ורק אנחנו לא חזינו... / מעוז חביב

ורק אנחנו לא חזינו...

מעוז חביב - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

את תקופת ההכשרה שלנו, זו שנקראה בז'רגון הצבאי הנחלאי - "מחלקת נחל" עשינו אנו, חברי גרעין "להט" המיועד לקיבוץ צרעה - בגבע.

איור מאת יעקב גוטרמן

בגבע הייתה אז להקת זמר מקומית - מקומית מאוד שחבריה הופיעו ושרו בפני חברי הקיבוץ ואורחיהם בחגי המקום ובחתונות לכבוד החתן, הכלה, משפחותיהם ואורחיהם. קבוצת גבע, יש לומר, היתה מורה מוצלחת מאוד לחבורת צעירים שהגיעה להתנסות וללמוד "כיצד עושים קיבוץ". עד מהרה השתלבנו בענפי המשק השונים, וגם הפחות חרוצים שבינינו התנסו ולמדו פרק לא רק בתורת העבודה אלא בעבודה ממש ובתחושת המחויבות והמסירות של כל פרט ופרט לטובת הכלל הקיבוצי כולו. וגם מהגבעטרון התלהבנו - עד כדי כך התלהבנו, שכאשר המשכנו מגבע להיאחזות הנחל נוטרה שהייתה ממוקמת אז לרגלי הרמה הסורית - זו הקרויה היום בפי כולנו - הגולן - חגגנו אף אנו בהיאחזות את החגים בשיר ובזמר כאשר מיטיב המזמרים שבינינו מופיעים בפני האחרים מעל הבמה המאולתרת בחדר האוכל הקטן שלנו.

 

משחזרנו לצרעה בתום תקופת השירות הצבאי, הקמנו לכבוד חגיגות יום העצמאות הראשון שלנו בקיבוץ, את ה"צרעתרון" במתכונת הלהקה שהכרנו בגבע ממש. אכן, גבע הותירה בנו את חותמה למשך שנים רבות. הצרעתרון התחיל והמשיך לאורך שנים רבות וארוכות ממש את שחזינו וחווינו בגבע - הוא הופיע בכל חג ובכל חתונה, הופיע בקיבוץ עצמו וגם בהתכנסויות להקות זמר מחוצה לו ונעשה לחלק בסיסי ואורגני בחיי התרבות של קיבוצנו. שלא כמו הגבעתרון, נותר הצרעתרון למן יומו הראשון ולכל אורך השנים כלהקת הזמר המקומית השובבה והתוססת ומעולם לא פרץ החוצה כשם שעשה מורו ורבו - הגבעתרון. אבל בקיבוץ הייתה הלהקה המקומית אהובה ונערצת ומקור גאווה לחבריו כי "גם לנו יש!..".

 

גם אני הייתי בין חברי הלהקה מיום הקמתה ולאורך כל הדרך וגם אני שרתי וזימרתי וקיפצתי ורקדתי מעל במות הקיבוץ בחתונות החברים והחברות. יום אחד הסתבר לי שגם אני כמו חבריי וחברותיי לפניי, עומד להתחתן. ומה המשמעות? הפעם תהא זו חתונה שלקראתה לא ארוץ בערב, לאחר יום העבודה לעוד חזרה על עוד שיר שכתבה אילנה המוכשרת, כותבת מרבית הפזמונים בקיבוץ. לא אהיה שם כדי ל"העמיד" אותו, להמחיז אותו, ללטש את ביצועו, לחלק בינינו, חברי הלהקה את קטעי הסולו שבו, כדי לשמח כלה וחתן, הורים נרגשים מהקיבוץ ומחוצה לו, ולרמז ברמזים דקים מן הדקים מה שאנחנו יודעים על החתן או הכלה מבני המקום ואוזן שבאה מבחוץ לא תבין...

 

-          אני מאמין שאני יודע על מה ישירו - אמרתי למי שעתידה להיעשות לרעייתי והיא איננה מבנות המקום אלא עירונית, בת ירושלים מימים ימימה שהקיבוץ לא היה בין תוכניותיה עד שהכרנו.

-          למשל? - שאלה.

-          על זה שישבתי ימים שלמים במגדלי התצפית שבניתי על ההר שמעל הקיבוץ כדי לצפות בחוגלות.

-          ומה הקשר?

-          הקשר? בטח יכתבו וישירו על כך שסיפרתי לכולם שאני צופה בחוגלות כדי ללמוד ולחקור את אורחות חייהן לצורך עבודת הגמר בסמינר למורים, אבל באמת יצאתי כדי לחפש נקבות מסוג אחר..

-          כמוני?

-          כמוך.

-          ומה עוד? - שאלה.

-          אני יודע? אני הרי איתם לכל אורך הדרך. אולי על זה שהייתי הנהג בנוטרה והייתי לוקח אתי לנסיעות בגליל בנות מההיאחזות "כאילו" כדי לשמור עלי מהסורים.

-          ולקחת?

-          אכן.

-          כדי לשמור?

-          גם.

-          טוב. נראה בחתונה.

אבל, בחתונה - לא ראינו.

 

הכיצד?

 

שבועות ספורים לפני החתונה - חלינו. חלינו - כל אחד במקומו. אני - בקיבוץ, ורעייתי לעתיד - בירושלים. אבל, שנינו באותו הזמן ושנינו - באותה המחלה. וגם ידענו כיצד נדבקנו. הייתה זו אחות הכלה שהקדימה אותנו. היא נבדקה והרופא קבע - "מיזלס".

 

כשחליתי שאלתי את הרופא אצלנו בקיבוץ - והמיזלס הזה - מהו?

-          שום דבר נוראי - אמר. - אדמת.

-          ואז מה יקרה בחתונה? - שאלתי.

-          נרביץ לכם איזו זריקה טובה "לעידוד", לפני החופה והכל יבוא על מקומו בשלום.

 

אין בעיה - הודעתי לרעייתי לעתיד. נקבל זריקה קטנה לפני החופה והכל יהיה בסדר. אין מה לדאוג. יש חתונה. אחי, חבר קיבוץ בית קשת עצר בדרכו לחתונה בכפר הולדתנו גבתון שליד רחובות כדי להמשיך משם לחתונה עם ההורים.

 

-          אתם יודעים שהם חולים - אמרו ההורים.

-          לא. איזה זמן מצאו להם לחלות. במה? שאלו.

-          אכן, לא עשו זאת בזמן. דווקא עכשיו שהם מתחתנים חלו במחלת ילדים.

-          איזו מחלת ילדים?

-          אדמת...

 

פניה של שושקה, רעייתו של אחי אדמו באחת כאילו הייתה היא זו שחלתה במחלה המאדימה באותו הרגע עצמו.

 

-          מה קרה - שאלה אמי המודאגת.

-          אני... אני לא יכולה להגיע לחתונה...

-          מה? מה? זה מה שאני חושבת?

-          כן, זה זה.. - פלטה שושקה שלא התכוונה לשתף כבר בבשורה. - כן, אני בהריון. ולכל הרי ידוע לכל שאדמת איננה מן המחלות שלנשים בהיריון כדאי להתקרב אליהן.

 

וכך נותרו אחי הבכור ורעייתו מאחור ולחתונה לא הגיעו.

 

ואנחנו - החתן והכלה?

 

ביום החתונה הותקפנו כל אחד במקומו, כלתי לעתיד המאוד קרוב בירושלים ואני בחדרי הדל בצריף בקיבוץ בחום גבוה שבגבוהים, בגלי רעד והזעה בלא גבול. בדיקה רצינית יותר של רופא הקיבוץ העלתה שלהגדרת שם המחלה על ידי הרופא הירושלמי, בעצמו יקה מן הסתם, חסרה רק מלה מקדימה אחת. לא - "מיזלס" אלא - "ג'רמן מיזלס" - לאמור - לא אדמת אלא חצבת. וחצבת, הסתבר, משמעה - כבר סיפור אחר. לא זריקה קטנה לפני החופה - וודאי לא ביום שיא המחלה והתפרצותה ה"פורחת", ולא כל מעשה קסם אחר שיעמיד אותנו על רגלנו כאילו דבר לא קרה. הפעם זו כפי שהסתבר ממש שעות ספורות לפני החופה, מחלה רצינית מדי מכדי לתעתע בה. וכך הורדה אחר כבוד רעייתי כעבור שעה - שעתיים מירושלים כשתחת האיפור הכבד היא "פורחת" כולה באדום לוהט, ואני מחסל פיג'מות פלנל ממחסן הבגדים בקצב מסחרר מותיר כל אחת רטובה מזיעה כמו אחרי סופת גשם טרופית. כך "הגענו" לחופה.

 

לא לבמה שהותקנה בחזית חדר האוכל ונותרה מיותמת, אלא לפתח חדרי שבצריף, כאשר מאות האורחים משרכים את רגליהם במעלה לעבר שכונת צריפי הנחל שם התגוררנו ונאלצים לחזות בחופה מתוך שדה הקוצים שסבב עדיין את שכונות הצריפים המרוחקת ממרכז הקיבוץ המוריק. הרב מיהר לסיים את החופה, שגם כך בקושי הצלחנו להחזיק מעמד בה, ואז התגלגלנו, כל אחד מאיתנו בנפרד למיטת הסוכנות הצרה שבאחת מפינות החדר בצריף כשהאחיות דואגות להאפיל את החדר לא בעבור "הייחוד" שלא יבוא אלא מכיוון שבחצבת רגישות העיניים לכל תאורה גבוהה במיוחד. ואילו מאות האורחים שלא ראינו, שרכו את רגליהם לחדר האוכל כי להיטיב את נפשם במשקה ובתקרובת ואחר כך, לחזות בהופעת הצרעתרון שהעלה במיוחד רצף שירים לכבוד החתן, חבר הלהקה ורעייתו הטריה - שירים שנכתבו והוצגו ביד אומן לשמחת ליבם של כל הנוכחים – מלבד החתן והכלה...

 

ורק אנחנו לא חזינו

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: