התחרות / מעוז חביב

התחרות

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"יו-דה!, יו-דה! יו-דה!" - עלתה והתפשטה קריאה קצובה וחוזרת מפי עשרות ילדים משולהבים שהתמקמו סביב בריכת השחייה בקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן
השחיינים חתרו בכל כוחם במים ויהודה בראשם. עוד רגע, והוא נוגע בשולי הבריכה ומסיים ראשון. אכן, קריאות העידוד של חבריו מבית הספר שבקיבוץ עודדוהו מאוד.

"היייי!" - עלתה והדהדה קריאת ניצחון אדירה וממושכת שהתגלגלה הרחק מן הבריכה עצמה.

 

יהודה זכה. נקודה יקרה נוספת נרשמה לזכות בית הספר המארח.

 

מדי שנה ושנה חזרו ונפגשו שלושת המשקים השכנים שבמועצה האזורית מטה יהודה, ליום תחרויות. בכל שנה התחרו בענף ספורט אחר. פעם - כדור סל, פעם - מחניים ואילו באותה שנה הם התחרו בשחייה בבריכה.

 

בדרך כלל עלה בידי הנבחרות של בית ספרנו הגדול יותר, להתמודד בהצלחה כנגד נבחרות בתי הספר של הקיבוצים השכנים ולזכות במרב המקומות הראשונים, אך דווקא הפעם, כאשר הגיע תורנו לארח את בתי הספר של הקיבוצים השכנים, נראה היה שניצחון בית ספרנו מוטל בספק. יהודה אמנם סיים את המשחה ראשון, אך נצחונו לא העניק לקבוצתנו אלא תיקו מול קבוצת נתיב, ותיקו הרי איננו ניצחון.

 

נותרה עוד תחרות גמר אחת, הפעם - גמר בנות, ונראה היה שהניצחון הסופי ייפול בידי הקיבוץ שנציגתו תגיע ראשונה לקו הגמר. המתח סביב הבריכה גאה. ילדי בתי הספר משלושת הקיבוצים נדחקו קדימה כדי לחזות ככל האפשר מקרוב בקרב הגמר בין הבנות.

 

"כל בית ספר ישלח את נציגות הכיתות הבוגרות למשחה חמישים מטר חתירה!" - הכריז הכרוז ברמקול. ואז התרוממה יהודית ממקומה אי שם בפינת הבריכה, והחלה להתקדם בצעדים מהוססים לעבר נקודת הזינוק. יהודית הייתה נציגת בית ספרנו - בית הספר המארח.

***

יהודית הייתה ילדת חוץ בבית ספרנו. היא הצטרפה לכיתה ז' בתחילת שנת הלימודים. אביה, מהנדס צעיר ומוכשר, עבר עם משפחתו מחיפה לעיירה הסמוכה כדי לנהל מפעל חדש באזור. יהודית, בתו הבכורה החלה ללמוד בבית ספרנו.

 

היא הייתה ילדה מוכשרת, אף מצטיינת. בבית ספרה הקודם בחיפה קנתה לה מעמד מכובד בין התלמידים. הייתה פעילה בחיי החברה, חברת וועד בית הספר ומקובלת הן על התלמידים והן על המורים. על כן סבורה הייתה שלא יקשה עליה להיקלט בבית הספר שבקיבוץ ולהביא לידי ביטוי גם כאן את כישרונותיה ומיומנויותיה. בתמימותה אפילו הביעה את משאלת לבה בגלוי תיכף בפגישה הראשונה עם עשרים תלמידי הכיתה. אולם עד מהרה הסתבר שלא כל הילדים מוכנים להיענות לרצונה הטוב.

 

"תראו איך החדשה הזאת חורשת באף שלה את העננים," - הכריזה ציפקה שלפחות לדעתה הייתה "מלכת הכיתה" כאשר הסתודדו הבנות לאחר הפגישה הראשונה עם יהודית.

 

"מה היא חושבת לה, ה'זאתי', שהיא חצי אלוהים?" - החרתה החזיקה אחריה דינה, שחזרה לא מכבר עם הוריה משליחות בחו"ל.

 

"קודם כל שתוכיח את עצמה ורק אחר כך שתוכיח אותנו!" - סיכמה לבסוף ציפקה את ה'דיון', אף על פי שדליה הקטנה תמהה - והרי היא בכלל לא ניסתה להוכיח מישהו על כלום...

 

כך התגבהה עד מהרה בין יהודית לבין ילדי הכיתה מן חומה אטומה ויהודית כמו התקפלה והסתגרה ועצב תדיר נשקף מעיניה.

לא פעם חשבה לגשת לציפקה ולדבר עימה דוגרי. לשאול ישר ולעניין ובכל האומץ - "מה כבר יש לך נגדי? במה פגעתי בך ומה גזלתי ממך שאת כה מתנכרת לי? רק מפני שאני ילדת חוץ כאן?" - רצתה, אבל לא מצאה בקרבה את הכוח לעשות זאת ונותרה בודדה לנפשה.

 

באותם ימים הוחלט על קיום התחרות בין בתי הספר. ומכיוון שנקבע שהפעם יתחרו בשחייה, הזדרזו הילדים והחלו להתאמן בבריכה. ומשהחלו האימונים - התגלתה יהודית.

 

הפעם לא יכול היה איש לעמוד בפני כושרה והישגיה. גם לא ציפקה.

 

משקפצה יהודית לבריכה והחלה לגמוא בשחייה בטוחה ומסוגננת את מסלול חמישים המטרים נותרו עד מהרה כל כוכבי בית ספרנו מאחור – הן הבנות והן הבנים. את הסיבוב שלאחר עשרים וחמשת המטרים הראשונים בצעה בצורה מושלמת וזה כשלעצמו הקנה לה יתרון ברור ובולט על פני כל שאר המתחרים. יהודית הגיעה בכל משחה ראשונה לקו הגמר ולה יתרון בולט על פני כל האחרים.

 

ילדים אחדים מן הכיתות הצעירות שחזו במשחה האימון קיבלו את המנצחת במחיאות כפיים נרגשות ובקריאות עידוד שהעידו על התרגשותם והערצתם.

 

ציפקה עלתה מן הבריכה זמן רב אחרי יהודית כשהסומק מציף את פניה ובפיה אין מילה.

 

"היכן למדת לשחות כל כך יפה?" - שאל חיים, המורה להתעמלות בהתרגשות את יהודית.

"בהפועל חיפה," - ענתה בקול סתמי, מנסה להבליע עמוק בתוכה את עוצמת פעימות ליבה והתרגשותה.

"סתם כך בהפועל חיפה?" - הוסיף המורה הנלהב לשאול. "ולא השתתפת בשום נבחרת?"

"השתתפתי קצת," - ענתה. "וגם יש לי כמה גביעים בבית."

 

הפעם שטפו הבנים את יהודית במבטי הערצה והבנות השפילו את מבטיהן. גם ציפקה חמקה אל מאחורי המעגל.

"גביעים על מה?" - שאל המורה.

"על מקומות ראשונים בחמישים מטר חתירה במחוז הצפון," - ענתה, והפעם הסגירה אותה התרגשותה.

"נהדר!" - קרא המורה. "את תייצגי אותנו במשחה החתירה ובתחרות משחה השליחים של הבנות! הרי אז המקום ראשון מובטח לנו!"

"יופי!" - קראו בנים אחדים במקהלה מבלי ששמו מעצור להתפעלותם.

 

"אשמח מאוד," - ענתה יהודית בחיוך מבויש. אבל באותו רגע נפל מבטה על ציפקה שעמדה בשולי המעגל בפנים אטומות ועל קבוצת חברותיה הנבוכות ואז הוסיפה בקול חלוש רועד מעלבון: "אבל חיים, אולי לא כדאי שאשתתף? אני הרי ילדת חוץ ואולי זה לא הוגן שאייצג את הקיבוץ בתחרות הזאת שבין הקיבוצים?"

 

"מה פתאום!" - קרא המורה. "מה משנה אם את ילדת חוץ או ילדת פנים? את לומדת כאן בבית הספר שלנו ויש לך את כל הזכויות והחובות כמו לכל תלמיד אחר! את כמו כל אחד מאיתנו!"

"אתה בטוח בכך?" - שאלה יהודית.

"בטוח במה?" - התפלא חיים.

"שאני באמת כמו כל אחת בכיתה." ולאחר רגע הוסיפה - "אינני בטוחה שהכול חושבים כמוך."

 

משאמרה זאת, החלו דמעות עולות בעיניה וכוחה לא עמד לה להמשיך בשיח והיא פנתה לאחור והסתלקה בצעדים מהירים לעבר המלתחה.

 

"מה זה? מה מתרחש פה?" - פנה חיים בקול תקיף לעבר חבורת הילדים.

 

איש לא ענה. הכול השפילו מבטיהם.

 

"או קיי. האימון נגמר. אבל מה על השאלה ששאלתי?"

 

"לי אין מה להגיד בעניין הזה," - פלטה ציפקה ופנתה ללכת והחבורה התפזרה לאיטה.

"זאת ציפקה..." - פלט אחד הבנים בלכתו כך שאוזנו של המורה תשמע. וחיים - אכן שמע.

 

הילדים בכיתה לא ידעו מה בדיוק נעשה לאחר מכן, עם מי דובר ומה נאמר, אבל בשיעור ההתעמלות הבא הכריז חיים שיהודית תייצג את בית הספר בתחרות, ואיש לא התנגד.

***

לאט ובצעדים מהוססים התקדמה יהודית לעבר קו הזינוק ועלתה על הדוכן שיועד לה. לא כאלופת הצפון עשתה את המרחק הקצר אלא כאחת שאיננה בטוחה עוד בעצמה, כאילו היא חוששת מן התחרות. האומנם? עיני כל ילדי קיבוצנו הופנו אליה.

 

"יהודית תנצח!" - קבע ילד מכיתה ו'.

"אבל תראה איך היא נראית מתוחה," - ענה לו חברו.

"שטויות. ממה יש לה להתרגש בכלל! הניצחון כבר מונח מזמן בכיס הקטן שלה."

 

לאט לאט תרה יהודית אחרי עיניהם של חבריה לכיתה. למרות שניצבה על דוכן הזינוק חשה כאילו היא מרוחקת ממנו מרחק רב. כאילו מצויה היא בעולם שונה ורחוק.

 

לפתע ננעץ מבטה בנקודה אחת. שם, הרחק ממולה, בעברה השני של הבריכה, ישבה ציפקה, מוקפת בעדת מעריצותיה. עיניה היו נעוצות היישר בעיני יהודית. עין בעין. מבט במבט.

 

"הנה, זה המקום. זה הרגע," - חלף כברק הרהור במוחה של יהודית. "עכשיו שרק תחייך חיוך אחד קטן, שרק תסמן בידה, בראשה בעיניה והכול יהיה אחרת..."

 

אבל, החיוך והסימן לא הגיעו. פניה של ציפקה נותרו קפואות ומבט עיניה קשה ואטום.

 

"למקומות, היכון!" - הדהד הרמקול.

 

יהודית זינקה למים עם שאר המתחרות.

"יו - דית! יו - דית!" - גברה שאגת העידוד של ילדי בית הספר.

 

ואמנם, עד מהרה הובילה יהודית את ראש החץ של המתחרות.

 

אבל - אבל מה זה קורה לה? מה מתרחש בבריכה? שולה מנתיב הולכת ומתקרבת אליה ועוד רגע ושתיהן שוחות במקביל.

 

"יו-דית! יו-דית!" - קראו ילדינו.

"שו-לה! שו-לה!" - קראו ילדי נתיב.

 

ושולה, לא יאמן, ממש מקדימה את יהודית. אמנם כפסע, אבל היא הראשונה!

 

הנה שתיהן מתקרבות לשולי הבריכה לקראת הסיבוב שבתום עשרים וחמשת המטרים הראשונים.

 

שולה נוגעת בקיר ראשונה, אך בסיום הסיבוב היא נותרת מאחור. הרי אין אחד שיודע לבצע את הסיבוב כיהודית.

 

שוב מתלהבים ילדי בית ספרנו. מקהלות המעודדים קוראות עד צרידות. אלה מעודדים את יהודית. אלה - את שולה והמתח סביב בשיאו. אם יהודית 'לוקחת' - אנחנו ראשונים. אם לא - הפסדנו!

 

"פיניש! פיניש!" - זועק חיים כאשר נותרים לשוחות מטרים אחרונים.

 

אבל יהודית? כאילו כלום. שולה, למולה מאמצת כל שריר והיא מגבירה את עוצמת חתירותיה. ויהודית - בשחייתה שלה לא ניכר המאמץ של המנצחות.

 

ואז, אז נוגעת שולה ראשונה בקיר ויהודית - מיד אחריה.

 

ילדי נתיב ממש משתוללים מרוב שמחה. הם עטים על שולה, שמחים ומתגאים בה.

האם כך היו עטים על יהודית ילדי כיתתה לו ניצחה היא?

 

עכשיו נותרה יהודית לבדה. איש לא ניגש אליה. כה גדולה הייתה האכזבה. כל כך היו בטוחים שהיא תביא לנו את הניצחון והיא אכזבה כל כך.

 

ויהודית?

 

היא החלה להתקדם לאיטה. היא לא נראתה כמובן מאושרת, אבל משום מה גם לא מדוכדכת. אדרבה. חיוך דק מן הדק, בלתי נראה כמעט, ריצד בזויות שפתיה. כמו של ילד שהצליח להערים על מישהו. היא חלפה ליד בני כיתתה, ועיניה ננעצו בלא אומר ודברים ישר בפניה של ציפקה. וציפקה השפילה את מבטה ולא אמרה דבר.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: