בית הכנסת שלנו / מעוז חביב

בית הכנסת שלנו

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לפני שהמדינה לחצה - בדרכיה שלה שתמיד הגיעו לבסוף לכיס - לסגור את הרפתות המקומיות ואת בתי הספר המקומיים, שמטבע הדברים לא היו גדולים במיוחד, לאחד כוחות, להתאגד ולהקים יחד מרכזים גדולים הרבה יותר מאשר היו לכל קיבוץ לחוד - היה גם לנו בית ספר יסודי משלנו.

איור מאת יעקב גוטרמן
היה זה כמובן בית ספר קיבוצי שפעל על פי מיטב המסורת הקיבוצית והעניק לילדינו חוויית לימודים חינוכית מדי יום ביומו, כל השנה כולה, הן בעיתות הלימודים והן בזמני החופש, כל יום למן השעה שבע בבוקר ועד לארבע אחר הצהריים.

 

מבין שמונה השנים שעשו כל בת ובן משק בבית הספר, הייתה שנה אחת שהכול נשאו עיניהם אליה. הייתה זו - "שנת בר המצווה" - שנה שהחלה אי שם בתחילת כיתה ז' ונמשכה למעשה עד סופה.

 

במסגרת השנה הזו, החליטה כל כיתה, לאחר שבדרכים שהלכו ונעשו ליותר ויותר מתוחכמות הופתעו הילדים מהאופן שבו "נכנסו" לתוככי השנה הזו, על שלוש עשרה משימות, חלקן אישיות ואחרות קבוצתיות שאותן בצעו משך השנה כולה.

 

אחת משלוש עשרה המשימות הייתה תמיד - משימת היהדות. במסגרת המשימה הזו חוו בני בר המצווה - כך כונו תלמידי כיתה ז', הן הצצה לסוגיות שונות הנוגעות למסורת ולדת, והן בילוי סוף שבוע בקיבוץ דתי כדי לחוות שבת יהודית קיבוצית כהלכתה. בהתייחס למשימה הזו, החליטו מורינו שלמרות יכולתם להיכנס עם ילדינו ל"פרדס היהודי" ולהעניק להם הן ידע והן חוויה מספקים לתלמידי בית רבן בשנתם השלוש עשרה, הרי שלמען תחושת המיוחדות של המשימה הזו שכל שנת בר המצווה הרי מבוססת עליה ומתוכה באה לעולם, יגיעו לצורך העברתה לבנינו ה"מומחים". ומי היו המומחים ליהדות שהגיעו כדי להעביר לדרדקינו את המשימה הזו? היו אלה תלמידי "ישיבת הרב", הלא היא ישיבת הרב קוק הידוע והידועה מירושלים.

 

ומכיוון שתלמידי הישיבה כבר הגיעו לקיבוץ, וכבר פגשו בנו ושמחו לצור את הקשר עם הקיבוץ וחבריו הציעו שמלבד העברת משימת היהדות לבני המצווה, ייקחו על עצמם - בהתנדבות כמובן - משימה נוספת, יגיעו לקבוץ ל"חגים" - לראש השנה וליום הכיפורים, וינחו - עבור המעוניינים כמובן - את תפילות החג.

 

הצעתם דווקא התקבלה בשמחה על ידי אחדים מחברינו, אם מהללו שהגיעו עם גרעיני "הבונים", מדרום אפריקה ואם מאלו שהתגלגלו לקיבוץ לאחר שחוו במקומות מגוריהם חוויות תפילות החגים בבתי הכנסת, וכך החל להתמסד שנה שנה בקיבוץ מוסד חדש - "בית הכנסת של החגים" - ראש השנה ויום כיפור, שהתמקם ב"פונדק" - הלא הוא המועדון לחבר שבקיבוץ. נראה שלהפתעת רבים בקיבוץ, לא חסרו חברים שגעגועיהם הוליכום בשבילי הקיבוץ לעבר ה"מקדש מעט", שהוקם במרכזו למועדים הללו, וגם התלהבותם של בני ישיבת הרב הרקיעה שחקים.

 

-          ישמע כבוד הרב - אמרו לרבם כשחזרו באחת הפעמים לירושלים לאחר תום תפילות יום הכיפורים בקיבוץ - לא ירחק היום וחברי צרעה יסתובבו בקיבוצם עם כיפות לראשיהם.

-          לא הכיפה שעל הראש היא החשובה - הרגיעם הרב. - העיקר היא "הכיפה שבלב".

 

כך התנהלו הדברים עד שנת 1967 - עד למלחמת ששת הימים.

 

לאחר המלחמה, החלו רוחות חדשות נושבות ממוסד "הרב" - הלא היא ישיבת הרב קוק. הרב אליישיב העומד בראש הישיבה ראה במלחמת ששת הימים אות משמים - תחילת התגשמות חזון הגאולה השלימה. "מרכז הרב" נעשה עד מהרה למוקד צמיחתה של תנועת ארץ ישראל השלימה והרמת קרן ההתנחלות בכל חלקיה. ומאחר שכך התפתחו הדברים, ושלוחי הישיבה שחזרו אלינו אחרי המלחמה כמימים ימימה ללמד את דרדקינו יהדות - אך הפעם יהדות באיצטלה משיחית מדי, קיצונית מדי לטעמנו, הוחלט בבית הספר לנתק את הקשר בו חפצו עד אז שני הצדדים גם יחד, ומעתה והלאה למלא את משימת היהדות בתכנים שאנחנו נעניק לה.

 

ומה על בית הכנסת? הנמשיך בו? האם יש לנו את הרצון והידע והנחישות להמשיך בעצמנו את מה שהחלו בו הללו שהגיעו אלינו מבחוץ? האם לא היו אלה הם שקיבצו סביבם את מי שאכן רצה להתקבץ כך ועתה, משהלכו, לא יימצא עוד הדבק שידביק את מעט המעוניינים? אך למרות הספקות הסתבר שהעגלה שהחלה להתגלגל על גלגליה, אכן עושה את דרכה הלאה. קבוצת חברים קטנה לקחה על עצמה להתקבץ יחדיו ולנהל את תפילות ראש השנה ויום הכיפורים.

 

-          אתה באמת מאמין שמישהו יטריח את עצמו לשעות ארוכות בלא שליח צבור ובלא חזן? - שאלנו את חנינא, בוגר תנועת בני עקיבא שהיה הרוח החיה מאחורי היוזמה.

-          אם אנחנו נאמין, אז כן, - ענה חנינא.

-          ואיך נעשה זאת? ומאין ניקח סידורים? ואיך באמת נתארגן להעניק למקום תחושה של בית כנסת?

-          אם נעשה זאת יחד, נצליח! - הכריז חנינא. - וכי לא הקמנו יחד דברים גדולים הרבה יותר - את הקיבוץ למשל?

 

וזו הייתה התחלה חדשה.

 

שמעו של "בית הכנסת" שבקיבוץ התגלגל עד לקהילות יהודיות בשכונות יוהנסבורג בדרום אפריקה, משם עלו ארצה והצטרפו לקיבוץ מחזורים מחזורים של בוגרי תנועת הבונים, והיה מי שהציע שם לרכוש ספר תורה עבור בית הכנסת שבקיבוץ ולהעבירו ארצה. כך התגלגלה לה לבית הכנסת מגילת התורה הראשונה וספר התורה השני בעקבותיה. ומשהיו המגילות בידינו, צריך היה גם לארון הקודש. וכך, כשנבנה ה"פונדק", החדש בקיבוץ, הותקנה בקיר המזרחי שבו גומחה ולה שתי דלתות עץ שהשתלבו באופן מלא בציפוי העץ של הקיר כולו. ידעת שמאחורי דלתות העץ הבלתי נראות הללו שוכן לו ארון קודש ובו ספרי תורה - ידעת. לא ידעת או לא רצית לדעת - כי אז דבר לא הפנה את תשומת לבך לאותה "גומחה", ודבר לא הפריע את מנוחתך.

 

מאז עברו שנים רבות. תלמידי מוסד הרב לא פקדונו יותר. חברי קיבוץ צרעה אינם סובבים בקיבוץ עם כיפות על ראשיהם. אבל בית הכנסת הזה ששורשיו נטעו על ידי תלמידי מוסד הרב קיים גם קיים. גרעין קטן של חברים נושא על שכמו את הפעלתו. גרעין רחב הרבה יותר פוקד אותו במועדים שונים. לזמני התקיעות בשופר בראש השנה, מגיעים לבית הכנסת הורים צעירים רבים עם ילדיהם. בתפילת כל נדרי ולתפילת נעילה של יום הכיפורים, מתמלא "בית הכנסת", שהוא למעשה הפונדק, המועדון לחבר, במאות נוכחים, סבים וסבתות, אבות ואימהות, ילדים ונכדים. איש אינו מזמינם, מלבד מודעה המתפרסמת בלוח המודעות האלקטרוני של הקיבוץ ומציינת את זמני התפילות השונות. ומסתבר שאותם ילדים שהגיעו כדרדקי פעוטון וגן לשמוע את תקיעת השופר, רבים מביניהם, בהגיעם כיום לשנת בר המצווה, שאיננה נעשית עוד בבית הספר הקטן שלנו שאיננו קיים עוד אלא בבית הספר האזורי הגדול, מחליטים לעלות לתורה במועד מלאת להם שלוש עשרה, בבית הכנסת שלנו. וכך, עולים לתורה בני מצווה וגם בנות מצווה החווים את החוויה היהודית הייחודית שלהם, ללא שותפות "מוסד הרב" או כל מוסד אחר.

 

חיי תרבות עשירים מאוד יש בו בקבוצנו מאז ומעולם. אנו חוגגים את חגינו ברוב עם על פי מיטב המסורת הקיבוצית. לטקס הביכורים בחג השבועות מגיעים ל"דשא הגדול" שליד חדר האוכל מאות רבות של אורחים מכל רחבי הארץ ובהם גם בנינו ובנותינו שבחרו לצאת לחיות בעולם הגדול, אך געגועיהם לחג הקיבוצי מוליכים אותם "הביתה". בפסח אנחנו יושבים לסדר הקיבוצי ובחג סוכות מתקבצים סביב הסוכה הגדולה הנבנית אל מול חדר האוכל.

 

אך לצד כל אלה, המובנים מאליו, מתקיים לו גם בית הכנסת שלנו, זה שלמרות שפע התרבות איננו כה מובן מאליו.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: