ג'ינג'י לוכד הנחשים / מעוז חביב

ג'ינג'י לוכד הנחשים

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ג'ינג'י היה עבורנו אלוף לוכדי הנחשים. עד שהכרתיו הייתי משוכנע שכל אדם נולד כשבליבו נטוע הפחד מן הנחש. אבל ג'ינג'י - הוא לא ידע פחד.

איור מאת יעקב גוטרמן

"וולא, מה אתם משקשקים? בסך הכול נחש מסכן..." - היה פונה אלינו בזלזול. ואנחנו למדנו שהוא לא אמר זאת רק בעבור הרושם.

 

יום אחד יצאנו לכנס בני הקיבוצים ביערות הכרמל. הכנס הזה היה לנו לחגיגה גדולה עקב הצטרפותנו לגדולים, שכן היה זה כנס לכבוד חג יובל כלשהו וכך הוזמנה כל חברת הילדים והשמחה הייתה גדולה. הגדולים שבינינו פגשו שם חברים ומכרים מקיבוצים אחרים ואנחנו, הצעירים, חיפשנו איזה בן דוד או מכר לרפואה. ואכן, אסי היה זה שזכה. הוא גילה בין הרבים את בן דודו - ג'ינג'י, שאותו כבר הספיק להציג בפנינו בעבר משבא לבקרו בקיבוץ.

 

ג'ינג'י משום מה החליט לדבוק דווקא בנו, ועד מהרה גלינו שהבחור לא ככל אחד מאיתנו. גבה קומה, אדום שיער כאינדיאני ושרירי כמתעמל. בעיניו - אש תמיד. בעירה יוקדת. בחור מיוחד.

 

אסי היה כמובן מבסוט עד הגג מכך שהיה זה הוא שהביאו אלינו. גם ג'ינג'י שמח לשהות בחברתנו. ואנחנו חזרנו והתוודענו לשיגעונו הגדול - נחשים!

 

הוא היה מחפש נחשים בכל פינה. חולה עליהם... ביום הראשון לכנס גילה נחש שלשולי קטן. לא נורא. אפילו אנחנו היינו מוכנים להחזיק בו. אחר כך מצא נדל, אבל דווקא בו לא העז לגעת.

 

ביום השלישי זה כבר היה דבר שונה. יצאנו ל"יום התיישבות". כל קבוצה שעמה נמנו בני קיבוצים אחדים אמורה הייתה "להקים קיבוץ". נטלנו עימנו יריעות יוטה, מוטות, כלי עבודה, אוכל ומים. ממש כמו בעליה לחניתה...

 

אחרי הצהריים הגענו לשטח שיועד לנו להתיישבות וניגשנו במרץ לעבודה. הייתה זו גבעה שבראשה - שוחות. אין זאת כי הללו נחפרו על ידי חיילים באימוניהם. המדריכים שלנו ידעו עליהן והציבו שמירה על השטח כאשר על כל שומר היה מוטל לתפוס את מקומו בתוך אחת השוחות ולצפות מסביב כמו השומר בחבורה של חוגלות בשדה.

 

יודלה היה השומר הראשון. מצא שוחת עמידה וקפץ פנימה. החליפה אותו דבורקה הקטנטונת. אחריה היה תורו של אסי שאותו עמד להחליף שרוליק השמן. אבל, ממש כשעמד זה לשלשל את עצמו פנימה לשוחה אותה בחר, השמיע לפתע זעקת בהלה שהחרידה את כולנו:

-          "צפע! צפע חי בפנים!" - זעק ונמלט מהשוחה.

 

אכן, זה בדיוק מה שהיה צריך לשמוע ג'ינג'י. הוא דהר כחץ מקשת לעבר השוחה ממנה נמלט שרוליק. אנחנו רצנו מהססים בעקבותיו שומרים מרחק - מה שבטוח.

 

ג'ינג'י הגיע כמובן עד לשוחה ממש כולו נכון לקרב... מיד כרע על ברכיו ולפני שהספקנו להבין מה קורה, ראשו כבר היה בפנים.

-"השתגעת, ג'ינג'י!"- קרא דובוש, מדריך הקבוצה.

 

אבל ג'ינג'י לא הקשיב ולא שמע דבר. הוא שלף לרגע קט את ראשו וקרא – "שמישהו יחזיק אותי בעקבים!" אני מוציא אותו כמו כלום!".

 

-"ג'ינג'י, עזוב את הנחש! אני פוקד עליך!" - הרעים דובוש בקולו.

 

ג'ינג'י לא נענה. כולנו עמדנו קפואים במקומנו. כל דקה נראתה לנו ארוכה כנצח.

לבסוף החל ג'נג'י לדחוק עצמו החוצה מן השוחה. הכול עצרו נשימתם וזקפו ראשיהם כדי להיטיב לראות.

 

ג'ינג'י התרומם והזדקף. בידו האחת לפת בגרונו צפע גדול. ראשו המבהיל של הנחש הארסי הזדקר ממש מקצות אצבעותיו של הנער. היינו המומים. בין רגע נוצר מעגל חי, נרעש ונרגש סביב הנער והנחש. הסקרנות דחפה את הכול קדימה, אך החשש הביא אותנו לתקוע רגל בקרקע ולשמור מרחק - מה שבטוח.

 

-          "זהו צפע מצוי רגיל," - החל ג'ינג'י להסביר, כשעל פניו שפוך חיוך מנצח.

-           

המעמד היה כל כך מוזר ובלתי מתקבל על הדעת, שלפתע החל להיראות לנו מצחיק. לו אמר שזה צפע בלתי רגיל, ניחא, אבל היה כל כך מוזר לחזות בנער שעבורו נחש הצפע המפחיד הוא דבר רגיל, ועוד כשהוא לפות בין אצבעותיו,עד שאחדים בינינו העלו על פניהם חיוך לרגע.

 

-          "ומה כל כך רגיל בו?" - קרא יודלה. - "בשבילי שום נחש איננו דבר רגיל..."

-          "הכול בו רגיל. הצבע. הגודל וגם ההתנהגות", - הבהיר ג'ינג'י.

-          "ההתנהגות?" - התפלאנו.

-          "כן. לצפע כמו לכל נחש יש דם קר. עכשיו, ברוח הקרה הזאת אפילו הנחש הזה כמעט שאיננו מסוכן. בלילה, אם האדמה תתחמם זה יהיה סיפור אחר. תראו, כל כך קר לו שאם אתפוס את זנבו בידי ואוריד את ראשו כלפי מטה, הוא אפילו לא יצליח להתרומם...".

-          לא, לא, לא! אל תעשה את זה!" – קראנו מבוהלים.

-          -"שטויות!" – ביטל ג'ינג'י את פחדינו, וממש באותו הרגע שחרר בבת אחת את צווארו של הנחש מלפיתת ידו, והנחש נותר תלוי על ידו האחרת כשראשו כלפי מטה. ליתר ביטחון טלטל ג'יג'י את הנחש אנה ואנה וזה אמנם לא הצליח להתרומם.

-          "זהו, בחור! הראית לנו את כל מה שאתה יודע ועכשיו אחסל אותו ודי!" – פקד דובוש בקול מצווה.

-          "לא, לא. למה להרוג? אתם יכולים ללכת ואני כבר אדאג שיסתלק," – הבהיר ג'ינג'י את עמדתו ודובוש חכך בדעתו מה יעשה.

 

בינתיים התחלנו להתפזר. כמה זמן אפשר לעמוד ולחזות במעשה טרוף שכזה?

-          "ג'ינג'י הוא משוגע על כל הראש. צריך להיזהר ממנו" – הפטירו ילדים אחדים, ואסי הסביר שג'ינג'י הוא בכלל לא באמת בן דוד אלא רק מן קרוב רחוק שכזה...

 

חזרנו למחנה לעיסוקינו ובקושי שמנו לב לג'נג'י שחזר נושא עימו איזה צרור.

-"נפטרת ממנו?" - קרא דובוש.

- "הכול בסדר." - השיב ג'ינג'י ונבלע באוהל.

 

אותו ערב ישבנו סביב המדורה ושרנו שירי פלמ"ח וסתם שירים ששרים סביב האש. לשונות האש ריצדו וחוללו במחול לוהט שאין לו סוף, ואנחנו נעצנו בהן את מבטינו כמהופנטים. גם ג'ינג'י ישב עימנו.

 

אחרי ששרנו שירים אחדים רכן ג'ינג'י ולחש משהו על אזנו של אסי וזה נראה מופתע ונרעש. אחרי רגע רכן גם הוא ולחש את מה שלחש על אוזן שכנו. כך התגלגל הדבר מפה לאוזן ולא עבר זמן עד שנודע הדבר. ג'ינג'י בכלל לא נפטר מהנחש ולא שילח אותו. הנחש מונח אחר כבוד בקופסת קרטון בתוך אוהלו. הוא שומר אותו כדי להביאו לדוקטור מנדלסון באוניברסיטת תל אביב שם יחלבו ממנו ארס להכנת נסיוב והוא, ג'ינג'י יזכה בתמורה נאותה.

 

 - "שיקבל אפילו מליון לירות! לא מעניין אותי! אני לא מתקרב לאוהל שלו הלילה," קרא שרוליק.

 - "ובכלל שיסלקו אותו כבר עם הנחשים שלו לפני שהוא יהרוג את כולנו!" - קראה דבורקה.

 - "לעזאזל - רטן שרוליק. - דווקא עכשיו המדריכים היו צריכים ללכת למועצת מדריכים".

 - "כשיבוא דובוש אני כבר אגיד לו שיזרוק אותך מכאן יחד עם הנחשים שלך," - קראה דבורקה בזעף.

ואילו ג'נג'י דווקא עשה רושם שהוא נהנה מכול העניין.

 

אינני יודע כמה זמן עבר מאז שנרדמנו. פתאום החרידה זעקה גדולה את הלילה: - "הנחש ברח! הצפע איננו! היזהרו!".

 

-          "מה קרה? איפה? מתי? מה עושים?" - נשמעו קריאות מפוחדות מכל עבר.

-          "דובוש חזר. סיפרתי לו. הוא הלך להעיר את ג'ינג'י ואז ראו שהנחש הסתלק." - סיפרה ציפי, השקטה בדרך כלל, נרגשת עד עמקי נשמתה.

-          "אז מה עושים עכשיו? נברח? נטפס אולי על העצים? אבל גם נחשים מטפסים על עצים..."

-          לא בורחים לשום מקום! - פקד דובוש. - "נחזור. נדליק את המדורה ונשב לידה עד הבוקר".

 

היום אינני בטוח אם דובוש אכן האמין שהמדורה תגונן עלינו מהנחש הנוראי שיצא לחופשי, אבל אין ספק שהוא הצליח איכשהו להרגיע אותנו ולתת לנו להירדם זה לצד זה סמוך למדורה.

 

ואשר לג'ינג'י, מאז אותו לילה לא ראינוהו עוד בקרבתנו והשמועה אמרה שלא רק שלא המשיך עוד לחפש במחנה נחשים, אלא שנשלח אחר כבוד חזרה לקיבוצו ששם יחפש את נחשיו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: