אולי בשנה הבאה / מעוז חביב

אולי בשנה הבאה

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שנת 1959 הייתה שנת בצורת. אבל, את העובדה הזאת ניתן היה לדעת רק אחרי החורף .

איור מאת יעקב גוטרמן

אנחנו, חברי גרעין "להט" של התנועה המאוחדת הגענו לקיבוץ היעד שלנו, צרעה שבעמק שורק, זה העמק שבו נרקם אחד מסיפורי האהבה היותר מפורסמים בין שמשון העברי בן שבט דן ולבין דלילה הפלישתית. הגענו מעט לאחר סיום שנת הלימודים, בחודש אוגוסט שבו מכה שמש הקיץ הקופחת ללא רחם, ושבעתיים בעמק צרוב השמש שלנו, זה שבין "בית שמש" הנושאת את שם השמש ולא לשווא, ולבין כפר הולדתו של שמשון, זה שהיה קרוי על שם השמש, וגם זאת לא לשווא. ואנחנו לא ידענו שגם את השם שבחרנו לעצמנו "להט", התאמנו בלא כל ידיעה ומושג ממש למקום הנכון שאליו הגענו במפת הארץ.

 

כמנהגו של כל קיבוץ שקלט "גרעינים" באותה תקופה, שובצנו מיד לענפים השונים בקיבוץ והשתלבנו היטב בדופק החיים היום יומי של הקהילה. היה זה עדיין קיבוץ צעיר שזה עתה חגג את העשור הראשון לקיומו, מה גם שלמקום נקודת הקבע ירד מראש ההר למרגלותיו רק שנים ספורות קודם לכן, והדבר ניכר היטב בשטחי "המחנה" החשופים ברובם ובמרבדי קוצי הקיץ שעדיין לא פינו מקומם למשטחי דשא שיירשו אותם בבוא הזמן. על כן, עבודה רבה זומנה לנו במרחבי הקיבוץ ובשדותיו.

 

הבנים אכן שובצו ברובם הגדול לעבודה בשדות. היינו גרעין רב בנים עם בנות מעטות בלבד. שעל כן טיכסנו עצה והחלטנו לכתוב על כל שטר של לירה ישראלית אחת מהכסף שחולק לכל בן גרעין כהקצבה חודשית ל"בזבוזים" את המשפט הישיר מאוד - "גרעין להט מחפש בנות". ואכן, זכינו לשתיים כאלה שהגיעו בעקבות השטרות ביניהן אחת שלא קראה נכון, או שמא היה מי לא הקפיד במיוחד בכתיבה על השטר, וכתבה אחר כבוד מכתב ל"גדעון להט" שמחפש בנות...

 

עם כל הכבוד ללירות, עדיין נותרנו רוב גדול של בנים, וכך יכול היה הקיבוץ לשלב 24 מתוכנו לענף הפלחה שהיה בזמנו הענף שהשתרע על השטח הגדול ביותר משטחי הקיבוץ. כיוון שהגענו בשיאו של הקיץ, היה זה זמן השיא בהכנת שטחי הפלחה שאמורים היו להיזרע ברובם בחיטה ובסורגום לקראת החורף. אלפי הדונמים של אדמת הבור האפורה והיבשה היו אמורים להיחרש, לעבור דיסקוס והחלקה ואו אז, להיות מוכנים לקבל בזרועות פתוחות את המזרעות שהחדירו לקרקע התחוחה את הזרעים שיצפו בערגה לגשם הראשון.

 

חרשנו כשאנו רכובים על גבי טרקטורי זחל מסוג די-פור. טרקטור רעשני, מזדחל על גחון שרשרותיו המשקשקות ומושך אחריו מחרשה ארוכה בת שבע "צלחות", שהיו ננעצות בקרקע חורצות בה תלמים עמוקים, שולפות את רגביה ומהפכות אותם לכדי תלמים מוארכים המתמשכים לאורך מאות מטרים בקווים ישרים ומקבילים. וצלחות למה? הרי אין זו המחרישה הרגילה שאנו רואים בציורים מאז ימי קדם, זו הנועצת את להב הסכין שלה באדמה. מחרשת צלחות - למדנו אז - היא זו המתאימה לשטחים כשלנו, הזרועים באבנים ובסלעים, וכל אימת שהצלחות נתקלות בכאלה, בגדולים ובעקשנים שבהם, כאלה שהיו מן הסתם שוברים את להב סכין המחרישה, הרי שהצלחת נשלפת ומקפצת מעל המכשול המאיים וחוזרת וננעצת בקרקע אחריו.

 

חרשנו כך ביום ובלילה. עבדנו במשמרות של שמונה. עם החלפת המשמרות היינו מוסעים על ידי מרכז הפלחה לשטחים השונים להחליף את קודמינו. מגיעים כשבידינו נושא האוכל ובו ארוחתנו – במיוחד הללו מביננו שהגיעו למשמרת הלילה. פוגשים את החורש שקדם לנו והוא מאובק כדבעי, חריצי עיניו המאובקות עטופות בנתזים בוציים. תוצר מאמץ דמעותיו הנלחמות באבק הנכנס לעיניים, שערות ראשו מלבינות או מאפירות כצבע הקרקע שמתחת, וגופו - החשוף בדרך כלל, עוטה שכבת אבק העושה אותו לחלק בלתי נפרד מסביבתו.

 

אני אהבתי במיוחד את משמרת הלילה. אמנם, לילה ארוך - ארוך מאוד בחריש בלא שינה יכול היה לעייף את הגוף הזועק לשינה, אך לעומת זאת היה הלילה שלא כמו היום - נעים ומלטף. צינתו הייתה עוטפת את החורש ורסיסי הטל שנצברו בצברים זעירים על עלי עצי הדומים - השיזפים שצמחו בשדות ועל גבי צמחיית הקיץ השדופה, הדיפו ריח משכר ומרענן שהשרה תחושה של נועם שחדר מבעד לריחות הדלק שהדיף המנוע המתאמץ של הטרקטור.

 

אהבתי לנעוץ מבט קדימה ולראות את התלם המתארך מבעד לאור הפנס הקדמי המבליח באפלה, התלם המסמן את דרכי קדימה קדימה, ועוד יותר מכך, לחזור ולהעיף מדי פעם מבט לאחור, שם ניתן היה לראות לאור הפנס האחורי את רגבי האדמה הנשלפים ומתהפכים בלא הרף בשבע שורות המסתדרות כמו למסדר, אותן עורמות בלא הפסק שבע צלחות המחרשה המעמיקות לתוך האדמה.

 

מעבר לכך היה לחריש הלילה יתרון נוסף. בלילה לא היינו ממש ממש לבד בעולם. לידינו או לפנינו על מכסה המנוע הצהוב של הקטרפילר - יושב היה "השומר" - גם הוא בן הגרעין שלמד כמו כולנו להשתמש ברובה הצ'כי, ותפקידו היה לאבטח את החורש, שהרי שנינו, הוא ואני עשינו את שמונה שעות המשמרת לבד לבד, הרחק הרחק מהקיבוץ ובעצם מכל ישוב, והרי את המושג - "ידו האחת עושה במלאכה והאחרת מחזקת בשלח" - לא אנחנו חיברנו.

 

כבן גרעין צעיר ויותר מכך - בן מושב שבמרכז הארץ, עשה אותי מעשה החריש למאושר ממש. הנה אני, שלא זכיתי לעלות ולנהוג בטרקטור בכל חיי הקודמים במשק החקלאי הקטן שלנו במושב, הופך עכשיו את הרגבים הללו במו ידי, וכאן ייזרעו הזרעים שינבטו לשדות חיטה. ירוקים תחילה ומזהיבים אחר כך ומכאן ייאספו גרעיני החיטה שמהם יופק בטחנות, הקמח ללחם של כולנו. התחושה החזקה הזו לוותה אותי בכל אותם חודשי סוף הקיץ וככל שמעשה החריש חזר על עצמו וכל שדה שנחרש היה לשער לשדה שאחריו, וכל חריש היה זה שהקדים את הדיסקוס ואחר את ההחלקה שממנה היינו חוזרים למקלחת הציבורית מאובקים עד כלות, למרות כל אלה היה הקיץ ההוא עבורי לחגיגה מתמשכת.

 

בסתיו - גוייסנו לצבא.

 

את הטירונות עשינו בחורף. החורף שקידם אותנו בבסיס הטירונים במטח גשם עז, הוביל אותנו לאוהלינו רטובים עד לשד עצמותינו. אבל לא הייתה זו אלא הקדמה קצרה למה שלא בא לאחריה. אותו חורף היה לחורף יבש, צחיח וממועט בגשמים. בטירונות היה לכך יתרון. אבל, בחשבי על מה שעלה בגורל הזרעים שנזרעו בשדות אותם חרשנו, מלאתי דאגה.

 

שבועות אחדים לאחר תחילת הטירונות, ואולי אף חודשים, הגעתי לחופשה בקיבוץ. מיד לאחר הגיעי יצאתי לשדות - השדות אותם חרשתי באהבה גדולה. והתמונה שנגלתה לעיני הייתה עצובה ומדכאת. השדות - נותרו יבשים. חשופים. הזרעים נותרו באדמה ולנבוט לא נבטו. רק במורד אחד השדות, לא רחוק מהקיבוץ, במסלול שבו זרמו מים שנשפכו מבריכת המים שעלתה על גדותיה, הסתמן לו פס ירוק של חיטה שצמחה וצבעה את המסלול שבו זרמו המים במורד לעבר נחל שורק, בצבע עז של צמיחה והתחדשות. הפס הזה צרב ודקר את עיני. הרי זה היה אמור להיות המראה שאמור היה להתגלות לעיני של כל השדות שחרשנו וזרענו. אבל - זה לא מה שהיה.

 

בעודי עומד שם נועץ את עיני ביש ובאין הגיח מכיוון השדות הטנדר של רכז הפלחה. הוא הבחין בי בעמדי לצד הדרך, עצר את רכבו וירד.

 

"תראה, כמה זה כואב. איך אחרי כל מה שהשקענו באדמה הזאת טרם החורף היה לשווא." כמוני, הוא הביט לעבר השדות, הניח יד על כתפי ואמר: "מי יודע? אולי בשנה הבאה יהיו השדות ירוקים".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: