למי צלצל הטלפון / מנוס גולדנברג

|

למי צלצל הטלפון

מנוס גולדנברג

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כאשר נתפלגה מפלגת הפועלים המאוחדת לשניים חשבו לתומם פשוטי אדם, שהקרע הוא מוחלט ונצחי.

איור מאת יעקב גוטרמן

לא כן המנהיגים. הם השאירו חוט סמוי מהעין, שקושר את שתי המפלגות, כדי שבבוא היום יתאחדו כמקודם. החוט היקר הזה נפל בחלקם של שני הקיבוצים - גבעת-השלושה ונחשונים. זה החוט הקושר את שני הקיבוצים לטלפון אחד ומאז הם חיים כתאומי סיאם. רוצה אחד מהם לדבר, מדבר גם השני. כשחשקה נפשו של קיבוץ אחד לדבר עם מוסד חשוב, שאפשר להשיגו רק אחרי שלוש-ארבע שעות של צלצולי-בלי-הרף, מתחשק גם לשני, באותו יום ובאותו רגע, לשוחח דווקא.עם אותו מוסד. וכמובן, אף אחד משניהם לא משיג אותו.

 

בוערים בגבעת-השלושה הקוצים ואתה מצלצל למכבי האש, מפסיקים אותך נחשונים, כי אצלם בוערים הקוצים והאש מאיימת על כול היבול. היא עלולה לשרוף, חלילה, את הגבול. אם הפרה חלתה ואתה זקוק בדחיפות לרופא הווטרינר, מובטח לך שתשמע קול מנחשונים, שגם אצלם הפרה במצב אנוש. זה מפריע לזה, ושתי הפרות עלולות בינתיים למות.

 

ולהבדיל, חברה כורעת ללדת. אתה מצלצל בעצבנות כבר שעה, ושומע רק בזזז..בזזז בזזז, ופתאום נשמע סוף-סוף הברררברררבררר הגואל. "הלו, מחלקת היולדות? תשלחו מיד אמבולנס לגבעת-השלושה!"

 

"איזה אמבולנס-שממבולנס! כאן נחשונים! אתה שם, סגור את הטלפון, גם אנחנו צריכים את מחלקת היולדות. הבחורה אצלנו ממש על הסף!"

 

נפתח ויכוח מי קודם. הקול מנחשונים מוכרח לדעת מתי החברה שלנו נכנסה להריון וכמובן, מתברר שגם שלנו וגם שלהם נכנסו בדיוק באותו יום ובאותה שעה להריון. הטלפון נקרע לגזרים ובינתיים שתיהן עלולות, חלילה, ללדת בביתן.

 

קוריוזים כאלה הם מנת חלקנו יום-יום. גם לי קרה מקרה-טלפון מאוד לא נעים. באחת הישיבות של ועדת התרבות החדשה חולקו התפקידים. משה ססובר לקח לו את העלון, קורט לקח את האחיות, רבינר את המרצים ולי הם אמרו: "אתה תטפל ברקדניות."

 

התחננתי: "מה לי ולרקדניות? מעולם לא עבדתי עם רקדניות!"

 

"אין דבר," אומר רבינר, "אתה ספורטאי, תסתדר איתן. תראה שתיהנה. כל תפקידך הוא בכך, שאתה צריך לפני איזשהו חג לבחור את הרקדנית הרצויה לך," וכאן תקע לידי אלבום של תצלומים לא צנועים ביותר והוסיף: "עצתי היא  - כשאתה מחליט לבחור אחת מהן, אל תימשך אחרי הפרצוף ששלה, כי תיפול בפח. הסתכל בעיקר על הרגליים, ואם אתה רוצה בחירה מוצלחת, תזמין לחג הבא עלינו לטובה את ליולה ממבו."

 

אחרי הישיבה הזו באה חליפת מכתבים עם אותה ליולה ובסופו של דבר הוחלט על התאריך ועל השעה של השיחה הטלפונית, שבה נקבע את הסידורים האחרונים.

 

באותו יום היסטורי - ואצלנו כשיוצאים לדבר שיחת-חוץ אין יודעים אף פעם מתי חוזרים מהשיחה - נפרדתי מבני ביתי, סרתי בדרך ללאה[1] לקחת כמה סנדוויצ'ים, והתחלתי להזיע.

 

אני מחייג ומחייג ושומע רק בזזזבזזזבינתיים מגיעים שוב ושוב צלצולים מבחוץ. אנשים מבקשים לקרוא למרכז הפלחה, למרכז הקניות, למע"צ. מילא, רצתי קצת. הסנדוויצ'ים כבר מזמן נגמרו והבזזזבזזזעדיין בשלו.

 

סוף-סוף נשמע ברררברררצלול וקרוב. קפצתי משמחה. "גברת ליולה!" אני צועק.

"כן,כן, חבוביק שלי, כאן ליולה, אבל אתה כמו שאתה. נשארת נאמן לעצמך. איחרת, כרגיל, בשעתיים".

 

"חבוביק שלי", אני אומר לעצמי, "היא בוודאי חושבת שהיא מדברת עם רבינר".

 

"שמע, יקר שלי, תבוא לתל-אביב הערב ותביא איתך גרבי ניילון וכותונת, אתה שומע? ואל תסתבך שוב בכל מיני ישיבות".

 

"ימח שמך רבינר ", אני חושב לעצמי, "סיבכת אותי כהוגן. ג'וב טוב נתת לי. עכשיו, בשעת חירום, תיכף ומיד תיתן לי רינה[2] גרבי ניילון וכותונת בשביל רקדניות"

 

אני שוקל מה לענות לה והנה מתערב קול של גבר. "הלו, ליוליצ'קה, סה וו מה פטיט פאם? זו את, שרי?"

"כן, אני".

"תסלחי לי על האיחור. את הלוא יודעת, כאן אצלנו, בנחשונים, קובעים ישיבה בתשע ובאים רק באחת-עשרה".

"זה אתה, מישל?"

"ומי חשבת?"

"עם מי דיברתי קודם? מה זה, לעזאזל עם הטלפון הזה!"

 

"זה היה בוודאי שוה הלץ הזה מהחבר'ה של גבעת השלושה. אז סיכמנו ליולה? אני בא הערב עם הילדים. נבלה קצת בתל-אביב".

 

ובכן, על הקו הייתה כל הזמן ליולה אחרת, חברת נחשונים, אני אומר לעצמי. וכאן מתערב פתאום קול דקיק ומתוק מאוד: "הלו נחשונים! מה עם גבעת-השלושה? אי-אפשר להשיג אותם!"

 

"כאן גבעת-השלושה!" אני צועק. אבל הקו כבר תפוס בידי נחשונים ולך צעק חי וקיים. בעלת הקול הדקיק והמתוק ממשיכה וצועקת:

"תמסרו להם שאני, ליולה ממבו, באה אליהם במוצאי-החג ושיעשו את הסידורים הנחוצים!"

 

"ליולה ממבו", צועק לעומתה הקול מנחשונים, "טוב מאוד! כבר פרסמנו מודעה על ההופעה שלך אצלנו במוצאי החג".

 

"אבל אני הבטחתי כבר מזמן לחברים מגבעת-השלושה שאבוא אליהם", אומר הקול המתוק.

"את רואה בעצמך - הם אפילו לא הגיעו לטלפון לדבר איתך", משיב הקול המסתורי. החצוף יודע היטב שאני כאן, עומד ומתפוצץ ליד הטלפון. "הם שם בגבעת השלושה כנראה התחרטו. הם מתים על מוסיקה קאמרית[3]. בכל חג הם מזמינים טריו או קוורטט".

 

"גברת ליולה, ליוליצ'קה!" אני צועק בכל הכוח. אבל הקול הערמומי, קול הנחש מנחשונים, גובר: "גברת ליולה, להתראות במוצאי החג!".

 

אחוז טירוף השלכתי את השפופרת על השולחן. הזכוכית התפוצצה. בקומה העליונה קמה בהלה. התחילו לרוץ אלי.

 

"מזל טוב!" אני צועק ומצביע על שברי הזכוכית. "במוצאי החג יהיה אצלנו טריו!"

 

 



[1]. לאה הייתה האקונומית, כלומר האחראית למחסן של המטבח, וממנה היה אפשר לקבל צידה לדרך.

[2]. רינה הייתה אז אחראית למחסן הבגדים.

[3]. ועדת התרבות של ההסתדרות, שרצתה לספק עבודה לנגני מוסיקה קלאסית, הייתה מציפה את הקיבוצים, כל חג ומועד, באנסמבלים קאמריים. בדרך כלל הם "סתמו חורים", כשלא הצליח הקיבוץ למצוא אמן לרוחו. החברים, שלא הורגלו במוסיקה קלאסית, היו על-פי רוב משתעממים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: