המפה המיותמת / מעוז חביב

המפה המיותמת

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בחורף שנת 1972, בחודש פברואר הקר, יצאנו כל המשפחה לשליחות לתנועת יהודה הצעיר בארצות הברית.

איור מאת יעקב גוטרמן

את ישראל עזבנו בשלג, מה שלא אפשר להורי רעייתי לרדת מירושלים להיפרד מאיתנו, ובשלג כבד נחתנו בניו יורק, שם התארחנו ימים ספורים בביתו של השליח המרכזי לתנועה בשכונת פורסט היל שבקווינס, הידועה לישראלים רבים. משם, המראנו שוב - בשלג ובקור למחוז חפצנו - יעד השליחות שלי, בירת ארצות הברית - וושינגטון די סי. וגם יעד זה קיבל את פנינו בשלג כבד שכמוהו לא נראה בעיר מזה שנים רבות. אכן, את ישראל עזבנו בלבן, ובלבן - הרבה לבן קיבלה את פנינו אמריקה.

 

השלג הכבד הוביל אותנו להתנסויות להן לא הורגלנו מעולם. רעייתי שיצאה רגלית לקנייה הראשונה של מצרכי מזון לדירה בה השתכנו, בוססה בשלג בדרכה למחוז חפצה, ובחזרתה, נותרו שקועות עמוק במדרכה עקבותיה שלה בלבד. איש לא עשה את דרכו רגלית, ואנחנו למדנו שוושינגטון איננה הקיבוץ וחיש מהר קנינו את הקניה המשמעותית הראשונה שלנו - הרכב המשפחתי שיישא אותנו לכל יעד אליו נצטרך להגיע. גם המקרר שבדירתנו לא פעל בימים הראשונים, וכאסקימוסים לא כל כך מיומנים, מלאנו דלי פלסטיק בגושי קרח שהצטבר בכניסה לבית כדי לשמור את המזון שקנינו בקירור. אכן, חוויות מסוג חדש.

 

אבל הרי לא לשם התנסות בחוויות הללו יצאנו לאמריקה הגדולה ומהר מאוד שקעתי אני בעבודת השליחות, יוצא לפגישות עם קבוצות חניכים בשכונות הסובבות כטבעת את וושינגטון הבירה, בהן התגוררו מרבית היהודים, מרחיק לשכונות היהודיות של בולטימור, השכנה ומביא את בשורת ישראל לנוער האמריקאי המדושן.

 

לא עבר זמן רב, וקשרי ידידות עמוקה הלכו ונוצרו בינינו לבין בוגרי התנועה, המדריכים, חברי המזכירות ואחרים. גם עם חברי הגרעין שהועיד עצמו לעליה לקיבוץ התנועה שהוקם בערבה, לא הרחק מקיבוץ יוטבתה הוותיק באזור, התפתחו קשרים אמיצים - במיוחד עם זיגי.

 

זיגי נעשה אצלנו חיש מהרה לבן בית. היה מגיע כל אימת שנזדמן לו, משחק עם ילדינו, יושב ומשוחח עימנו, שותה בצמא כל סיפור מסיפורי המדינה והקיבוץ ומיטיב לספר את סיפוריו שלו - במיוחד לילדים. מרבית חבריו לקבוצה כבר סיימו את לימודיהם, ארזו את חפציהם ועלו ארצה כדי להצטרף לקיבוץ הצעיר שזה עתה עלה על הקרקע. זיגי היה האחרון מהקבוצה שעדיין נותר בוושינגטון. הוא היה בחור טוב לב, ודאגתו לאחיותיו ולאמו החד הורית, הותיריהו בעיר למרות רצונו להצטרף לחבריו בקיבוץ.

 

חודשים אחדים לאחר הגיענו לאמריקה, הגיעה גם שעתו של זיגי לארוז את חפציו ולעלות ארצה. טרם טיסתו, ביקש זיגי להיפגש לפגישת פרידה עם בוגרי התנועה שבעיר.

 

-                       יש לי סיפור מיוחד לספר להם - אמר לי וקרץ קריצה שובבית.

 

ידענו - אין כמו זיגי לספר סיפורים. תמיד, בפגישות של סופי השבוע היה עמו סיפור מיוחד באמתחתו. ומה הפעם - ממש ערב עזיבתו?

 

בערב המיועד נאספו הבוגרים בביתנו. כבר למדנו והורגלנו - אין צורך לגשת לשכנים ולאסוף כסאות - לפגישה שכזו. ממילא יוסטו הכיסאות לאחור וכולם יתיישבו על השטיח. וכך היה. לאחר שבדקו את תכולת המקרר שלנו, נשנשו מה שנשנשו וקשקשו מה שקשקשו התיישבה הקבוצה במעגל כשעיני הכל נשואות לזיגי, הבוגר משאר החניכים בשנה - שנתיים.

 

זיגי נעץ את מבטו בסובבים, אחר כך שלף מכיס מעילו נייר מקופל והחל לדבר:

 

-                      אתם וודאי תוהים מדוע ביקשתי לפגוש בכם טרם יציאתי. ובכן, הפעם יש עמי סיפור מיוחד מאוד, ולב ליבו שלח הסיפור הזה נמצא עכשיו בידי. אתם יודעים שרק לפני שלוש שנים עשיתי שנה בישראל בתוכנית השנה של התנועה. משך השנה התנדבנו בעיירת פיתוח, עבדנו חודשים אחדים בקיבוץ בצפון, וארבעה חודשים עשינו במכון למדריכי חו"ל בירושלים. לקראת סוף המכון, התאספנו שישה חברים טובים, כולנו מתנועת יהודה הצעיר באמריקה, והתיישבנו סביב מפה קטנה של ישראל. בטרם שהתיישבנו, קרע תום, אחד מששת החברים את המפה לשישה חלקים. כל אחד מאיתנו נטל את חלקו במפה, גליל ושרון, שפלה ופרוזדור ירושלים, נגב צפוני ונגב דרומי. כל אחד מאיתנו קיפל את חלקו שלו ויחד נשבענו שיום יבוא וששת החלקים יתאחדו מחדש – בישראל. זהו. כמו שחלקכם יודעים אני הוא האחרון לבני הגרעין שנותרתי כאן. מחר אעלה על מטוס בדרכי לישראל ולקיבוץ. אני - אביא עמי את החלק האחרון, זה החסר להשלמת המפה. וכשאגיע, נחבר את ששת החלקים ונתלה את המפה השלימה על אחד הקירות במקומות מגורנו בקיבוץ. בכך, תתקיים שבועתנו ויחד נמשיך הלאה ונגשים את יעדנו בישראל.

 

הכל הקשיבו לסיפורו של זיגי רב קשב. משסיים עטו אליו, להציץ בגזיר המפה, ה"שישית" שנותרה בידו ושעתידה לסיים את הרכבת הפאזל החסר מחדש. כך נפרד מעימנו זיגי ויצא לדרכו, ואילו אנחנו נותרנו בארה"ב לשתי שנות שליחות נוספות ועל זיגי לא הרבינו לשמוע עוד.

***

משעברו השנתיים ועשינו את דרכנו חזרה לישראל, רבתה התרגשותנו. לא כהרי שליחות היום לשליחות באותם ימים. בלא אינטרנט, בלא פלפון, בלא סקייפ ואפילו בלא טלפון, שכל שימוש בו לשיחות חו"ל עלה הון תועפות. שליחות באותם ימים אכן ניתקה את המשפחה מישראל ניתוק כמעט מלא למעט קשר מכתבי דואר, שעשו את דרכם משך שבועות הלוך ושוב.

 

והנה, כאשר אנחנו נוחתים בישראל ויוצאים לאולם קבלת הפנים - לא זה הנרחב שנבנה זה לא כבר בשדה התעופה בן גוריון, עטה עלינו משפחתנו והגעגועים משני הצדדים הובילו לפגישה נרגשת ורטובה מדמעות. בעודי נתון להתרגשות הפגישה המחודשת, לא האמנתי למראה עיני. לא הרחק, בצד, מבויש מעט, עמד לו לא אחר מאשר זיגי.

 

זיגי? איך ידע לבוא? הרי לא היה בינינו קשר ולא הודענו ולא נדברנו. איך ידע? ניתקתי עצמי מהמשפחה הנרגשת ופניתי לזיגי. הוא כמו נרתע ממני ונראה נבוך אולי אף מבולבל.

- זיגי!

- מעוז!

 

התחבקנו.

- איך ידעת לבוא?

- לא ידעתי...

- אז... אז מה מעשיך כאן?

- אני, אני... מלמל כמו מתקשה לדבר... אני בדרך לאמריקה. אני חוזר. זה, זה, זה לא בדיוק מה שציפיתי לו... אתה מבין?

- כן.

 

שתיקה כבידה השתררה אז בינינו. זיגי, זיגי שלנו, מספר הסיפורים, האחרון שהגיע ארצה עם חלקו שלו במפה, זיגי חוזר וגורע בה את חלקו שלו. לא היה עוד זמן רב לדיבורים. מנגד התקבצה כל המשפחה ממנה נותקנו לכמעט שלוש שנים. הייתי חייב לחזור. נפרדנו בחיבוק וחשבתי לעצמי – סיפור כל כך יפה, אבל המפה - המפה - היא נותרה מיותמת.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: