ביקור הרפתנים / מעוז חביב

ביקור הרפתנים

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

היה זה באחד החורפים של שנות השמונים. על חורף שכזה היו "זקני צפת" אומרים - כזה לא זכינו לראות מאז השיטפון הגדול בטבריה שסחף עימו בתים רבים מבתיה היישר לכינרת.

איור מאת יעקב גוטרמן

ואכן, היה זה חורף ברוך גשמים, ולא סתם גשמים אלא כאלה שכאשר התקדרו השמים וכוסו במסך העננים הכבד והשמש כמו נעלמה כאילו בלעוה,  התחושה הייתה - מי יודע אם תחזור ומתי. ואז באו הרוח והגשם - הגשם והרוח והשמים דלפו ודלפו יום ולילה, לילה ויום, יממה ושתיים ושלוש ותחושתנו הייתה - מי יודע - שמא עומד לחזור ולהתרגש עלינו המבול? כזה היה אותו החורף של שנות השמונים, והפתקים היומיים שעל לוח המודעות הכריזו מידי יום ביומו על שיא משקעים חדש שמעולם, אבל ממש מעולם - מאז עלה הקיבוץ על אדמתו, לא חלמנו על שכמותם.

 

ואז, באחד מאותם פרצי הגשמים שמשהתחילו לא היה ברור עוד אימתי הללו יסתיימו, עמדה להגיע לבקר בקיבוצנו במסגרת סיורם המקצועי בישראל, קבוצת הרפתנים משוויץ. מחד, התכוננתי והתרגשתי לקראת בואם, שהרי זה לא מכבר חנכנו במשקנו את מכון החליבה החדש, פאר פיתוחו ותוצרתו של קיבוץ אפיקים, מכון שכל כולו ממוחשב לתפארה וביכולתו לזהות בנקל כל פרה ופרה בהתייצבה אחר כבוד לחליבה ובלחיצת כפתור או כפתוריים, להציג על מצג המחשב הצמוד את כל קורותיה, נפלאותיה, תחלואיה ויכולותיה ולהדריך את החולב כצפוי ממנו בעת שהוא ניגש להצמיד לפיטמותיה את כוסיות מכונת החליבה. אבל מאידך, מלאתי בדאגה עם כל יום גשם נוסף. שכן, כבר ביום הגשמים השני עלה הוואדי, הלא הוא נחל שורק הידוע היורד אלינו אחר כבוד היישר מעיר הקודש ירושלים, על גדותיו. באותם ימים לא ניצב לו בגאון בכניסה לקיבוצנו הגשר שעליו חולפים בלא כל מחשבה יתרה אלפי הנהגים הנכנסים והיוצאים גם בקיץ - גם בחורף אל ומן הקיבוץ.

 

באותם ימים במקום הגשר הניצב כיום לתלפיות מעל הוואדי, לא היה במקום אלא שקע עמוק בכביש - זה שהתקרא באותם ימים - "גשר אירי", פלטה כבדת משקל שבוטנה בבטון מזויין בתקווה שה"גשר" יחזיק מעמד בשיטפונות החורף החולפים מעליו. היום, אכן, ניצב לו הגשר התלוי שתחתיו שוצפים בחורף גם בקיץ תודות למפעל טיהור מי השופכין של ירושלים שמנקה ומטהר את כל שמגיע עדיו בצינור הביוב הענק היישר מעיר הקודש, מימי הביוב המטוהרים לשמחת חקלאי הקיבוצים והמושבים שלאורך השורק מן ההר ועד לים. אבל באותם הימים, משהגיעו עדינו מי השיטפון מן ההרים, הם מיהרו לכסות ולהעלים תחתיהם את פלטת הבטון היצוקה, ואילו אנו, שהסכנו לתופעה החוזרת ומתרחשת מדי חורפים אחדים, למדנו, וראוי לומר - במרבית המקרים - אימתי עדיין ניתן לחתור במכונית במים השוצפים לאורך עשרות המטרים, מצדו האחד של הוואדי ועד לצידו האחר, לצאת מההרפתקה הזאת, החוזרת על עצמה בשלום, ולחזור לאחר יום גשמים נוסף כדי לחזור בנפלאות המים הגואים שכיסו כבר מזמן כל סימן למקומו של "הגשר האירי האבוד" וניתקו את הקיבוץ שלנו משאר העולם עד - עד שייפסק הגשם ובעצם, עוד שעות אחדות לאחר מכן.

 

ביום בו היה אמור אוטובוס התיירים - הרפתנים להגיע אלינו, יצאתי פעם, פעמיים ושלוש לעבר הוואדי, במכונית הסוברו של הקיבוץ, ודאגתי הלכה וגברה משעה לשעה. השמים דלפו בלא הפסקה. גשם כבד ניתך בעוצמה מתוך חשרת העננים האפורים שכיסו את העמק וההרים שסביבו כמו בשמיכה סמיכה שלא נפער בה סדק ולו לרגע. מה לעשות. לבטל? ואם כן - כיצד? הרי לא נולד עוד באותם ימים הטלפון הסוללרי שכל תינוק מחזיק בו היום עוד בעריסתו, והאוטובוס וודאי כבר בדרך ואיך אני יכול לעצרו? ואם יגיע - האם אורה לו מבעד לוואדי הגואה לחזור על עקבותיו? ואם כן – מה יעשו התיירים המאוכזבים? מאיתנו היו אמורים להמשיך היישר לשדה התעופה ולהמריא חזרה לארצם ומה יחושו כאשר אשלח אותם כלעומת שבאו מבלי שזכו לראות את נפלאות הרפת הישראלית המתוחכמת, פאר היצירה הקיבוצית?

 

ואז - הגיע האוטובוס. מה עושים? אני, בסוברו מודל 84 ניצב בצידו המערבי של הוואדי השוצף. הנהג - בצידו המזרחי? מה עושים? ואני אומר לעצמי - עכשיו או לעולם לא, מכניס להילוך ראשון ומתחיל לנסוע לאט לאט, עמוק יותר, רחוק יותר לתוך השיטפון, מנסה לנווט את דרכי למסלול שאמור לעבור מעל פלטת הבטון של הגשר האירי. אני יודע שמן הצד השני עוקבות אחרי הסוברו אותו אני נוהג עשרות זוגות עיניים. אני חש בעוצמת המים המכים בצידו השמאלי של האוטו החותר בכבדות את דרכו והזרם כמו מאיים לסחוף אותי עימו. כל מעייני נתונים בנהיגה הזהירה - לא מהר מדי, לא לאט מדי, לא ימינה ולא שמאלה ורק - ורק שלא ייכבה המנוע. לסוף, כשלמרות המזג האוויר שכולו חורף וקור, גופי ספוג זעה קרה - אני מוצא עצמי בצידו האחר של הוואדי סמוך לאוטובוס. ועכשיו - אם אני בסוברו הנמוך והציפלון אל מול המים השוצפים עשיתי זאת, האם האוטובוס הגדול והכבד לא יוכל? שעל כן, מיהרתי להסתובב על עקבותיי, יצאתי שוב אל הדרך - הפעם לעברו השני של הוואדי והאוטובוס עם ארבעים הרפתנים - בעקבותיי. כך, הגענו לקיבוץ.

 

ובקיבוץ - שמחה וששון. הרי הפלאחים - לעבודה לא יצאו, והנויניקים - לא יצאו לגזום את השיחים, ואנשי המטעים נהנו לרבוץ תחת שמיכות החורף ולהקשיב למטחים הכבדים המנגנים את סינפוניית החורף על הגגות. כך שכל מי שמכל סיבה שהיא יצא מביתו וראה את אוטובוס התיירים לא האמין למראה עיניו. אני - מרגע שרק נכנס האוטובוס לקיבוץ, ציר מחשבותיי סבב כל כולו על הדרך בה אוכל לסיים את הביקור במהירות הגדולה ביותר ולשלח את האוטובס חזרה לדרכו, לעבר שדה התעופה, שכן, לא הנהג ולא התיירים, לא ידעו את שידעתי אני. הגשם הסוחף הזה שאינו מפסיק לרדת לרגע, מעלה את גובה המים בוואדי בלא הפסקה. אז נכון. לצידו האחד של הוואדי – עברנו. אבל - כמו שזה נראה, היה זה ממש בקצה קצהו של חלון ההזדמנויות. אסור לקחת צ'אנסים. יש לסיים ולשלח אותם חזרה לדרכם מהר ככל האפשר. אלא, ראשם של המבקרים לא היה במקום בו היה ראשי שלי. הם - נהנו מכל רגע. נהנו ב"פונדק", המועדון לחבר שלנו, מן ההרצאה על הקיבוץ. ישובים על כורסאות מתוצרת מפעל הרהיטים שלנו, לוגמים בשקיקה את הקפה החם ומקנחים בפרוסת עוגה אנגלית מתקתקה. אני מסיים את ההרצאה וחייב - מה לעשות - לענות לשאלות, והרפתנים הללו, לא עלינו, כחקלאים מלידה המבקרים ישוב חקלאי מסוג אחר, מלאים שאלות כרימון. איכשהו הצלחתי אחרי זמן – ואני חש – יותר מדי זמן, להוציא אותם מהפונדק חזרה לאוטובוס, לסיור סביב הקיבוץ על גלגלים, שהרי רגלית אי אפשר בגשם הזה, ואז – היישר למכון החליבה ברפת.

 

ושוב, רפתנינו מתמוגגים. ממש מתמוגגים ורוצים לדעת עוד ועוד. רוצים לראות עוד ועוד. רוצים ללמוד ולהבין. הרי לא עניין של מה בכך הוא איך שני חולבים, חולבים במשך ארבע שעות בלבד ארבע מאות פרות, ועוד מנקים וממרקים את מכון החליבה בתום המשמרת עד שהוא נראה כמועדון נוסף לחבר ולא כמקום שאותו עברו לפני רגע ארבע מאות פרות ודאגו להשאיר אחריהן את מה שפרות משאירות בדרך כלל, בכל מקום, גם בשוויץ וגם בקיבוץ - הרי בכך אין הבדל. לבסוף, אחרי שלוש שעות תמימות, עלה בידי, במאמצים לא קטנים ובלב מפרפר מדאגה, להחזיר את מבקריי לאוטובוס ולהנחותו אחרי הסוברו שלי לעבר הוואדי. והוואדי - אלוהים ישמור. אכן הוכיח בשלוש השעות הללו שהוא יכול, ועוד איך, להפוך לנהר גועש שגם ליד הניאגרה לא יתבייש. מה יהיה?

 

מסתבר שלא ניתנה לי הפריבילגיה להתלבט. נהג האוטובוס הבחין גם הוא במתרחש וכל מעייניו היו נתונים עתה במשימה אחת - להסתלק ולהתרחק מהקצף הזה מהר ככל הניתן. בעוד חקלאינו מנופפים לי מן האוטובוס לשלום, ואני נתון כל כולי בחרדה עצומה, החל האוטובוס לחתור דרכו אט אט אל תוככי הזרם. המים השוצפים אכן היכו בו בכל עוז ופגעו בצידו השמאלי, כשם שפגעו בסוברו שלי שלוש שעות קודם לכן, והתנפצו והתגבהו עד לחלונות.

 

היעבור? הנה כבר עשה את מחצית הדרך. ואני - כולי תפילה. והוא - עדיין ממשיך. ואם לפני דקותיים היה נדמה שעוד מעט יכסוהו המים, הנה הוא מתחיל אט אט להתגבה מעל הזרם והוא כבר בדרכו לעבר הגדה השנייה. ואאוו. איזה אושר. הוא עשה זאת. הוא יצא. והנה - מה קורה? האוטובוס עוצר מעבר לנהר הגועש. הרפתנים - פורצים החוצה, כשהגשם הסוחף עליהם. הם פותחים את מכסי תא המזוודות המשתרע תחת רצפת המושבים ומנערים נער היטב את המזוודות. אכן, המים הציפו את תא המזוודות, מסתבר, וחזרה לשוויץ יישאו איתם רפתנינו את רטיבות מי השיטפון שהגיע היישר מעיר הקודש -ירושלים. וכיצד הסתיים הסיפור. האם חשו ש"נדפקו"? האם מלאו כעס? מה פתאום? לא עברו אלא ימים ספורים, בוודאי אחרי שכבר נרגענו כולנו ממוראות השיטפון הגדול, והגיעני מכתב מאגודת הרפתנים של שוויץ. פתחתיו בדחילו ורחימו. מה כבר יש להם לכתוב לי? אולי יתבעו את הנזק שגרמו מי השיטפון שהציפו את מזוודותיהם? ואני קורא את המכתב הקצר הכתוב באנגלית משובשת: "לא רק שאנחנו זוכרים באופן מושלם את הסביבה היפיפייה, והעבודה המאורגנת היטב והחיים בקיבוץ, אלא שמלאנו התלהבות בגלל שפגשנו בקיבוץ את המדריך הטוב ביותר בכל המדינה כולה...".

 

וההמשך? ההמשך הרי כבר לא חשוב. הפעם - "שיחקנו אותה". האם העזתי לחזור על הרפתקה שכזו פעם נוספת? התשובה הרי ברורה. בעד שום הון שבעולם...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: