חסמבה בעמק הסיליקון / מעוז חביב

 
חסמבה בעמק הסיליקון

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לפני הרבה המון ימים החליטו חברי חבורת "חסמבה" - חבורת סוד מוחלט בהחלט - שמספיק ודי להתעסק עם שטויות כמו - "חסמבה במערות טורקלין" ו"חסמבה ואוצר הזהב האבוד", ושצריך לעשות פעם אחת ולתמיד מעשה רציני - לעלות להתיישבות.

איור מאת יעקב גוטרמן

הם החליטו להקים קומונה ולחיות יחד בשלום ובשלווה עד סוף ימיהם, מודל לחיקוי לכל העולם וגם לגלקסיות השכנות.

תלמידים טובים מדי בבית הספר הם אף פעם לא היו, ולכן לא רצו להתעסק בעיסוקים מייגעים של חוקים ותקנונים. לכן החליטו שבקומונה שלהם יחיו פשוט כמו בארץ המוסקיטיירים: "אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד". ממש כך - פשוט ולעניין.

ואכן, זה עבד, והם הצליחו, כשם שהצליחו בכל מעלליהם בעבר.

דוד אחד - מדינה - ממש התלהב מאיך שהם מצליחים ליישם את הרעיון הפשוט והמקסים הזה, והוא החליט להיות ממש ממש נחמד אליהם. עזר להם לבנות בתים. עזר להם לקנות פרות, והמשיך לעזור להם עוד הרבה ימים, כי הם היו כל כך נחמדים. ככה הם יכלו להתגבש ולהתלכד ולבנות חברה נפלאה, הכי הכי טובה, ואם היו קצת בעיות פרנסה - דוד מדינה תמיד עזר.

 

עברו המון ימים והרבה שעות, וכל מני חסמבה ובני חסמבה, התחילו להשתעמם ואפילו למאוס ברעיון. והיו ביניהם שחשבו כיצד אפשר לעשות את הרעיון לרעיוני יותר, ואמרו - "הכי טוב זה - אחד בשביל אחד, וכולם בשביל אחד. זהו!" - אמרו. - " זה מה שיעשה את הרעיון למושלם, נצחי, מושך ודוחף!"

 

וילד אחד קטן ולא כל כך מבין שאל: "ואיך זה בדיוק עובד? מי בעצם ידאג אז ל - כולם?"

"אם אתה לא מבין אז שב בשקט ותלמד!" - נזפו בו המבינים, והילד הנזוב ישב בשקט והתבונן.

 

ובינתיים, הרבה - המון אנשים מכל מקום ואולי גם מאיזו גלקסיה, באו לראות ולהתבסם מהחסמבאים. איך הם הצליחו ממש ממש לבנות יש מאין ולממש את חזון גן העדן האבוד - בעולם הגשמי. רק דוד מדינה החל משום מה לגמגם, ואיש לא הבין למה.

 

עבר זמן. עוד ימים ועוד שעות, ועוד כמה ילדים שגדלו וחסמבאים שבגרו, לא בדיוק נורא התלהבו מאיך שזה עובד. מה גם שהרעיון הלך והסתבך, הלך והסתרבל וכל מני קבוצות, גילו כל מני וריאציות. היו שחשבו שהכי טוב זה "אחד בשביל אחד, וכולם בשביל כולם". היו יותר חכמים שאמרו: "אחד - קצת בשביל אחד וקצת בשביל כולם, וכולם, קצת בשביל כולם וקצת בשביל אחד". ולרעיון הזה היה סעיף שאמר אותו דבר, רק שכולם - הרבה בשביל אחד ולא רק קצת. והיו כאלה שבכלל באו עם רעיון חדשני לחלוטין: "כל אחד יהיה - מליין, וכולם - סוכני נדל"ן".

 

וככה זה נעשה לחסמבאים ובניהם כל כך מסובך, שהיה צריך לכתוב עוד הסבר ועוד הסבר כדי שהאנשים יבינו מה באמת קורה. אבל האנשים לא כל כך הבינו, והיו שחשו שמישהו מבחוץ, רק לא יועץ, כי כבר הבינו שיעוץ זה לא בדיוק הדבר הכי הכי, צריך לבוא ולהתרשם בעצמו, לגלות את הנגלה ואת הנסתר, ולהסביר ולהבהיר זאת גם לחסמבאים, גם לעולם וגם לדוד מדינה.

 

אמרו ועשו.

 

הזמינו מהעיר את מותק ההיטקיסט, והוא בא, ראה, שמע, לקח אויר לריאות ולפני שהתפוצץ, ישב כתב ופרסם את התורה כולה שהופיעה חיש מהר על לוח המודעות.

 

והנה מה שיצא מקולמוסו החד והבהיר: "הקיבוץ הקרוב ביותר כיום להפוך למעצמת היי-טק הוא חסמבה. הקיבוץ אחוז בימים אלה תזזית של עשייה טכנולוגית המתחילה לשנות את אורח החיים בו מהקצה אל הקצה. עתיד הקיבוץ הוא בהיי-טק. עתיד העולם הוא היי-טק. עם ההיי-טק הכול יתקתק, ובלי היי-טק, הקיבוץ יתנקנק".

 

הילד הקטן שעבר במקרה על יד לוח המודעות של 'חסמבה - עמק הסיליקון', רפרף על הכתבה הטרייה שנתלתה ועיניו אורו! אכן - הרהר לעצמו - הם צדקו ואני טעיתי! ואוו! אם זה ככה כבר עכשיו, בהתחלה, מה יהיה באמת כאשר נגיע לקצה! והוא המשיך וקרא:

"חסמבה הוא קיבוץ רווחי המסוגל להקדיש כוחות כלכליים לטווח הארוך והוא עוד עשוי להפוך לדיסני-לנד של התנועה הקיבוצית".

"אנחנו אלופים! אנחנו הכי בעולם! זהו! עשינו זאת! כולם צדקו ורק אני לא ראיתי!" - קרא הילד בשמחה גלויה ורץ לאמא: "אמא, אמא - ראית? אנחנו הכי הכי! עכשיו את כבר מוכנה לקנות לי אופניים עם 187 מהלכים כמו למוצ'מוץ'? הנה, בואי, בואי, תראי, כתוב שם עוד!" - קרא הילד בשמחה, וגרר אותה עימו ללוח המודעות בחדר האוכל.

 

והם קראו יחד:

 

"אנחנו בחסמבה נמצאים בפיגור עצום והחיים ליד שכנים עשירים כל כך רק ממחישים לנו את זה".

"בשביל זה הבאת אותי לכאן, ילד? - גערה בו אמא, - את זה הרי אני כבר יודעת מזמן! מזה אתה רוצה שאני אקנה לך אופניים על שני מהלכים?"

"לא, לא - אמא. זה בטח רק טעות! אני קראתי קודם דברים נורא אחרים. בואי, תראי, תכף זה בטח יהיה כתוב! - הפציר הילד באמו.

 

והם הוסיפו וקראו: "המכשול היחיד הוא שהמעבר להיי-טק היה אמור להתחיל לפני עשר שנים. במצב השורר כיום בשוק לא בטוח שלא איחרנו את הרכבת".

"נו, מה אתה רוצה ממני ילד. יש לי מספיק גם בלי הדברים האלה! אני באמת לא יודעת מה אתה רוצה ממני היום. זה בדיוק אותו סיפור כמו תמיד. כולם ידעו לעלות על הרכבות בזמן ואנחנו פישלנו. לכולם יש ולנו אין. אין כאן שום דבר חדש, ואין, לא אופניים ולא ציפורים!"

 

פני הילד התכרכמו. אמא הלכה לקחת שקית חלב מהמקרר הגדול במטבח, והוא חזר והשתתק, והמשיך לקרוא בעצמו בפנים עצובות:

"הטעות העיקרית שהרבה קיבוצים עשו הייתה לקצץ בתמיכה שהקיבוץ נותן ללימודים הגבוהים של החברים. אנחנו לא חשבנו לרגע לעשות את זה ולא כך נהגנו".

 

עיני הילד שוב אורו, והוא המשיך מעודד לרגע: "מעבר לפוטנציאל הכלכלי העצום רואים בחסמבה בהי-טק את הדרך למנוע את בריחת הצעירים. ברב הקיבוצים שכבת הגיל של 25 - 35 כמעט לא קיימת. מי שיכול לברוח בורח. אם יש משהו שיכול להשאיר את השכבה הזאת, זו העובדה שהקיבוץ מתחיל לקלוט שהוא בעידן ההי-טק. כשהתחילו החובות להצטבר, היו הרבה קיבוצים שקודם כל הפסיקו לממן את ההשכלה הגבוהה של בניהם. אנחנו בחסמבה הלכנו בדיוק על מדיניות הפוכה והיום זה מוכיח את עצמו".

 

עכשיו, החל הילד לחוש בבלבול גדל והולך. "משהו לא מסתדר כאן" - חשב לעצמו. "אפילו שאני לא חכם, זה לא כל כך נראה לי. אם הכול הי-טק וההיי-טק עושה כל כך טוב," - חשב - "אז איפה כול ה'בשבילים'? האחד בשביל והכולם בשביל - שום דבר מזה לא נשאר? וגם, האם באמת באמת בזמן שכולם, כל הקיבוצים, נותנים פחות אנחנו בחסמבה נותנים יותר?".

 

שוב אזר עוז וחזר וקרא לאמו מן המקרר.

 

"אמא" - שאל: "אני רוצה שתסבירי לי משהו שאני לא כל כך מבין. אני שמעתי שפעם הבנים של חסמבה שיצאו ללמוד הרגישו באמת שהם - חסמבה. שפה הבית שלהם ובלי תנאים. שחסמבה הייתה ממש ממש שמחה לתת לימודים, ושלמו את שכר הלימוד, ושילמו על הספרים, ושילמו על האוכל, ושלמו על האוטובוסים, ובני חסמבה באמת יכלו ללמוד ובחופש באו הביתה, לחסמבה, ואפילו נורא שמחו לעבוד בבית. אבל החברים שלי אמרו לי שכל זה נגמר, כי עכשיו מי שרוצה ללמוד, צריך לעשות מן דבר כזה - "הסדר", שאני חשבתי שזה אומר שהכול בסדר, אבל זה לא בדיוק ככה. הם אומרים שאין יותר מתנות, ושאנחנו קומונה טובה, וכמו כל ההורים הטובים, שמסבירים לילדים שלהם, ששום דבר לא בא בחינם, אז גם בחסמבה אין יותר מתנות בחינם. והחברה אומרים שאם לא היית מספיק חכם, ולא היית כמה שנים קצין בקבע, או טרקטוריסט בניגריה או גורילה באיזה חו"ל אחר - איך אפשר להיות פתאום גורילה, אמא, ואחרי זה שוב פעם להיות חסמבה? אז הם אומרים שאם לא שמת לך בצד משהו שאני לא מבין, שהם קוראים לו - "בוחטה", או שאם להורים שלך אין איזה בוחטה, שאיזה מלאך גבריאל שם להם בלילה מתחת לכר - ואני לא מבין, אם כבר, למה הוא לא שם לכם - אז צריך לעבוד בשביל כל דבר! לעבוד בבית - בשביל החדר, ולעבוד בחוץ - בשביל הספרים והאוכל והאוטובוסים, והם אומרים שצריך כל כך הרבה לעבוד, עד שלא נשאר זמן ללמוד, ושאחרי זה צריך לעבוד עוד כדי לבנות בית בחסמבה ועוד כל מיני "צריכים" כאלה, ושפעם זה לא היה ככה, ולא רק אלה שיש להם או להורים שלהם בוחטה יכלו בסוף בסוף לבנות להם בית חלומות ולגור בכייף בחסמבה. אז למה כתוב כאן שהיום - אצלנו - לא כמו אצל האחרים - ושאצלנו זה דווקא יותר טוב???"

 

"מה אני אגיד לך, ילד," נאנחה אמא. "אתה שואל שאלות קשות מדי, ואני לא יודעת אם יש לי תשובות בשבילך. בקומונה של חסמבה הדברים היו קצת יותר ברורים, אבל, האנשים נעשו פחות ופחות שמחים אתם. היום הדברים הם פחות ברורים, אבל האנשים יותר שמחים אתם, וזהו. מה אני יכולה עוד לומר לך"

 

"אז אני רוצה גם להגיד לך אמא, שאני דווקא שמעתי שהרבה צעירים דווקא בכלל לא מבינים איך הכול הכול זה בהי טק הזה, ואיך ההי טק יעשה את הכול כל כך טוב, ומה זה בכלל קשור לזה שרק מי שיש לו בוחטה צריך להרגיש בבית, ולמי שאין - קשה לו? איך זה מסתדר עם מה שכתוב כאן?"

 

בינתיים המשיכה האם שכבר התעייפה מאוד מהעמידה ליד הלוח ומהקושיות של בנה, ואפילו שזה קרוב לפסח, כל הקושיות האלה בכלל לא עשו לה טוב. אבל היא המשיכה ועיינה בכתוב ופתאום - אורו עיניה! "שמע ילד," - קראה, " עוד הכול יהיה בסדר! תראה מה כתוב כאן!" - והיא קראה בקול: "הקיבוץ עומד עתה לעבור כנראה להענקת משכורות דיפרנציאליות. כתוב שאנחנו צריכים לרבע את המעגל. אם ניתן לצעירים את מה שהשוק נותן להם, הקיבוץ לא יישאר קיבוץ. אם לא ניתן להם, הוא לא יישאר בכלל. אז הדיפרנציאלית תהיה נוסחת הביניים וחסמבה תישאר גם קיבוץ וגם לא! זהו זה! הכול יהיה בסדר, ילד," - הרגיעה האם את בנה. - "אנחנו עוד נקבל את הדיפרנציאלית, ואני אוכל לקנות לך אופניים, ואתה גם תוכל ללכת ללמוד הי טק בטכניון, ולחזור לחסמבה בעמק הסיליקון טייקון של הי-טק! אתה רואה? צריך רק קצת אמונה ותקווה ולהאמין שהכול הכול יסתדר. עוד יהיה טוב, ילד, ובינתיים, לך לשחק בשקט, ואל תשאל יותר מדי שאלות".

 

הלך הילד בשקט לפינה והמשיך לקרוא: "אם הניסיון של חסמבה יצליח, הוא עשוי אולי להוות מודל לכל הקיבוצים האחרים בעולם שחלק מחבריהם רואים את עתידם בנדל"ן ולא במוחות הצעירים".

 

"זה באמת מבלבל" - חשב הילד לעצמו. "אם אנחנו באמת כל כך נצליח ונרוויח, אז למה לא מרגישים את זה? ולמה אם רוצים שכולם יישארו פה, בהי-טק שנקים, אז עושים מן הסדרים כאלה שדווקא מכבידים ולא מקילים? ולמה בקומונה שלנו, בעמק הסיליקון, תמיד כל כך טובים ונחמדים לכל מי שבא מרחוק, ולא תמיד זוכרים להיות נחמדים ככה אלינו, שאנחנו ממש ממש חסמבאים בני חסמבאים? ולמה רק כשאמא תקבל דיפרנציאלית היא תקנה לי אופניים, ואבא של מוצ'מוץ' קנה לו אופניים 249 מהלכים, וגם בנה לו בהרחבה החדשה חדר עם אקווריום של ליוויתנים? ואם זה ככה, אז למה צריך לחכות לדיפרנציאלית, כשאבא עובד בחוץ כבר מזמן ויש לו הרבה יותר מדפרנציאלית?"

 

שוב התיישב הילד בשקט בפינה, הפעם, אפילו שלא ביקשו ממנו. הכול נראה לו באמת באמת מבלבל, והוא הבין שרק מי שבאמת חכם מבין את זה, והוא - הרי בכלל איננו חכם.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: