה שזכה לפרסם את פרי כתיבתו. כאילו עשה מעשה שלא ייעשה בכך שלא שיתף אותן והפתיע אותן ככה פתאום עם המוגמר.

 

"למה?" - שאל את עצמו. "האם - מקנאה? האם מצרות עין? האם זה מה שמביא את החברים בקיבוץ באמת להתייחס כך לציוריו של דישון?". פגוע, מאוכזב וכואב, אסף נון את הספרים, חסר אחד לחבילה ויצא את חדר המורים בדרכו לביתו. מאחור יכול היה לשמוע את קולות המחנכות העולים מן הכיתות. ויותר מאחור – את קולות געיית הפרות העולים מן הרפת. לפניו השתרע אזור המגורים על בתיו הקטנים של הקיבוץ, כפנינה הנטועה בין ההר למישור. חבילת הספרים כמו הכבידה פתאום. וגם נשימתו כבדה בעשותו את דרכו במעלה ההר לעבר ביתו שבקיבוץ.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: