החיויאי הצעיר והנחש הערום / מעוז חביב

החיויאי הצעיר והנחש הערום

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

גוזל החיויאי, עיט הנחשים, עמד בקצה הקן שלו שעל עץ השיזף הגדול, זה שילדי הקיבוץ כינוהו - "העץ הבודד" ושאליו היו יוצאים פעם לפעם הן בטיולי הגנים והן באלו של בית הספר, וציפה בקוצר רוח להוריו. הוא היה רעב מאוד ולא הבין מדוע בוששו לבוא ולא הביאו לו ארוחת בוקר.

איור מאת יעקב גוטרמן

-          כשיבואו אראה להם! - אמר לעצמו, וסרק בעיניו הזהובות והגדולות את השמים. בצהריים הבחין בשתי נקודות זעירות עגות מעגלים הרחק הרחק גבוה בשמים הכחולים. הוא אימץ את ראייתו והכיר את הוריו.

-          מזל טוב - אמר לעצמו. - נאכל לפחות משהו לארוחת הצהריים. - אבל, משהיטיב להתבונן בהם בעיניו החדות, נחרד כפליים. הם לא נשאו ברגליהם, לא נחש, לא לטאה ואפילו לא עכבר מסכן. הגוזל מלא זעם ויאוש. מה יעשה עכשיו?

-          שלום לך גוזליקו! - קראה לעברו אמו בשמחה משקרבו אליו.

-          לא הבאתם לי כלום? - החזיר להם החיויאי הקטן בזעף.

-          לא כל כך... כל מה שמצאנו היה נחש מים קטן...

-          ואיפה הוא? - התפרץ הגוזל.

-          אכלנו אותו. גם אנחנו היינו רעבים... - אמר אביו ונחת על העץ ברגליים ריקות.

-          אז מה אם הייתם רעבים! אני הבן שלכם, ואני רעב פי שניים!

-          אם אתה כל כך רעב, מדוע שלא תעוף קצת ותמצא לך משהו לאכול? - הציעה במפתיע אימא חיוויאית. - נדמה לי שראיתי את ה-D4 של הקיבוץ עם מחרשה גדולה יוצא לשדה. בטח יתרוצצו שם עוד מעט המון עכברים.

-          מה פתאום? - התבלבל החיויאי הצעיר. - הרי אני רק גוזל קטן.

-          בכלל לא! - קבע אביו. - אתה כבר גדלת ואתה בכלל לא כזה קטן. לו היית בן-משק, כבר היו חוגגים לך עוד מעט בר מצווה...

-          אבל אני חיוויאי! אני לא רוצה להיות בן-משק שלא יכול בכלל לעוף!

-          בדיוק כך. אתה חיוויאי צעיר, ואתה כבר יכול לעוף ולחפש אוכל.

-          מה, באמת מותר לי לעוף לבד?

-          לחיוויאי בר מצווה כבר מותר כמעט הכול. רק תיזהר בסיבובים - לחשה לו אמו וליטפה אותו במקורה.

-          אבל אני רעב! - נזכר החיוויאי וצפצף את רעבונו בקול.

-          אז תעוף, תמצא איזה נחש צעיר ואולי איזה עכבר ותאכל את כולו! בשביל זה אתה חיוויאי! - הבהיר לו אביו.

 

***

 

הייתה זו כמובן הצעה שאי אפשר לסרב לה. כעבור רגע, פרש החיוויאי הצעיר את כנפיו הגדולות, טפח בהם פעם ועוד פעם באוויר בתחושה מוזרה שאותה עוד לא כל כך הכיר, ואז, אזר אומץ, ניתר מקצה הקן, והחל לעוג מעגלים בשמים, מתרומם אט אט מעלה מעלה בעזרת הרוח הקלה שנשבה תחת כנפיו.

 

-          אני עף! אני עף כמו גדול! - צווח החיוויאי בשמחה, וכמעט שכח כמה שהוא רעב, נהנה מכל רגע ובולע בעיניו את המראות הנפלאים שגילה מתחתיו. עודו נהנה מיפי הנוף, קלטו עיניו החדות לפתע נחש חמקני זוחל לאיטו בינות לרגבי השדה הנחרש. החיוויאי לא חשב פעמיים. הוא קיפל כנפיו באחת, הצמידן לגופו ועט לעבר הנחש ממרומים.

 

כאשר חש הנחש בסכנה, כבר היה מאוחר מדי. החיוויאי הצעיר לפת אותו באחת בין ציפורניו החדות וחזר והמריא עמו אל על.

 

-          שמע, אתה נראה לי דווקא בחור צעיר שעיניו בראשו. - הופתע החיוויאי לשמוע את הנחש לוחש לו במאמץ רב. האמת הייתה שהדברים דווקא די נעמו לאוזניו.

-          בטח שאני... אז מה? - השיב החיוויאי הצעיר מלא יוהרה.

-          אז גם אני נחש צעיר בדיוק כמוך. - השיב הנחש. - אינך רואה?

-          נעים לי מאוד. אז מה?

-          לי דווקא לא כל כך נעים, ככה... - לחש הנחש.

-          חבל... מה בעצם רצית להגיד?

-          למשל, שתגיד לי מה אתה מתכוון לעשות בי, שאתה לוקח אותי כל כך גבוה עד לשמים...

-          לעשות בך? - פרץ החיוויאי בצחוק גדול. - כאילו שאינך יודע. אני חיוויאי ואני רעב. אז מה אתה חושב אני מתכוון לעשות? אני הולך לאכול אותך!

-          ואתה חושב שזה מגיע לי? עשיתי לך משהו רע?

-          מה זה כבר משנה? - השיב החיוויאי בחוסר סבלנות. - מה למשל אתה רוצה שאוכל? ירקות?

-          מה שתאכל זה עניינך, אבל חשוב על זה שאני בסך הכול צעיר כמוך, וגם אני רוצה לחיות וליהנות מהחיים כמוך. מה שמך, דרך אגב?

-          חיווייאולו - לחש החיוויאי וחש שלבו נמס בקרבו.

-          ולי קוראים צפעמיקו. - קרא הצפעוני הצעיר. - בוא, תוריד אותי ונהיה חברים. כדאי לך!

-          ומה אוכל? - היסס החיווייאי.

-          מה אתה דואג? תמצא! הרי מהגובה הזה אתה יכול לראות הכל!

 

רחמיו של החיוויאי הצעיר נכמרו על הצפע הקטן (כמוהו) וחוץ מזה, באמת עוד לא היו לו חברים... הוא חזר אפוא וירד לאט לאט, ושחרר את הצפע הצעיר בין רגבי השדה.

 

-          תודה לך, ולהתראות חבר! - קרא הצפע בשמחה, ומיהר להיעלם בין הרגבים.

-          להתראות! - קרא החיוויאי לחברו החדש, אבל הוא חש נבוך למדי ולא ידע בדיוק כיצד יגיבו הוריו למעשהו.

 

אבל הגרוע מכל היה שעתה הציק לו הרעב כפל כפליים, והוא נותר שוב בחוסר כל. הוא התאמץ אפוא בכל כוחו, חזר והמריא אל על והחל חג מעגלים גדולים, סוקר בעיניו הרעבות במאמץ רב את השדות שתחתיו. לפתע גילה עכבר קטן מקפץ בשדה שבו שחרר דקות קודם לכן את הצפע הצעיר. במהירות הבזק צלל שמה כדי לעוט על העכבר שגילה. אבל, ממש בטרם הצליח לתפוס אותו בציפורניו, הגיח מבין הרגבים צפע חלקלק והקדימו. החיוויאון כמעט שפרץ בבכי מרב תסכול.

 

-          עזוב אותו! הוא שלי! - קרא לעבר הנחש.

-          מה פתאום? הוא בפה שלי, אז הוא שלי! חוץ מזה, אני כבר הורג אותו בארס שלי, פססס.... - לחש הצפע, ולפי הקול הכיר החיוויאי שזהו צפעמיקו, החבר הראשון והיחיד שלו.

-          זו לא חכמה! אני ראיתי אותו לפניך וככה לא מתנהגים חברים!

-          חברים, חברים. אתה חושב שאני לא רעב כמוך? - לחש הצפע בקושי, כשהוא מתאמץ לבלוע את טרפו בבת אחת.

-          חברים חברים, אבל אני הייתי רעב עוד לפניך! - קרא החיוויאי בזעם, תפס את הצפע בציפורניו יחד עם העכבר שבפיו, וחזר והמריא לשמים....

 

מאז לא היו עוד לחיוויאי חברים נחשים. וכי קשה לנחש למה?...

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: