אל המעיין / מעוז חביב

אל המעיין

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שנים ארוכות מנהג נהוג היה בקיבוצנו - כיצד משמחים חתן וכלה בחתונתם?

איור מאת יעקב גוטרמן

לא בחופה מעל לראשם הנישאת על ידי ארבעה קילשונים. לא בפלטפורמה רתומה לטרקטור שעליה הוכן מצע בדמות כיסא "אליהו הנביא" בנוי לתלפיות מחבילות קש שהובאו מהמתבן ואשר בישיבתם עליו כמלך ובת מלך הובלו אחר כבוד היישר לחתונתם, אלא בצרור שירים שהושר על  ידי להקת הזמר המקומית - ה"צרעתרון". חלק מהשירים נכתבו כמובן ממש ממש לכבוד בני הזוג עצמם, כמיטב המסורת המקומית, ואילו חלקם האחר היו שירים שחזרו והושרו בידי הלהקה בכל חתונה וחתונה וכבר היו שגורים על חברי הקיבוץ, גדולים כקטנים, אך הדבר לא גרע מחביבותם ואפילו להיפך.

 

אחד השירים הללו שחזרו והושרו בכל חתונה נפתח במילים

"מעיין יש בצרעה, כל כלה זוכרת, כל כלה זוכרת,

תשאלו בירושלים את הרבנית,

כלתנו הצנועה שמה מיטהרת, שמה מיטהרת,

גם קוראת תפילה ותענית...

עוד מעט יגיע רב מירושלים,

עוד מעט יורמו כל בקבוקי היין...." -  וכן הלאה וכן הלאה.

 

תשאלו - היאך וכיצד נולד לו השיר הזה שחזר והושר משך שנים ארוכות בכל חתונה וחתונה? מעשה שהיה כך היה:

 

עם הקמתו נטע עצמו הקיבוץ על רכס ההר, מקום בו נותרו בשיממונם שרידי הכפר הערבי "סרעה", שניטש על ידי תושביו קודם, כאשר הצבא המצרי נכנס בשעריו ועשהו לעמדתו הקדמית ביותר אל מול רכסי לטרון הנשלטים בידי הלגיון הירדני ומשמעותית יותר - אל מול דרך בורמה ההולכת ונבנית כתחליף לכביש רמלה ירושלים החסום באזור לטרון, ומאוחר יותר, כאשר נכבש הכפר מידי המצרים על ידי כוחותינו במבצע דני והצבא המצרי הלך ונדחק דרומה לעבר כיס פלוג'ה.

 

אלא ש"סרעה", כפי שגילו עוד חוקרי המאה התשע עשרה כמו וויקטור גרן ורבים אחרים שחרשו את הארץ לאורכה ולרחבה, לא נשא את שמו לשווא, שכן הוא היה נטוע ממש על אותה גבעה נישאה שבה שכן הרבה לפניו הכפר התנ"כי צרעה, מקום הולדת שמשון הגיבור. מכיוון שכך, חשו הפלמחניקים, מקימי הקיבוץ שהגורל קשר אותם ישירות ממש לאותו גיבור תנ"כי פוחז שידע לחפש את אהבותיו ואהובותיו בשדות פלישתים הסמוכים, וכנגדם גם יצא למלחמותיו,  שעל כן מה טבעי יותר היה להם מאשר לאמץ את אחד מסיפורי שמשון כסמל לקיבוץ, כזה שילך עמו לכל אורך הדרך, וככה עד היום הזה שועל אחד משלוש מאות שועלי שמשון הזכורים לטוב הוא הוא המופיע על כל המסמכים והתכתובות הנושאים את שם הקיבוץ ומסמל אחר כבוד את קיבוצנו.

 

ידוע לכל שכבר קדמונינו למדו שכדי להתיישב בנקודה כלשהי לא די במיקומה הנוח, בקרבה לדרכים עבירות ונוחות, לאפשרויות ההגנה עליה מפני חורשי רע למיניהם, אלא ואולי בראש ובראשונה - למקור מים. מקור מים חיים, זה אשר בזכותו אכן ניתן יהיה לקיים חיים במקום. וכי מי מאיתנו לא התרשם עמוקות ממפעלי המים המרשימים באמת כמו אלה שבנה אחאב המלך במגידו, או הכנענים בחצור, או המלך הורדוס במצדה. מים היו מאז ומעולם באזורנו שם הסיפור - עד היום הזה. ואם קדמונינו בנו את כפרם במרומי ההר, זה הסמוך לקיבוצנו היום, וודאי היה בקרבת מקום מקור מים שאפשר את קיומם.

 

ואכן גילו מקימי הקיבוץ - היה גם היה. אי שם, בינות לכרמי זיתים נטושים, לא הרחק מאותה גבעה נישאה, פכפכו להם בשקט ובנחת מימיו הזכים של מעיין קטנטן ולידו אפילו ברכונת קטנה שניתן לטבול בה רגליים. גילוי המקום על ידי ראשוני הקיבוץ היה להם למקור שמחה וריגוש שכן הייתה זאת עוד פינה נחמדה אליה ניתן לצאת לטיול חביב בשבת בבוקר, ליהנות ממגע המים הקרירים ביום חם ולצפות ממרומי המקום אל עמק שורק הנמשך לאורך מסילת הרכבת לירושלים שמתחת, המסילה שנמתחה ממש לאורך הדרך שעשה ארון הברית בחזרתו לחיק עם ישראל משביו בידי הפלישתים. והיה זה כמובן - וכיצד לא, יעד טיול לזוגות האוהבים הצעירים שתרו אחר פינות נסתרות לממש בהן את אהבתם הפורחת. האהבות הללו הולידו - איך לא - את הזוגות הראשונים שעמדו להינשא אחר כבוד במרומי ההר, אלפיים שנה אחרי שנישאו שם בני ובנות שבט דן.

 

וכאשר עמדו כלותינו החסודות להושיט את אצבעותיהן תחת החופה כדי שטבעת הנישואין תעונד עליהן, צץ הרעיון בראשה של אחת מאותן כלות חסודות - מדוע לצאת לנסיעה מייגעת עד לירושלים כדי לטבול במקווה טרם החופה, כאשר ניתן במקום זאת פשוט לחזור וללכת לעבר אותו מעיין עצמו ולטבול בו כדת וכדין? אמרו ועשו. הודיעו לרבנות בירושלים על קיומו של מעיין מים טהורים וזכים הבוקע לו בנחת בשדות הקיבוץ וביקשו לטבול בו טרם החופה במקום לעלות עד לירושלים הרחוקה ולטבול במקווה. מסתמא שרבני ירושלים נועצו ביניהם, ובאותה העת עדיין חשו ורחשו הירושלמים, אפילו רבניה רגשות כבוד וכיבוד לפלמחניקים שהגנו בחירוף נפש על ירושלים במלחמת השחרור ופרצו את המצור הכבד שאיים על תושביה ברעב ובצמא, ואישרו את הדבר. וכך, נולדה לה המסורת שנשמרה שנה שנה, שכלותינו אינן עולות טרם החתונה לטבול במקווה בירושלים אלא טובלות במעיין המים הזכים שלרגלי הגבעה.

 

אלא מה? לא עברו שנתיים מיום העלייה על הקרקע וחברי הקיבוץ החליטו ברוב דעות לנטוש את העבר וההיסטוריה שבראש ההר ולרדת לעמק שתחתיו כדי לבנות את נקודת הקבע סמוך לשדות שבעמק. כך התרחק המעיין מרחק לא קטן כלל וכלל מנקודת הקבע בה נטע עצמו הקיבוץ. וייתרה מזאת: מסיבה זו או אחרת ובוודאי ממכלול סיבות שביניהן התכסית המשתנה של ההרים עליהם ניטעו יערות האורנים של הקרן הקיימת - יבש המעיין, נמוג ונעלם כלא היה.

 

ובכן - מי יודע שהיה מעיין ואיננו עוד? חברי צרעה - יודעים גם יודעים, אך מה יודעים רבני ירושלים? הם הרי רגלם לא דרכה מעולם במקום. שעל כן, ברור וידוע שאם איש לא יודיע בירושלים על מה שהשתנה במקום, כי אז המעיין שנבע במקום מאז ימי שמשון הגיבור, וודאי לו שהוא ממשיך ונובע כמימים ימימה. כל מה שיש לעשות הוא פשוט – לא לעשות דבר... וכך, המשיכו כלות הקיבוץ להודיע בירושלים שהן מעדיפות להיטהר במעיין שבצרעה וחסכו מעצמן את תענוגות הטבילה במקווה בירושלים.

 

כל זה עד שבאחד הימים החליט אחד מחברינו שחברו עמד לשאת את אהובת לבו, אחת הבנות שהגיעו לקיבוץ עם אחד מגרעיני תנועת הנוער שבארץ, לחמוד לצון ולהדאיג מעט את הכלה העומדת או טו טו לטבול במעיין.

 

וכך, ימים ספורים לפני מועד החתונה התקבל במזכירות הקיבוץ מכתב רשמי חתום כדת וכדין ומסומל בסמל המדינה בזו הלשון:

 

לכבוד הגברת ב' - הכלה לעתיד

צרעה - דואר נע שמשון

ב"ה

המועצה הדתית ירושלים עיה"ק ת"ו

המחלקה לטהרה וקידושין

 

ג.נ:

להווי ידוע לך שהגיעה לארץ כב' הרבנית הגב' זלדה זילברבוש אלמנתו של כב' הרב זילברבוש זצ"ל, מי שהיה ראש ק"ק דעטרויט באמריקא והביעה משאלתה לחזות בטקס היטהרות וקידושין בכפר בארץ. לאחר עיון ברשימת המועמדים לנישואין בשבוע זה, החליטה הגב' הרבנית לבקר בכפרכם, מה גם שההיטהרות תיעשה שלא כמנהג, במקווה, אלא במעיין מים זכים. כב' הרבנית תגיע לכפרכם ביום שני, ז' תמוז, תשכ"ב, בשעה 4:00 אחה"צ לערך, בלוויית כבוד הרבנית שרייבער מירושלים, ותשמח לקחת חלק במצוות ההיטהרות לקראת הקידושין. אבקשכם להכין להנ"ל כלי רכב אשר יסיען אל המעיין מאחר וההליכה קשה עליהן. כיוון שיום המחרת, יום ג' הוא יום תענית גם להחתן וגם לכלה, תחזור כב' הרבנית עוד בערב ותסתפק בביקור קצר זה.

אמר רבי עקיבא: "אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמים וכו' - מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר אתכם".

 

תבואו על התודה והברכה

הרב צ.ה. שרייבער - המחלקה לטהרה וקידושין - ירושלים.

 

מיותר לציין מה עשה מכתב "רשמי" זה לכלה, לחתן, למשפחות ולקיבוץ כולו. וכי איך יוצאים מן הפלונטר?

 

ברור לקוראינו שהביקור הנ"ל, כמה מפליא, לא יצא בסופו של דבר אל הפועל, אבל מאז, כך מסתבר, לא הוסיפו עוד כלותינו לעלות אל המעיין הנסתר טרם חופתן, וכל מה שנותר לא היה אלא הסיפור ושיר הצורעתרון שחזר והושר לזכר אותם ימים בכל חתונה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: