מדליה מהצבא האדום / מעוז חביב

 

מדליה מהצבא האדום

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שנת 1969 הייתה השנה הראשונה למלחמת ההתשה בתעלת סואץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

שלושה חברי צרעה, ארנון מימון ז"ל, צבי הר ואנוכי ירדנו לשם לראשונה לקראת חג הפורים של אותה שנה, לשלושה שבועות מילואים של תצפית, זיהוי ודיווח על חדירות מטוסי אויב מתחת למסכי המכ"ם אותן ניתן לזהות בעיני המסתכל ולא ברדאר.

 

ארנון ירד דרומה לגזרת האגם המר. צבי ישב במרכז מול איסמעיליה ואני עליתי למוצב צפונה מקנטרה. המלחמה הייתה אז בעיצומה. חיל האוויר עוד טרם הופעל ואנחנו חשנו את נחת זרועה של הארטילריה המצרית מרובת הקנים שפעלה על פי הדוקטרינה הסובייטית.

 

באגם המר לא ניתן היה כלל להרים ראש למן הרגע הראשון. אצל ארנון במוצב נוהגים היו התצפיתנים לערוך את "משחקי הכובע", מסוג אלה שראינו בסרטי המלחמה האמריקאיים על מלחמת העולם השנייה. מניחים את כובע הפלדה על קנה הרובה, מרימים מעט מעל לקו הסוללה וכעבור רגע מכבד צלף מנגד את הכובע בכדור מרובה הצלפים שלו. ובכל זאת הצליח ארנון לדווח על חדירת מיג 21 בגובה צמרות העצים והמטוס הופל על ידי מטוסינו.

 

אצל צבי הייתה תחושה שאו טו טו, כל הצבא המצרי עומד לעלות על מוצב הקת"ק (קצין תצפית קדמי) המאויש בחמישה חיילים ומרוחק אך 200 מטר מבתיה הקיצוניים של איסמעיליה. את התחושה הזו של פחד וחוסר אונים אני מניח שצבי לא ישכח לעולם.

 

ואילו אצלנו היו המנופים והבולדוזרים מניחים בשצף קצף את השחפצי"ם, הלא הם אריחי מסילת הברזל המפורקת של אל עריש קנטרה על גגות הבונקרים ליצירת שכבת הגנה מפני הפגזים המתפוצצים, עד שבאה הפגזת התופת הראשונה וחיסלה את הכלים והעבודה גם יחד.

 

שלושתנו, כל אחד בעמדתו ובמקומו שומעים היינו במכשירי הקשר שלנו, גם בתדרים שלנו, את הקשרים והקשריות דוברי הרוסית, הללו שהעבירו הוראות לארטילריה שהפגיזה אותנו, דיווחו על פגיעות ופקדו על שינויי הערכות ועל עניינים אחרים שדוברי הרוסית שבינינו (ואז הם היו מתי מעט) התקשו להבינם עקב שפת הקוד הסתומה. לעיתים טרטרו מכשירי הקשר אפילו שירים ומנגינות רוסיות שהללו היושבים מולנו השמיעו זה לזה, אולי בגעגועיהם לאמא רוסיה... אך לא רק לשמוע את המוז'יקים הללו הזדמן לנו באותה הזדמנות חגיגית. בעת הפסקות הירי, ראינום מלווים את עמיתיהם - הקצינים המצריים, מטפסים על הסוללה שמנגד כדי לטכס עצה ולמצוא תחבולה, כיצד לפגוע בנו באופן קשה יותר, יעיל יותר, ואנחנו רואים ונוצרים את אישנו, שכן ההוראה הייתה ברורה - לא לפגוע ברוסים... כל כך ברור לנו שלא רק הצבא המצרי ניצב מולנו וקשה לומר שאהבתנו לרוסים גאתה באותם ימים.

 

עברו כארבע עשרה שנים.

 

השנה הייתה 1983, ואני כבר עוסק במרץ באירוח קבוצות תיירים בקיבוץ, נושא אליו נכנסתי במקרה ובלא משים וכבר היה הולך וצובר תנופה ושמו יוצא לפניו הן בארץ - הן בחו"ל. קבוצות מקבוצות שונות הגיעו ופקדו אותנו, וגם בודדים הגיעו מכל מין ושפה וסוג. מתיירים פשוטים שבפשוטים ועד לשרים ורוזנים וראשי מדינות ומפלגות, חברות וצבאות. כל מפגש וטעמו, כל אירוח ומשקעיו.

 

בין הבאים - קציני או"ם המשרתים במזרח התיכון. קציני או"ם מגאנה וניגריה, מניו זילנד ומקנדה, מבלגיה ומצרפת. מקצינים זוטרים עד לקצינים גבוהים ועד למפקד כוחות האו"ם הגנאי במזרח התיכון. כבר התרגלתי לקבל התראה קצרה, בדרך כלל מקצין הקישור של צה"ל לאו"ם: "אני מגיע בעוד שעתיים עם קבוצת קצינים דוברי אנגלית או צרפתית. בסדר?"

-         "בסדר."

 

וכך, יום אחד מודיע לי קצין הקישור שהוא מגיע בשעה 10:00 עם שלושה קצינים לביקור קצר.

-         "או קיי. יהיה בסדר." - אישרתי את הביקור והתארגנתי.

 

עברו שעתיים. עברו שלוש. השעה כבר 11:00 והקצינים אינם. דאגתי, שמא קרה משהו בדרך מירושלים (אז עוד טרם שמענו על פלפונים...). ציפיתי גם להגעתה של קבוצה נוספת בהמשך היום ונלחצתי. ידעתי שלפחות קציני האו"ם נוהגים להגיע בזמן. מה קרה?

 

דבר לא קרה. באחור של למעלה משעה נכנס הסטיישן הלבן למשק עם סימון האו"ם הבולט על צידו ובגבו. ירדתי למגרש החניה ומהמכונית יצאו שני קצינים גבוהי דרגה, שמיד תפסו את מבטי. שניהם היו גבוהי קומה, מוצקים, תווי פנים חדים, סלאביים. מדיהם - גזורים, תפורים עליהם ומגוהצים למשעי. חליפה צבאית עליונה בצבע ירוק כהה. חגורה מהודקת עם אבזם מוזהב. כיסים רבועים גדולים עם כפתורים מוזהבים וכן - דרגות מוזהבות על הכתפיים על גבי מצע קשה, מעומלן היטב. לראשם כובעי קצינים רחבי שוליים ומצחייה עטורים בסרט אדום כדם. גם בצווארון הזקוף והמעומלן היו סימונים אדומים בולטים. מעל החזה בלטו, ולא ניתן היה לטעות בכך ארבע אותיות בגודל של קידוש לבנה: U.S.S.R.

 

אני משער שאותו רגע נשתלתי במקומי ושניתן היה בהחלט לחוש בכך. קצין הליווי הצה"לי, רב סרן דובר רוסית, הציג את האורחים בפני. שניהם גנרלים רוסיים מהצבא האדום. קצינים בכירים בצוות משקיפי האו"ם המשרתים בסוריה, שקפצו לרגל עניינים כלשהם למטה האו"ם בארמון הנציב בירושלים, ועתה הם בדרכם חזרה לסוריה. הם היו מאוד מאוד מעוניינים באותה הזדמנות של בואם לישראל לבקר בקיבוץ, והרי הם לפני. אך, זמנם מוגבל. הם חייבים להגיע למעבר הגבול שבסמוך לקוניטרה לא יאוחר מהשעה 5:00 אחה"צ.

 

אל השניים נלוותה רעייתו של הקצין הבכיר מבין השניים, רוסיה שמנמנה, שחזותה הסגירה את מוצאה בלא קושי, להבדיל ממראה הקצינים עצמם. הללו הציגו את עצמם באנגלית רהוטה, במבטא - ככל שיראה מוזר - אמריקאי. האישה לעומת זאת לא ידעה אנגלית כלל.

 

עלינו לפונדק, הלא הוא המועדון לחבר שבו קיבלנו את קבוצות התיירים בבואן. סטלה הגישה כמנהגה את הקפה והעוגה האנגלית ואני התחלתי בהרצאת הדברים כדי שלא לאבד זמן. עיני השניים היו נעוצות בי, עוקבות בשימת לב רבה אחרי כל מילה, כל תנועה וכל הסבר, כשהם קשובים רב קשב. הפסקתי ושאלתי אם הם מעוניינים לתרגם את הדברים לרוסית כדי שגם האישה תבין.

 

-         "לא, לא," - מיהר בעלה להשיב - "אנחנו נדאג להסביר לה אחר כך..." (יכול היה להוסיף בקלות  חבל על הזמן, אך נמנע כמובן מלומר זאת).

 

סיפרתי אפוא את סיפורו של הקיבוץ בישראל, שהוקם על ידי חלוצים יהודיים צעירים שהגיעו מרוסיה בראשית המאה. סיפרתי את סיפורה של צרעה, שהוקמה בשלהי מלחמת השחרור שלנו כדי להוות מחסום בין הצבא המצרי הפולש שהגיע ממש עד אלינו - לבית שמש ולבין כביש הגבורה שזה אך נחנך וחידש את הקשר לירושלים הנצורה - וזכור לי שמאוד השתדלתי ומאוד שמחתי להדגיש ולהבליט דווקא את הנקודות הללו בהסבר הקיבוצי שלי, בפני שני אורחי המכובדים והרעיה שלא הבינה... סיפרתי כיצד התמודדו ראשוני הקיבוץ עם הכישלונות החקלאיים, וכיצד פיתחנו את השימוש במי הביוב של העיירה השכנה להשקיית השדות. וכמובן סיפרתי והסברתי כיצד פועל הקיבוץ, מי הם ולמה המצטרפים אליו ועד כמה קשה, מסובכת ולא שגרתית דרך חיים זאת למצטרפים אליה - מרצונם, כמובן.

 

כאן היו לאורחינו שאלות. שאלות רבות מספור. שאלות ענייניות, פקחיות, נבונות, מעמיקות, לא כשאלות התייר היהודי האמריקאי הממוצע, למשל... הם שאלו באמת כדי לנסות להבין, לחדור עמוק למהות השיטה, ללמוד היאך וכיצד. גם שאלות מהן ניתן היה להבין עד כמה חשוב להם חינוך הנוער.

 

"לנו ברוסיה יש בעיות חמורות בנושא העברת המסרים החברתיים שלנו לבני הנעורים. הנוער איננו נלהב לקבל את החינוך הניתן, והוא מושפע יותר ויותר מהתרבות המערבית הקלוקלת... האם אצלכם לא קיימת אותה בעיה?.."

 

התייחסתי לשאלותיהם בזהירות. זכרתי שלפניי קצינים גבוהים. האנגלית המהוקצעת שבפיהם הסבירה והבהירה שאינם קצינים של סתם, ושנושא המודיעין איננו רחוק מהם. הללו קצינים שאת הידע שלהם, הכישרון והמידע - תורמים לצד השני, שעל כן מוטב להיזהר, אפילו במה שנראה כל כך פרוזאי.

 

אחר כך יצאנו לסיור בקיבוץ. השלושה הלכו כמוקסמים. לא מאמינים למראה עיניהם. ניכר היה שקשה להם להאמין שניתן היה להשיג בדרך חיים קולקטיבית את מה שראו בעיניהם. והרי הם, מהו קולקטיב, יודעים גם יודעים...

 

הם היו כמובן חברותיים מאוד. המשיכו לשאול לכל אורך הסיור ללא הפסק וניסו להפיק מן הביקורון הקצר את המרב שרק ניתן. פתאום נפתח להם חלון אל הצד שכנגד, וניכר היה שהמפגש מותיר בהם רושם עמוק.

 

הגענו לאזור בית התינוקות. ביקשתי מהחבורה להמתין רגע בחוץ, ונכנסתי כדי להסביר מי ומה האורחים ושברצוני להכניסם. הצוות והאמהות שבפנים הופתעו והתרגשו ושמחו להזמינם פנימה. הרי בסך הכל, היחסים עם ברית המועצות נותקו לגמרי כבר ב-1967, ומי יכול לפלל לארח ככה פתאום קצינים גבוהים מהצבא הסובייטי האדום?...

 

נכנסנו.

 

בהיכנסנו, ישבו בחדר שש אימהות והאכילו את תינוקיהן. החבורה כמו נשתלה במקומה.

 

לפתע תפסה אותי רעיית הקצין בחוזקה בכתפי, והחלה לפלוט בהתרגשות רבה משפטים מלאי התפעמות ברוסית. לא הבנתי דבר וחצי דבר מכל מה שאמרה, אבל ידעתי שהגברת אמנם נרגשת מאוד, ושלפחות בית התינוקות גרם לה להתרגשות כה גדולה, עד שלא יכלה לשים מעצור לרגשותיה.

 

משיצאנו הזמנתי את האורחים לארוחת צהריים עם החברים בחדר האוכל. הדבר מאוד התבקש. הייתה שעת צהריים. בפניהם נסיעה של כחמש שעות ואני הרי ידעתי שמלבד החוויה שיעניק הדבר לאורחיי הרוסיים, לא פחותה תהייה חווית החברים לגלות לפתע מי הגיע לבקר בקבוצנו ולפגוש את מבקרינו, קציני הצבא האדום במדיהם הייצוגיים. אבל השניים התנצלו שוב ושוב. בחמש הם כבר אמורים להיות חזרה בדמשק ואינם יכולים לאחר בשום פנים ואופן כי הגבול נסגר. מאוד מאוד חבל להם אבל היום זה לא ניתן. מי יודע, אולי בפעם אחרת...

 

ירדנו אפוא לכיוון המכונית.

 

ברדתנו פניתי לצעיר שבין השניים שהלך לידי. עכשיו אמנם הלך חברו הבוגר ממנו עם רעייתו לפנינו וניכר היה שהפעם הוא משתף אותה ומספר לה מחוויותיו.

-        "מותר לשאול?" - שאלתי.

-        "שאל," - השיב, מסביר פנים.

-        "הרבה שאלות שאלתם אותי", - פתחתי - "ואני, למרות סקרנותי, לא שאלתי אתכם גם לא שאלה אחת".

-        "ובכן?"

-        כמה זמן אתה משרת בתפקידך בדמשק?"

-        "שנתיים" - השיב. - "הרבה זמן..."

-        "מתגעגע הביתה?"

-        "וודאי שמתגעגע."

-        "וכשתחזור תסיים בכך את שירותך מחוץ למולדת וזהו?"

-        "אינני יודע. בסך הכל כחייל אני ממלא את המוטל עלי, וזו לי גם לא פעם ראשונה."

-        "אה. אז היכן יצא לך לשרת עוד מלבד בסוריה?"

-        "במצרים..." - הוא אמר וחשתי איך בשרי נעשה חידודין חידודין.

-        "וכמה זמן שהית במצרים?"

-        "חמש שנים, אפילו לי קשה להאמין..." שוב חשתי בהתרגשותי הגוברת.

-        "ומתי זה היה?"

-        "מתי?" - חכך בדעתו ולראשונה חשתי אצלו אי נוחות מסוימת - "בערך לפני חמש שנים, עד ל-1972..."

-        "אהה - זה באמת מעניין" - פלטתי כשצמרמורת אוחזת בגבי. נזכרתי באותם ימים קשים בתעלה ובאלה שבאו אחריהם שוב ושוב, ועתה ידעתי שמקומה וזיכרונה של התעלה הזו אינם זרים גם לו...

-        "ומה המעניין? - תהה.

-        "מעניין? כי גם אני הייתי שם, אבל מהצד השני כמובן..."

-        "אוה," - המהם שוב באי נוחות, ואני חשתי עמוק עמוק בבטן מין תחושת ניצחון מתוקה כזאת שעולה וגואה בי. מעין סגירת מעגל עבורי, ואולי, מי יודע, אולי פתיחת מעגל חדש עבורו. מעגל של תהיות ושאלות שעליהן יאלץ לחפש את התשובות, שהביקור הזה וודאי לא ייקל על מציאתן... אם יעמוד מולנו שוב וישאל את עצמו - למה? מדוע ולשם מה המלחמה הזאת בנו, כפי שהזדמן לו להציץ לרגע ולראותנו בביקורו בביתנו, חזקה היא שהביקור הזה לא יקל עליו את מציאת התשובות.

 

הגענו למכונית. לחצתי ידיים כדי להיפרד, אך הקצינים הממהרים לא מיהרו הפעם ובקשו ממני להמתין רק לרגע. הם פתחו את דלתו האחורית של הסטיישן, והוציאו תיק ממנו שלפו ספר - אלבום תמונות מהודר של ברית המועצות, עליו מיהרו לרשום הקדשה באנגלית מסתלסלת ובכתב רהוט וברור:" לחברים בצרעה קיבוץ מקציני האו"ם הסובייטיים בהוקרה - 1983."

 

הם הגישו לי את הספר ואני הודיתי להם בהתרגשות. ואז ניגש אלי הבכיר שבין השניים, הוציא מתוך קופסא קטנה מדלית כוכב פשוטה שהצבע האדום שולט בה, ענד את המדליה בחגיגיות על חזי והכריז:

"אני עונד לך בזה את מדליית יובל הצבא הסובייטי האדום, וראה את עצמך כישראלי הראשון שקיבל מדליה זו מנציגי הצבא האדום מאז ניתוק היחסים בין מדינותינו ב-1967".

 

וכי מה יכולתי לומר? בסך הכל עבורי הייתה זו המדליה הראשונה שקיבלתי בחיי, ועוד אחת כזו?

 

למדליה עוד הוסיפו וצרפו את סמל האולימפיאדה שנערכה זה לא כבר בברית המועצות, כאילו חשו שיש ברצונם לתת עוד ועוד לפני פרידתם...

 

שוב לחצנו ידיים ונפרדנו כידידים, כאשר אני מלווה במבטי את הסטיישן הלבן היוצא את שער הקיבוץ בדרכו לדמשק...

 

לא ידעתי מה התרוצץ במוחותיהם של מבקרינו, שלפחות אחד מהם, כבר ידעתי, הדריך את החיילים המצריים שלחמו בנו במלחמת ההתשה וביום כיפור.

 

אבל עבורי היה זה עוד ניצחון קטן. חוויה שכמותה אין שוכחים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: