קולנוע בקיבוץ / מנוס גולדנברג, ז'ל

|

קולנוע בקיבוץ

מנוס גולדנברג [ז"ל] - גבעת השלושה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מי לא מכיר את מנדל הגזוזניק? ובכן, ביום בהיר אחד התחשק לי ללגום אצלו כוס גזוז.

איור מאת יעקב גוטרמן

עומד אני ומושך לי בהנאה את המשקה החמוץ-מתוק והנה אני שומע את קולו של מנדל: "חבר, אתה קיבוצניק, נכון?"

"מנין לך שאני קיבוצניק?"

"חה, חה", צוחק מנדל, "התלבשת כמו לורד וחשבת שלא יכירו אותך. שטויות. ראשית כל, מכירים אתכם לפי הריח ולפי הפרצוף, ושנית, איזה משוגע ישתה ביום קר כזה גזוז?"

 

ניכר היה שבעל הגזוז פנוי היום ודעתו נוחה. "אתה יודע" פתח לבו לפני, "אני כבר עשרים שנה בארץ ורק לפני זמן קצר נודע לי מה זה קיבוץ. כל השנים אנחנו קשורים, אני ואשתי, לקיוסק האומלל הזה, כמו כלב למלונתו, ובינתיים גדלו הבנים והם לא נותנים לנו מנוח. רוצים לראות קיבוץ. נזכרתי שיש לי בן-עיר בנען. אמנם בארץ עוד לא נפגשנו, אבל אמרו לי שהוא שם בין הוותיקים. החלטנו לסגור ליום אחד את החנות ולנסוע עם החבר'ה שלנו לנען. בן עירי בוודאי יכיר אותי ואם לא, אזכיר לו שהוא גר פעם ברחוב שכן ואנחנו אפילו החלפנו בינינו דברים לפחות פעמיים, כשהיינו קטנים".

 

"בקיצור, ביום שישי לפנות ערב ארזנו את מזוודותינו, שמתי בהן חבילת מסטיקים גדולה בשביל הילדים שם, ויצאנו עם הבנים, חמישה בלי עין הרע, בכיוון נען. 

 

"הגענו לנען עם חשיכה. עבר זמן רב עד שעלה בידי למצוא את בן עירי, כי בינתיים הוא החליף את שמו לשם עברי, אינו מתקרא עוד מוישה קבצן כי אם מישה נגיד. נו, הראו לנו את חדרו וכולנו פלשנו לתוכו.

 

"זיעה כיסתה אותי עד שהצלחתי להוכיח לנגיד מי אני, אבל סוף-סוף הכיר אותי או העמיד פנים שהוא מכיר. בכל אופן, בחדר נעשה שמח: בניי וארבעת בניו של נגיד הספיקו בינתיים להתיידד, המסטיק נחטף והיה בפי כל אחד מהם, והרעש עלה עד לב השמיים.

 

אשתי לא הפסיקה לפזר מחמאות לאשת נגיד. היא לא חשבה, אמרה, שבקיבוץ יכול להיות כל-כך שמח ושאפשר לגור בחדר אחד ולהיות כל-כך מאושרים.

 

מתוך חרדה ראיתי שהחבר'ה מתחילים להתחמם, והמתח עולה ועולה. בעיקר פחדתי מפני בן הזקונים שלי, הקרוי בפי החבר'ה אברהמל'ה מזיק. אני לא יודע למי הוא דומה, בוודאי לי. אולי לאמו, שידועה הייתה עוד בבתוליה במקומותינו כבריינדלה קוזק. בעוד אנו עסוקים בשיחה הספיק הוא כבר לכבד את מישהו במכת ראש, והיה בכי, ודם. טוב שהבעלים מצאו לנחוץ להזמינני לאכול ובכך הצילו את החדר מחורבן גמור".

 

"אומר לך את האמת, לא בלי פחד נכנסנו, אשתי ואני, לאולם המרווח. תאמין לי, מעולם לא אכלתי במסעדה ועוד מסעדה כל-כך גדולה. לא תיארת לעצמי שבקיבוץ כל-כך נקי ושהרהיטים שם כל-כך יפים. בן עירי לחש לי בגאווה שהרהיטים הם חדשים. אם כי המלצרים והמלצריות התרוצצו בלי הרף, וכל מיני עגלות נסעו הלוך ושוב, נאלצנו לחכות הרבה זמן. אגיד לך את האמת, לא היה לי איכפת, להיפך, נעים היה לשבת בין אנשים באווירה החגיגית. אמרתי לבריינדל: 'הרי את כנסיכה עכשיו, יושבת ומחכה שיגישו לך מן המוכן. לתשעים כפרות כל הגזוזיה שלנו! מה יש לנו מכל הגליקן כשאת מתרוצצת בכל ארוחה שוב ושוב מהמטבח לחדר ומהחדר למטבח ואחרי כל זה את עוד צריכה להיות משועבדת לחנות? אולי באמת קבצן - זאת אומרת נגיד - יותר פיקח מאיתנו?'

 

לא רע היה ככה לחלום. אלא שבינתיים החבר'ה שלי התחילו להשתעמם. והרי אנו כבר מנוסים ויודעים מה זה מבשר לנו. אברה'מלה מזיק נעלם והופיע שוב פתאום כשהוא סוחב על גבו דלעת ענקית. 'מאוד מוצא חן בעיני', אמר. שניים מהם תפסו את העגלות שבהן מובילים את האוכל והתחילו להסיע זה את זה במהירות מסחררת והשלישי רודף אחריהם ולא יכול להשיגם.

 

מוזר היה בעיני, שעם כניסתנו לאולם נעלם נגיד באורח מסתורי ולא חזר, אבל לא היה זמן לחקור ולדרוש, כי סוף-סוף הגישו את האוכל. החבר'ה שלי התנפלו עליו כזאבים טורפים.

 

עוד אנו שקועים בצלחות, והנה קמה בהלה נוראה מסביב. גברים, נשים וילדים התחילו בורחים החוצה דרך הדלתות והחלונות כשהם גוררים איתם ספסלים וכסאות. בריינדל'ה שלי יש לה חושים חדים ומיד תפסה במה העניין: 'געוואלד מנדל!' צעקה, 'שריפה! ס'ברענט! את הילדים הצילו!'

 

מרוב בהלה נתערפלה הכרתי. נדמה היה לי שאני רואה תמרות עשן ואש. נותרתי מסומר למקומי, אבוד. רק צווחותיה של בריינדל'ה החזירו אותי לעשתונותי. 'את הילדים שלי הצילו!' צעקה כלביאה פצועה. והם - כבר זכר מהם לא היה שם. ברחו דרך החלונות. בריינדל שלי, זו של כל ימות השנה, היא כאין וכאפס לעומת בריינדל האחרת. כשהדבר נוגע לשלום בניה, היא מתעלה לשיאים. הפעם החלה למרוט את שערותיה ומיד אחר-כך - או-טו-טו היא מתעלפת ואו-טו-טו היא שוב צורחת. שני קיבוצניקים בריאים תפסו אותה ובקושי הצליחו לקשור את ידיה. כדי להרגיעה שפכו עליה מים קרים. כשנרגעה קצת הבהירה לנו הגברת נגיד, שבקיבוץ מציגים הערב סרט והחברים פשוט הוציאו את הכסאות והספסלים החוצה, לפי המנהג מאז ומתמיד: 'כל חבר רוצה לתפוס מקום טוב, וכל המקדים זוכה, אז מה הפלא שכולם רצים?'

 

חיש מהר נודעה לנו גם חידת היעלמותו של קבצן, זאת אומרת נגיד. כשהגענו לרחבה כבר ישבו שם המוני אנשים. נגיד עמד עם שני בניו באמצע, ידיהם פשוטות לצדדים והם מודיעים לכל מי שבא עם כסא, שהמקום כאן - כלומר המגרש - תפוס. מסכנים, זה עלה להם בוודאי בארוחת ערב. העמדנו שם את כסאותינו והתיישבנו".

 

"כשהתחיל הסרט נהניתי מאוד. הוא היה שקט לגמרי. בלי קול. כנראה עוד מימי הסרט האילם. יכולתי להירדם בנחת. אבל פתאום העיר אותי קול רעם. מחיאות כפים החרישו את אוזניי. מארחי בישר לי שתיקנו כבר את הרמקול. התחלתי להתבונן ופתאום - שאגה עזה: 'מה זה, שוב נקרע?!' הפעם הסרט הוא שהתנתק. והתחיל משחק משעשע: סרט אילם, רעמי הרמקול, הסרט נקרע, וחוזר חלילה.

 

מעושר החוויות עייפתי כנראה. אני יושב ומתנדנד, נרדם ומתחלחל. כך נמשך הדבר כמה שעות. כשהגענו בעזרת השם לסוף הסרט, השעה הייתה כבר שתיים בלילה.

 

בקושי החזרנו את הכסאות. על בריינדל פחדתי להביט. ידעתי שהיא כמו חבית דינמיט. ניצוץ אחד יכול להביא להתפוצצות. הבעלים השאירו בשבילנו את החדר ובעצמם הסתלקו כנראה למקום אחר. כל אותו לילה לא עצמתי עין. בכל פעם מישהו מבני משפחתי פלט איזו צעקה משונה. בריינדל כמובן עלתה על כולם. חלומות בלהה פקדו אותם כנראה. למחרת חזרנו עם האוטו הראשון הביתה".

 

"לשם מה אני מספר לך כל זאת ודאי תתפלא, אבל הקשב ותבין אותי. החבר'ה שלי, יחד עם בריינדל, כל-כך התרשמו מן הקיבוץ, שהם לא מפסיקים לדבר עליו. עלה במוחנו רעיון חדש. אנחנו מוכרחים לראות סדר בקיבוץ. אומרים שזה משהו יוצא מן הכלל. בקיצור, תהיה אתה המליץ-יושר שלנו ותזמין אותנו אליכם לסדר. אני יודע את הקשיים, אבל אנחנו משפחה נוחה מאוד ולא נגרום לך עגמת נפש חלילה. בחיי, לא תצטער. יהיה לך בלי ספק חג שמח".

 

ובכן, יש לנו באמת תקווה לחג שמח. מנדל הגזוזניק עם בני משפחתו, כמובן עם בריינדל ועם אברהמ'לה מזיק, יהיו אורחינו לסדר הבא עלינו לטובה בקרוב.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: