גרטי / מעוז חביב

גרטי

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

תשאלו: איך וכיצד התרחש הדבר - לא אדע. מי היה אותו אדם פלאי? כיצד מצא בערוב ימיו את דרכו ארצה? מדוע ולמה מכל הקיבוצים כולם התגלגל דווקא אלינו? מה באמת הניעו להגיע, להתגייס ולגייס את כולנו למפעלו המוזר?

איור מאת יעקב גוטרמן

למרות חודשים ארוכים ולחוצים שעשיתי במחיצתו - לא אדע. רק זאת אדע - כשם שהופיע לפתע פתאום משום מקום, כך יום אחד נעלם לשום מקום, כמו בלעתו האדמה, ולא נראה עוד לעולם. היה זה כשנתיים לאחר המלחמה הנוראה, מלחמת יום כפור שהותירה בלב האומה כולה, ובלבו של כמעט כל קיבוץ במרחביה פצע עמוק, כואב ומדמם.

 

באותם ימים הוטל עלי לנהל את בית הספר המקומי הקטן והאהוב שלנו. למרות ששימשתי בו כבר שנים אחדות כמורה ומחנך, נפל עלי הדבר בהפתעה. לא לכך שאפתי ולא לזה התכוננתי. אבל כיוון שהדבר הוטל עלי, החלטתי לקחת על עצמי את ביצוען של משימות אחדות שנראו לי חשובות ונחוצות בעבור ילדינו. בין אלו לא נפקד מקומה של חצר בית הספר. גייסתי לעבודה את הורי הילדים לצורך התקנת מתקני משחקים ואף הוספתי וחלמתי על הקמת מערך משולב של מגרשי כדור סל וקט רגל סמוך לבית הספר, באזור נרחב ששימש כפינת הגרוטאות בחצרה האחורית של הרפת הסמוכה לבית הספר. אבל, לא היו בידי לא הממון ולא המימון והדבר נותר כחלום רחוק.

 

ואז הופיע גרטי

 

היה זה איש זקן. פניו הטובות חרושות קמטים, אך גופו זקוף ואיתן והליכתו גאה. כסוף שיער היה, ועיניו בורקות בהתלהבות כעיני ילד. היה לבוש ברישול בבגדים בלויים. בפיו - מן עברית מוזרה, מגומגמת מעט מעורבת במילים יידישיות וכל זה במבטא צרפתי מזויף מעט.

 

במן להיטות לא מובנת נכנס לפתע למשרדי הקטן שבבית הספר ובפיו בשורה:

 

"אני רוצה ויכול לבנות לכם מגרש כדור סל מצוין מעיתונים ישנים! כל מה שאני צריך הוא את עזרת הילדים!"

 

תוהה ומבולבל פקחתי את עיני בתימהון אין קץ. נעצתי מבטי באיש המוזר שהופיע כך לפתע פתאום משום מקום. מי האיש הזה בכלל? מאין צץ? מה הביאו דווקא אלי? כיצד בכלל נודע לו על שאיפתי להקים מגרש כדור סל? ומה פירוש הדבר - מגרש מעיתונים? ולמה בכלל מסוגל איש זקן שכזה? האם זה תימהוני הקורא מחשבות כמוסות מרחוק? ואולי זקן משוגע שברח ממוסד?

 

"קוראים לי גרטי ואני מצרפת," נזכר להציג את עצמו בחיוך של ילד, שמאז לא מש מפניו.

 

"ומה אתה עושה כאן? כיצד הגעת אלינו כך לפתע?"

 

"באתי לקדם את הספורט בישראל!" הכריז בחגיגיות והדברים יצאו מפיו כמעיין המתגבר.

 

"אני עשיתי טעות גדולה בחיים ועכשיו אני רוצה לתקן אותה." - התוודה בעברית המצורפתת שלו. "עליתי לישראל בנערותי בשנות העשרים מפולין. הייתי ספורטאי ואחר כך מורה לחינוך גופני. אוטודידקט. הכרתי את קושניר וחבריו, חלוצי הספורט בישראל הרבה לפני הקמת המדינה. אבל אני לא קיבלתי את הדרך שלהם. לחמתי בהם והם לחמו בי. אני רציתי ספורט עממי - לכולם. רציתי לעשות מהיהודים עם של ספורטאים. אבל הם לא קבלו את הדרך שלי. ואז עזבתי את הארץ ונסעתי לצרפת. חמישים שנה תרמתי מכוחי, מכישרוני, מרעיונותיי וממומחיותי לאחרים. נעשיתי מומחה לבניית מגרשי כדור סל. לא סתם מגרשים אלא – מגרשים רכים, כאלה שילדים ירצו לשחק בהם. ולמדתי לבנות אותם יחד עם הילדים. עשרות מגרשים! מאות!... "

 

ובעודו מדבר, שלף בהתלהבותו מתיקו המרופט אלבום תמונות מהוה והחל מגלגל בדפיו מול עיני בעיניים זורחות. "הנה, זה המגרש שבניתי כאן ואת זה בניתי שם... אתה רואה? זהו מצע המלט הפלסטי שאותו אני מתקין על בסיס רך וקפיצי מנייר עיתון טבול בזפת. זה הפטנט שלי. אין עוד כזה בעולם! זול וטוב ומחזיק שנים! וכל מה שאני צריך הוא – עיתונים. הרבה עיתונים וילדים לעזרה. רק אקבל את אלה ואני מכין לכם כאן מגרש בדיוק כמו בתמונת. מגרש לדוגמא! כל הארץ תבוא ללמוד ממנו! אתם תרוויחו ואני אתרום לקידום הספורט בישראל!"

 

"זה הכל?" - שאלתי, מתאפק שלא לפרוץ בצחוק, "וכמה יעלה לנו כל התענוג הזה?"

 

"שום דבר! פרוטות! כל מה שאני צריך לו הוא שלושה מטרים מעוקבים של חול, שלושה מטרים מעוקבים של סום סום (חצץ דק מאוד) ומטר מעוקב של מלט. חוץ מזה - חמישה קילומטר של רצועות עיתונים מודבקים ומעט זפת. זה הכל..."

 

"ובכל זאת = מה אמור להיות המחיר?"

 

"איזה מחיר?" - התפלא.

 

 

"כמה תיקח אתה?"

 

"אני? שום דבר!" - ענה האדם המוזר כמעט נעלב. "הרי כל מה שאני רוצה הוא לקדם את הספורט בישראל! כל עבודתי היא בחינם! הרי אמרתי לך..."

 

"ואיך תחיה?" - לא הרפיתי.

 

"למה זקן כמותי צריך בכלל," – קרא. "כל מה שאני זקוק לו זה מקום להניח את ראשי, ומעט אוכל שזקן שכמוני יכול לאכול. וכן, כמובן, אני צריך ילדים, הרבה ילדים. הם אלו שידביקו את כל העיתונים, ויעזרו לי לפרוש אותם שכבות-שכבות במגרש. שכבה על שכבה וביניהן - זפת רותחת. זהו. מעליהן צריך לפזר את הסום-סום ולמרוח לפי הפטנט המיוחד שלי את המלט. זהו. ואז אתם מקבלים במתנה מגרש גמיש וקפיצי..."

 

"מה פירוש - מקום להניח את הראש?" - נבהלתי. - "אין לך בית בארץ?"

 

"אני - בארץ? מה לא ברור? אם אני עושה כאן מגרש אז אני גר כאן. אם אעשה מגרש במקום אחר - אגור שם. מה כבר הבעיה? כל מה שאני צריך הוא חדר קטנטן בצריף עם מיטה קטנה ודי. אני אדם מאוד צנוע ובכל מקרה, כל היום אעבוד."

 

"תראה. אתה מוכן להגיש בכתב תוכנית מפורטת? אני לא יכול סתם ככה לפתע פתאום להזמין מזה ומזה ולרתום את כל הקיבוץ למשלוח חמישה קילומטר עיתונים... אני צריך לדעת ולחשב לפני הכל כמה יעלה לי כל הסיפור הזה!"

 

"הרי כבר אמרתי לך פעמיים" - האיש כמעט איבד את סבלנותו. -"שלושה מזה ושלושה מזה ואחד מלט והעיתונים ומעט זפת... זהו. ובמסגרייה יכינו לנו מסגרות מיוחדות לפי הפטנט שלי כדי להניח בתוכן את הסום סום... הרי בשבילכם כל זה איננו יותר מכלום שבכלום."

 "ומתי אתה רוצה תשובה?"

 

"מתי?" - חזר והתפלא. - עכשיו. חבל על כל יום."

 

"עכשיו?" - פרצתי בצחוק גדול.

 

"מה כל כך מצחיק אותך?" - התפלא.

 

 "מה מצחיק? לפתע פתאום אתה נופל עלי ככה משום מקום, אולי מהשמיים ואתה רוצה שנסגור עניין כאילו אנחנו דנים בזה כבר שנתיים. הרי אינני יודע בכלל מי אתה ומה אתה ואיך הגעת אלינו ואינני יודע מה באמת אני יכול להקציב לכל העניין. אתה אומר - קצת מזה וקצת מזה וכל קצת כזה עולה בכסף. ובכלל, הרי החלטות כאלה לא מחליטים ברגע!"

 

"מה אתה עוד לא יודע?" - המשיך להתפלא הזקן. –"הרי סיפרתי לך הכל. על הפטנט וגם עלי. אני ממש לא מבין אותך. יש לך הזדמנות לקבל מגרש בחינם ואתה עוד מתלבט?"

 

"תגיד לי" - הוסיף אחרי רגע. -"כל כך מסובך למצוא לזקן כמוני איזו פינה קטנה ולאפשר לו לתרום את כל הידע שלו ואת מרצו ששווים זהב - בחינם?"

 

"בסדר" - נכנעתי. -"תן לי את מספר הטלפון שלך."

 

"טלפון?" - פרץ בצחוק.-–"איזה טלפון?"

 

"אה... כמובן. איך לא חשבתי. תבוא ביום ראשון הבא."

 

"כל כך הרבה זמן?"

 

"טוב. תבוא בעוד יומיים..."

 

אכן, עקשן היה הזקן.

 

עקשן. זר ומוזר. מופלאה הייתה הדרך בה צץ והופיע לפתע פתאום. מוזר היה סיפורו. ועם זאת חשתי שאני נמשך אליו במעין חבלי קסם. וכי מה כבר יש לי להפסיד? אם יצא מכל הסיפור הזה מגרש – מה טוב. ואם בסוף לא יהיה מגרש אז מה בסך הכל הנזק מלבד איזו בדיחה טובה על חשבוני שכל הקיבוץ ייהנה ממנה ותספק חומר טוב לעוד מפגש או שניים של חברים בימי שישי. חשתי שבעוד יומיים אכן אשיב לזקן בחיוב וכבר התכוננתי לחפש עבורו חדר באחד מהצריפים הישנים.

 

כעבור יומיים הגיע האיש ובידו מזוודה מרופטת. הבנתי את הרמז. הוא הרי לא בא לשמוע כן או לא. הוא פשוט הגיע. מזל שהחלטתי בחיוב, חייכתי לעצמי, לא היה שום סיכוי שאוזניו תשמענה - לא. מאז נשאר האיש הפלאי - איתנו ונעשה לחלק בלתי נפרד מנוף בית הספר באותה שנה.

 

הוא היה חרוץ ומסור מאין כמוהו. איש עבודה וחזון. אך הצבעתי על מגרש הגרוטאות המפריד בין בית הספר לרפת והאיש החל בעבודה.

 

 "טרקטור היה עוזר כאן," - אמר, ואני מצאתי את עצמי רץ להשיג טרקטור-כף כדי לעזור לו לסלק את הררי האשפה והגרוטאות מהמגרש.

 

"זהו!" - הכריז חגיגית משסיימנו. "מעכשיו והלאה לא יעלה עוד רכב גלגלים על המגרש הזה. את כל העבודה אעשה מעתה בטוריה ועם צינור גומי ומים".

 

"בטוריה ובמים את כל השטח כולו?" - התפלאתי.

 

"כמובן! אני לא רוצה שכלים כבדים יהדקו את השטח. המגרש חייב להיות רך וגמיש כדי שהילדים ייהנו לשחק בו".

 

וכך, יום אחרי יום, בשמש הקופחת והלוהטת היה הזקן מפשיל את שרווליו ונרתם לעבודה. בידו צינור הגומי והטורייה לסירוגין, ולראשו כובע קש רחב שוליים כמו יצא מתמונת חבורת חלוצים מימי העלייה השנייה. כל אימת שהגעתי היה מנגב בכף ידו השזופה את פניו המיוזעים, מצביע על השטח ההולך ומתיישר ברוב יגיעתו ומכריז: "אתה רואה? אמרתי ואני עושה! אתה עוד תברך הרבה ברכות על הרגע שהגעתי אליכם..."

 

לעיתים היה פוקד אותי בחדרי. דיברנו על דא ועל הא, אבל על עברו ומשפחתו מעולם לא הצלחתי לשמוע דבר. מי האיש? כיצד ולמה הגיע? ממש אליהו הנביא שנכנס לחדרי ולחיי - ולא בליל הסדר... אחרי עבודת היישור הגיע תור העיתונים. מכל הקיבוץ נאספו ערימות העיתונים לבית הספר. בכל יום שישי היו כל הילדים והמורים מתאספים, מכינים קערות מלאות דבק עשוי עיסת קמח ומים, פורשים רצועות עיתונים לאורך החצר, מדביקים ומגלגלים לגלילים גדלים והולכים - חומר הגלם ל"מגרש הקפיצי" על פי הפטנט העולמי של גרטי... ותוך כדי עבודה היו המבוגרים וגם הצעירים משתאים, צוחקים, תוהים ושואלים – האם מכל ערימות העיתונים הללו ייצא מגרש?

 

"בוודאי שייצא מגרש!" - היה הזקן משיב בהתלהבות, מוכן לחזור ולהסביר בפעם האלף את שיטתו הייחודית.

 

"זהו" - הכריז יום אחד. - "הגיע הזמן לעבודה!"

 

"ומה עשינו עד עכשיו?" - צחקתי.

 

"הכנות! הכנות! עכשיו נתחיל את המגרש ממש!"

 

ואמנם התחלנו כולנו לעבוד. פרשנו את גלילי רצועות העיתונים לאורך המגרש, עד שכוסה כולו. על כל שכבה שפכנו שמן שרוף מהמוסך כדי לחסוך את קניית הזפת, ושוב כוסה המגרש בעיתונים וחוזר חלילה. כך - חמש פעמים.

 

אחר כך החלה פרשת חול המחצבה. הילדים מלאו מריצות ודליים ויחד עם הזקן שעבד בלא ליאות כיסו את שכבות העיתונים עד - עד שלא נותר עוד חול בערימה.

 

"חסר חול" - גרטי הכריז כשהגיע למשרדי - "צריך עוד חול. הייתה לי כנראה טעות בחישוב, או שהחול שלכם שונה מהחול בצרפת... צריך עוד!"

 

"כמה עוד?"

 

"עוד שלושה קוב..."

 

"עוד שלושה? הרי זה כפול ממה שאמרת! אתה בטוח?"

 

"בטוח!"

 

ניגשתי בדחילו ורחימו לאחראי ענף הבניין.

 

"אהא...גיחך. - שלושה מזה ושלושה מזה... זה מה אמר לך, הא? לא הזהרתי אותך שכל זה בלבול מוח אחד גדול? מצא את האדם הנכון לעבוד עליו.."

 

"טוב. ומה אתה רוצה שאעשה עכשיו?"

 

"אני מציע לך להגיד לו ללכת, לפני שיבקש עוד ועוד."

 

"לא יכול. תן עוד שלושה ודי..."

 

ואכן, אחר כך הגיע תור הסומסום. והגרוע מכל - תור המלט. מלט היה באותן שנים בארץ בקיצוב עקב חוסר בייצור, ואת זה באמת היה קשה להשיג, מלבד העלות ההולכת וגדילה.

 

עכשיו כבר הייתי נתון עמוק בתוך קונפליקט, אבל את העשייה לא יכולתי עוד להפסיק.

 

אם כה ואם כה, הלך ריצוף המגרש והתקדם. גרטי לא שבע נחת. הוא ביקש עוד צבע, עוד "חומר קפיצי" שגילה יום אחד בחנות לחומרי בניין, אבל אצלי כבר נגמר התקציב מזמן. לכן, משהסתיימה יציקת השכבה העליונה, הודעתי לגרטי שעד כאן ולא עוד. לא נותר עוד אלא להקים את הסלים משני צדי המגרש, למתוח את הגדר ולסמן את גבולות המגרשים. לשם כך היה צריך לחזור ולגייס את ההורים.

 

וגרטי? הזקן היה מלא אכזבה. המגרש הקפיצי על פי הפטנט העולמי שלו - לא הקפיץ. השכבה הרכה הייתה קשה כסלע. הוא עוד רצה לצפות את היצירה בחומר פלסטי אבל עבורי זה היה כבר בהחלט יותר מדי. פניו נתכרכמו, כמו שלא ראיתים בכל חדשי שהותו עימנו. הוא רצה להשאיר אחריו יצירה לדוגמא ולבו ניבא לו רעות. אבל, הפעם לא ויתרתי, ונפרדתי ממנו לשלום. הוא חזר ונטל בעצב גדול את מזוודתו המרופטת ועזב

.

והמגרש - מה היה אתו? אכן, שוב התגייסו ההורים. בנו והקימו את הסלים. צבעו את גבולותיו, והילדים אכן החלו לשחק בו ואף לקיים בו את שיעורי ההתעמלות, למרות שקפיצי או רך למגע לא היה. האם טעה גרטי? האם טעיתי אני? האומנם היה עלי לאפשר לו לרכוש עוד חומר פלסטי כמו שרצה? לאלוהים פתרונים.

 

הזקן נעלם לו כאילו בלעתו האדמה. כשם שהופיע כך נעלם ולא נראה עוד לעולם. ואני תהיתי שוב ושוב - אמנם מגרש מיוחד כשם שהבטיח לא הותיר אחריו, אבל סיפור הופעתו, כך לפתע פתאום, התלהבותו ומסירותו שלא ידעה גבול, עבודתו מלאת הסבלנות עם הילדים והדרך בה הפך פינת גרוטאות ואשפה למגרש מאיר עיניים כשהוא מדביק בהתלהבותו את כולנו, מבוגרים וילדים כאחד, את כל אלה לא אשכח לעולם.

 

אז - אז מי באמת היה האיש ומה הביאו דווקא אלינו?

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: