נס הנץ / מעוז חביב

נס הנץ

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הדבר התרחש בקיבוצנו, צרעה, שלמרגלות הרי ירושלים, מיד אחרי חג החנוכה. כאשר מדברים בחג החנוכה - מדברים בחורף, והחורף, עונת הזרזירים היא בקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

זרזירים ה'מתארחים' ברפתו של קיבוץ, סיפור בפני עצמו הם, וסיפור הסיפורים המופלא והמרתק שלמראהו מתמלא כל צופה במחזה בפליאה ובהערצה, הוא סיפור מלחמת הזרזירים בבזים ובניצים הטורפים. זהו מאבק החוזר וניטש מעל לרפת קיבוץ עמוסת זרזירים בחורף, כמעט מדי יום ביומו, ובסיומו נפרדים שני הצדדים וכל צד פונה לדרכו מבלי שתיפול נוצה מנוצות גופו ארצה...

 

משאך מגלה חבורת הזרזירים הגדולה בז או נץ עגים את מעגליהם גבוה בשמים, מיד מתעופפים הם ברעש מחריש אוזניים ממקום הימצאם, או ממנוחתם על גגות הרפת או מעיסוקם בליקוט מזון בחצרותיה, וברגע מתקבצים הם באוויר למאותיהם במעין 'פקעת' שחורה וצפופה, החותרת באוויר, פונה לימין ולשמאל, למעלה ולמטה בתאום לא יאומן וכל הזמן - כמקשה אחת. למתבונן מהקרקע ממש קשה להאמין שמדובר במאות ציפורים שחברו יחדיו, ולא בגוף אחד היכול לשנות את צורתו כמו בעלי חיים מקרוסקופיים זעירים.

 

"הפקעת המעופפת" הזו ממריאה ונוסקת אפוא מעלה מעלה, ועטה היישר לעבר העוף הדורס הדואה בשמים. בדייקנות ובמהירות לא תאומן משנים מאות הזרזירים יחדיו, כאילו על פי פקודה הניתנת לחבורת חיילים הצועדים במצעד, את כיוון מעופם ומהירותם. הם עורכים באוויר להטוטים, ממש כאילו החליטו להקים את "קרקס השמים", סביב הבז או הנץ, עד שאלה מפנים את גבם, ומתרחקים מן הקיבוץ כלעומת שבאו.

 

או אז מתרחקת הפקעת הצפופה והמאיימת מהדורס, נפתחת ומתפרשת באוויר, מגלה את הכמות הגדולה כל כך של מרכיביה, והופכת פשוט לעוד להקת ציפורים גדולה, הדואה מעל הרפת בדאיית ניצחון, לעבר צמרות עצי האורנים הגבוהים שבמרכז הקיבוץ. אכן, מראה מופלא ומפליא שעין לא תשבע מראותו.

 

אבל, לא על הזרזירים עצמם באתי לספר הפעם, אלא דווקא על יריבם המושבע - על הנץ. עתה כבר יודעים אנו שבמקום בו נמצאים הזרזירים, יימצאו גם הניצים. הללו תרים ממרומים אחרי טרפם שעל הקרקע, דואים סחור סחור בסבלנות רבה, ותרים בעיניים חדות שבחדות את כל הפינות הנסתרות והגלויות שלמטה. ואז, משגילו את טרפם, הם מקפלים את כנפיהם, מצמידים אותן לגופם, משנים חזותם למעין חץ שלוח, וצוללים מטה כאבן לעבר הטרף.

***

באחד הימים שלאחר חג החנוכה, מיד לאחר שנתחדשו הלימודים בבית הספר, בעוד הילדים משחקים בחצר בשעת ההפסקה הגדולה והמורים מסיבים בחדר המורים ל"קפה של עשר", ראינו פתאום מבעד לחלון תהלוכה מוזרה היורדת מן הגנים לכיוון בית הספר.

 

בראש צעדה כמובן נאווה, הגננת, שהחזיקה וגוננה על דבר מה נסתר מתחת לאפודתה. אחריה אצו רצו ילדי גן 'כלנית', שנראו נרגשים ונלהבים.

 

-          בודאי תפסו משהו. - הפטרתי ויצאתי מחדר המורים לחצר.

 

ואמנם, אך התקרבה נאווה המלווה על ידי ילדי הגן, וכבר שלפה ממסתור אפודתה צפור יפהפייה, שעינה האחת צהובה וגדולה כפנינה זוהרת, ועינה השנייה חבושה ברטייה ספוגה במים.

 

-          חיווייאי? - שאלה אותי נאווה בהושיטה לי את העוף הדורס בעל המקור המעוקל והציפורניים החדות.

-          נץ! - השבתי מיד. - הנה - הסברתי לילדים ולגננת. - התבוננו בפסי הפיז'מה שלו. זוהי דוגמת הפיז'מה של הנץ, שבה הפסים הם דקים בצבעי אפור ולבן, והם נמשכים לרוחב הבטן והכנפיים. אצל 'ידידו', הבז, מסודרים הפסים האלו לאורך הבטן ולא לרוחב. ואילו החיווייאי גדול וכבד משניהם גם יחד, וכבר לא כל כך משנה סיפור הפסים שלו... אבל, מהו סיפורכם שלכם? כיצד תפסתם אתם את הנץ הזה ומדוע זה עינו חבושה?

-          ממש סיפור מפחיד... - החלה נאווה בסיפור המעשה, וכל הילדים הנהנו בראשיהם לאישור דבריה. - ישבנו בגן והאזנו לסיפור, כשפתאום נשמע רעש גדול, כמו קול ירייה קרובה, ואחד החלונות הגדולים של הגן התנפץ והתפצפץ לרסיסים. הילדים נבהלו וצעקו: "פיצוץ! פיגוע!", והיו שפרצו בבכי. אנחנו, הגדולים, רצנו לעבר החלון, ראינו את השברים, אבל לא מצאנו לא אבן ולא 'פצצה'...

-          זאת בטח הייתה צלחת מעופפת שעברה דרך החלון! - הציע ערן הקטן בהתרגשות, אבל אני חושבת שאפילו הוא לא התכוון לכך ברצינות... - סיימה נאווה, וכל הילדים פרצו בצחוק.

-          אז מה לכל הסיפור הזה על החלון ולנץ שאת מחזיקה? - שאלתי.

-          נו, אינך מתאר לעצמך? - צחקה נאווה. - יצאנו החוצה, ומה אנו מגלים? ליד קיר הגן שוכב לו גיבורנו, הנץ הזה, המום, נפחד, פגוע ופצוע. כאילו לא תפס עדיין מה עשה ומה קרה לו.

-          ואת רוצה לומר שהנץ הזה הוא ש'פוצץ' את החלון?

-          בדיוק כך. הוא צלל משום מה היישר לתוך החלון, פגע בו בראשו, ניפץ אותו לרסיסים, והריהו כאן לפניך, חי וקיים אך עם עין פגועה.

-          אכן, ראש ברזל. מעניין מה נשקף לו בחלון שככה הוא צלל ממש לעברו. - חייכתי - הבה ונבדוק את עינו וראשו.

 

בזהירות רבה הורדתי מעל העין הפגועה את הרטייה הרטובה, וחשפתי עין שהייתה אמנם אדומה מדם, אך שלימה. חתך עמוק נפער בינה לבין מקור הציפור וייתכן שהוא היה מקור הדם. ראשו, למרבית הפליאה, לא נראה פגוע, ואם קיבל זעזוע מוח או לא, לא יכולתי כמובן לקבוע.

 

-          כמו שאומרים, יצא ב"מקור ועין" - אמרתי בחיוך. - אבל נראה שהמצב אינו חמור מדי.

-          והוא יוכל לעוף? - התעניינו הילדים בדאגה.

-          אני מאמין שיוכל גם יוכל. אולי אפילו עכשיו... - אמרתי, ושחררתי את אחיזת ידי ממנו.

 

אבל הנץ, שירד מכף ידי, נעמד על הדשא, כמי שאיננו תופס מה כל המהומה שסביבו, ולא ניסה כלל לספוק כנפיים ולעוף.

 

-          כנראה שהוא עדיין המום מכל מה שקרה לו - אמרתי. - לא נורא. נחזיק בו עד מחר ואז ננסה לחזור ולשחרר אותו. אולי בכל זאת גרמה המכה לזעזוע בראשו והוא זקוק לזמן מה כדי להתאושש.

 

ואמנם, לא חלפה שעה ארוכה מאז פנו הילדים על עקבותיהם וחזרו לעבר הגן, והנץ היפה החל להתעשת ולחזור לאיתנו.

 

רק החלון החסר בגן נותר לאות ולעדות שאמנם פיצח הנץ שעט לעברו במהירות ובכוח רב, את לוח הזכוכיות הגדול כאילו לא היה אלא נייר צלופן שקוף ומתוח.

***

למחרת היום שוב התאספו ילדי הגן וגם ילדים מבית הספר על הדשא שבחצר. בשעה המוסכמת נטלתי את הנץ מכלובו הגדול שבחדר הטבע, והפעם הוא נראה בריא ומאושש. ציפורניו החדות ננעצו בכוח בכפפת העור שעל ידי. מניסיוני ידעתי, שאוי לה לכף היד שאצבעותיה תילפתנה על ידי אצבעותיו של דורס, וציפורניו ינעצו עמוק בתוכה.

 

כאשר חזרתי והנחתי לו לעמוד על הדשא, כביום הקודם, לא התלבט הנץ לרגע. מיד פרש כנפיו, התעופף ונעמד על ענף עץ עבות לידינו.

 

זמן מה התבונן בכולנו מגבוה בעיניו העגולות והגדולות, כאילו רוצה הוא לזכור את מראנו, ואז חזר ופרש את כנפי הפיז'מה שלו, הגביה עוף ונעלם במרחק.

-          זהו, הצלחנו! הוא עף! - קראו בשמחה ילדים מן הגן ומבית הספר.

-          ועכשיו הוא כבר בטח למד את השיעור! - הוסיף מי שהוסיף.

 

בצהריים אצו רצו לקראתי לפתע ילדים אחדים מכיתה ד'.

 

- ראינו אותו! ראינו אותו! - קראו בהתרגשות. - ראינו איך להקת הזרזירים מנסה לגרש אותו משטח הקיבוץ! - המשיכו וסיפרו בהתלהבות.

 

- אם אמנם כך הוא - אמרתי וחייכתי - כי אז אכן נראה שהוא באמת חזר לאיתנו. נקווה שלהבא, לא יחזור וינסה לעוט על טרף מבעד לחלונות הבתים בקיבוץ...

 

- ואם הוא דווקא כל כך רוצה, לפחות שייתן סימן ונפתח לו את החלונות... - קרא זיו המנומש, וכולנו פרצנו בצחוק.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: