עיקרון השוויון / לוטם פרידלנד

עיקרון השוויון
מאת לוטם פרידלנד
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

לעיתים נדמה שלא נשארו כיום בקיבוץ מקומות בעלי "ניחוח של פעם". אני מתכוון לכל אותם מקומות ציבוריים בהם מורגש ערך השוויון והאחווה. מקום בו יברכו החברים זה את זה בברכת "צפרא טבא" וישאלו זה לשלומו של זה.


איור מאת יעקב גוטרמן

אולי אחד המקומות היחידים בנגבה בו ישנה ארומה של קיבוץ הוא אזור תאי הדואר המיתולוגיים הנמצאים בכניסה לחדר-אוכל. לא ברור איך שרדו תאי הדואר את כל ההפרטות והשינויים, אך עובדה היא כי הם נשתמרו בשלמותם עוד מימים ימימה, כמו היו פיסת ארכיון היסטורית. תאי הדואר ניצבים בלב הקהילה כעדות האומרת: "אולי זה לא תמיד נראה כך, אבל יש כאן -  קיבוץ!".

זה הוא אי של שוויון בתוך מערכת מופרטת כמעט לחלוטין. כי יכול להיות שבנית מרפסת גדולה בבית ויש לך שתי מכוניות בחניה, אבל מה כל זה שווה אם בסופו של יום אתה עומד מול תא דואר בגודל של 26x17, בדיוק כמו כולם...

פעם מוקמו התאים בצידו השני של חדר האוכל, במקום בו נמצא כיום סידור הרכב. בשנות השישים המאוחרות, לאחר שנבנה חדר האוכל החדש,  הועברו התאים בשלמותם למיקומם הנוכחי. שנים רבות לאחר מכן, לכבוד חג הקיבוץ, הוחלפו לוחיות השמות לנחושת מוזהבת, וזהו. אין שינויים, אין הבדלים, אין מעמדות. חיים בצניעות. ממש מיקרוקוסמוס של קיבוץ.

אז נכון שפעם הבולים היו על חשבון הקהילה, אבל תודו שבשביל שקל עשרים לא נהיה קטנוניים.

מלבד השימוש המקובל של קבלת ושליחת מכתבים, משמשים תאי הדואר גם כברומטר של הקיבוץ. ניתן למדוד את מצבו של הקיבוץ על פי מידת תפיסות תאי הדואר שלו. בימי השפע הכלכלי של שנות השמונים, לא ניתן היה להשיג תא פנוי לרפואה. משפחות שלמות הצטופפו בתא אחד קטן. היית צריך לחכות שנה וחצי בתור כדי שאולי מישהו במקרה ייצא לאיזו שנת חופש. וגם אז היית מקבל תא זמני במיקום לא אטרקטיבי במיוחד.

כיום יש כל כך הרבה תאים פנויים שפשוט כואב הלב. כל ילד שסיים כיתה א' יכול לקבל תא פרטי כאילו אין מחר. ההפקרות חוגגת. בתקופתי היו חבר'ה שעד גיל 30 עדיין "גרו עם ההורים".

סתם לידע כללי: יש בנגבה 243 תאי דואר סטנדרטים, מתוכם תפוסים כיום רק 195. משמע - ישנם 48 תאים ריקים ומוזנחים. ישנו אפילו תא אחד (מספר 25) שכתוב עליו "ועדת השתלמויות". מוזר, לא ידעתי שהועדה עדיין קיימת. לדעתי חייבים לסגור אותה באופן מיידי. זה לא משתלם…

פעם תא דואר היה סמל סטאטוס ויוקרה. הוא העיד על בגרותו ורצינותו של האדם. הרי נהיר ויהיר לכל כי רק אדם רציני ואחראי מסוגל לתפעל ולתחזק תא דואר באופן מקצועי ובוגר. אני באופן אישי יכול להעיד על עצמי שמאז שקיבלתי תא דואר אישי - השתנו חיי. מאותו רגע התחלתי לקבל מלאי עצום של מכתבים מכל מיני גורמים. מכתבים מביטוח לאומי, מכתבים מהממשלה, מכתבים מהמועצה להשכלה גבוהה ואפילו מכתב אחד מקליניקה און. נשבע לכם שאין לי קשר לזה.

בתחילה קיבלתי תא בשורה השנייה צמוד לכניסה. משהו בסביבות המספר 49, לא סגור על זה. באותה תקופה זה התאים בהחלט לצרכים שלי והייתי מסופק. אולם בהמשך הלך וגבר זרם המכתבים אלי (שוב מקליניקה און, ושוב אני מדגיש שאין לי קשר לזה) וחפצה נפשי בתא מרווח יותר הממוקם גבוה יותר. זאת בין השאר בשל מכת הגנבות שפרצה באותם ימים בעיקר בקרב שורה 3 ומטה. אך כפי שכבר ציינתי בעבר, מדובר היה בימי השפע הכלכלי של הקיבוץ ותאי דואר פנויים לא היו בנמצא. בצר לי נשארתי להתגורר בקומה השנייה וקיוויתי לנס.

יום אחד, ממש במקרה, הבטתי מעלה ובזווית העין קלטתי תא דואר עם שאריות טריות של דבק על דלתו. מיד הבנתי שמישהו הרגע עזב. הזדמנות כזו יש פעם בחיים. נכון שיכולתי לפנות באופן מסודר ולבקש רשות ולהמתין שנתיים בתור, אבל באותו הרגע הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בחיים - עלי לעשות מעשה. לקחתי את חפצי ופלשתי לתא מספר 226 (בקומה העליונה ביותר). בניתי מגדל, הקמתי חומה והתנחלתי במקום. פשוט קבעתי עובדות בשטח כפי שלימדו אותי ותיקי הקיבוץ.

לא שכחתי כמובן להעביר את שמי לדלת החדשה ולעדכן גם את רשימת השמות על הקיר ממול. מאז אני גר שם, בפנטהאוז שכבשתי לעצמי.

 

לא יודע אם שמתם לב לכך, אבל מכיוון שאף אחד לא גר מעל השורה העליונה, אין לי למעשה גג. כך שיש לי הרבה יותר מקום לאחסן דברי דואר. העיתון שלי אף פעם לא מתקמט, העלון שלי לא נמחץ למוות.   אני אפילו יכול לנסוע לחודש לחו"ל, לחזור, לפתוח את תא הדואר ולמצוא שם הכל מסודר יפה יפה, ממתין לי.

 

אבל אני לא נוסע. תא כזה לא מפקירים לבד!  יש כאלה שמסוגלים לנצל את ההיעדרות הזמנית ולכבוש בחזרה את התא. תאמינו או לא, יש כאלה אנשים. אני מכיר אחד כזה באופן אישי.

 

החיסרון היחיד שיש במקום החדש הוא השכנים. זה לא שהשכנים אינם טובים בעיני. טובים מאד הם ואני מסתדר מצוין עם כולם. מצד ימין שלי מתגוררים רותי ועודד צור. משמאלי שוכנים בשלווה אמירה ומאיר סגל. בהחלט שכנים חביבים ושקטים, אין מה לומר.

רק שבקומה מתחתי מתגוררת משפחת פסלסקי ויש לה בן זכר בשם איתמר. אותו איתמר, מגיע לקחת דואר פעם בתקופה, אך שוכח הוא להביא את המפתח של התא. מאחר והוא חייב לקרוא בדחיפות את מדור הספורט, הוא מצא דרך יצירתית ומקורית להגיע אל העיתון הנחשק. הבחור פשוט מחדיר את ידו החלקלקה אל התא שלי ושולף דרכו את העיתון שלו בתנועה סיבובית.  ביקר לי שאני לא משקר. תפסתי אותו פעם על חם.

 

מאחר והייתי בטוח שזו לא הייתה הפעם הראשונה שמתבצעת הסגת גבול מסוג זה, ומכיוון שרציתי לוודא שזו הפעם האחרונה, פתחתי במהלכים חד צדדיים במטרה לבער את הנגע ולחסל את התופעה.  דבר ראשון מרחתי את כל צידו הפנימי של תא הדואר שלי בדבש הדרים משובח. אחר כך פיזרתי מסמרים ונעצים סביב סביב. בנוסף התקנתי אזעקה משוכללת והוספתי מצלמת אבטחה זעירה. מרוב מזימות ותכנונים שכחתי לעשות את הדבר הפשוט ביותר והמתבקש - לנעול את התא.

 

בסופו של דבר הגענו לפשרה. הוא לא מתפרץ לי לתא בלי רשות מפורשת בכתב ובעל פה, ואני בתמורה מתחייב לא למרוח כל סוג של דבש על דפנות התא שלי וגם לא לעשות רעש בין שתיים לארבע. החוזה מחזיק מעמד בינתיים די טוב והשקט נשמר. לפחות עד הפעם הבאה.

 

אני מצידי ממשיך להתגורר בנחת בסוויטה המרווחת שלי בקומה העשירית. מפעם לפעם מקבל איזו חבילה ששלחתי לעצמי כדי להרגיש חשוב. כי הרי אין דבר יותר משמח מאיזו חבילה קטנה או מכתב מהודר הממתין לך בתא דואר. שלא לדבר על העלון בכבודו ובעצמו או על דף התקציב רחמנא ליצלן. אפילו פרסומת של מנחם משקפיים עושה אותי מאושר. העיקר שיהיה משהו כדי לא לצאת פרייר.

 

לפני יומיים למשל הגעתי במיוחד לקחת דואר ולהפתעתי גיליתי שהתא שלי ריק. בדקתי שוב ושוב, אולי נפלה טעות, אבל לא - התא ריק לגמרי. חלול. נבוב.  אין פרור. הסיוט הגדול ביותר שלי התממש. הלכתי את כל המרחק העצום מהחדר שלי עד לדואר והסתבר שכל הטרחה היתה לשווא. איזה חוסר שיקול דעת מצידי לפעול בפזיזות שכזו. מה חשבתי לעצמי בכלל. מיד עשיתי את הדבר הראשון שצריך לעשות כשאתה עושה מעצמך צחוק - בדקתי שאף אחד לא מסתכל.  במזל לא עבר אף אחד בסביבה, אחרת הייתי מתפדח שבעתיים. נראה לי שכל אחד מכם מכיר את הרגשת העלבון הצורב ואת תחושת הריקנות הנלוות לסיטואציה המביכה שתוארה כאן. אני חש את תחושת ההזדהות בחלל האוויר.

 

אז תבואו לבקר באימפריה שלי אם אתם במקרה בסביבה. תא דואר מספר 226, קומה 10, מעל משפחת פסלסקי. ואם זה לא מסתדר אז לפחות תשלחו איזה מכתב.  יש אצלי הרבה מקום…

 

שאיפה לעתיד

החלום הגדול ביותר שלי הוא לעבור פעם לתיבת הדואר היוצא. איזה מקום על רמה! ממש ארמון!

אבל אין לי עיניים גדולות. טוב לי איפה שאני. לא צריך להיות יותר מידי גרגרנים. צריך לחיות בענווה ובצניעות. אחרי הכל זה קיבוץ (נכון לשעת כתיבת המדור).

 

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: