ילדת חוץ / לינה ארנון (אז קליין) - בית זרע

|

ילדת חוץ

ד"ר לינה ארנון (אז קליין) - בית זרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הזיכרונות שלי ממרחביה שלובים ומהולים בשמחה ועצב, בדידות וכאב יחד עם צחוק והנאה המשמשים בהם בערבוביה.

איור מאת יעקב גוטרמן

עבורי מרחביה הייתה בית. הינה בית. בית שנבחר בזמנו על ידי אימי טובה, עדיין בחיים, שהכירה את דודא במשמר העמק, בצעירותה. בחירתה בקיבוץ נבעה אז, מטעמים אידיאולוגיים ואידיאליסטיים. אני הוכנסתי לקיבוץ כילדה צעירה בת 12, לכיתה ז'. לקבוצת "שחף". הגעתי למרחביה מתל-אביב. הייתי כבר אז רקדנית, ילדה מוזיקלית, שובבה, שונה, אחרת. מין "עוף מוזר". נכתבו כבר מאות סיפורים ונבנו תיאוריות פסיכולוגיות וסוציולוגיות על ההבחנה הזאת, מן המבט הזה... קשה היה לילדי הקבוצה דאז לעכל ולקבל אותי באמת, ולהבין אותי. כל מי שהגיע אז כילד חוץ הגיע עם "סיפור חיים" לא קל. לא פשוט. צָרוּב בנשמתו... את זה לא היה קל לפַּצֵחַ, להבין ולקבל. לילדים וגם למבוגרים. למחנכים, לכל הסביבה.

 

הזיכרונות הטובים הצפים במוחי עוטפים ילדה-נערה את אווירת היחד שהייתה בקבוצה, את הפעולות התנועתיות, הלמידה בכיתה. בית הילדים, את המחנכים, המורים והמטפלות, שליוו אותי בשנים אלה: את אִירו עַרְעָר ז"ל, הזכור לי בתור מורה לטבע ולמדעים. מורה מעולה, יסודי וקפדן. כל מה שהבאתי איתי להוראה ולאימהות בתחומים אלה היה ממנו. למדתי לזהות כל פרח, סוגי פרחים, שמות חרקים, ציפורים, סוגי אדמות, תופעות טבע, זוחלים, חיות, ניתחתי צפרדע בפעם הראשונה בחיי. מאור הפנים שלו אליי כל אלה - נחרטו בי עמוקות. אברהם גורן, ז"ל, שהיה המחנך שלי, ולימד אותי תנ"ך והיסטוריה ביסודיות ובחוויה. עורר אותי לזכור, להזדהות עם סיפורי המקרא, דמויותיו, גיבורי ההיסטוריה, כיבוש הארץ, סיפורי הנביאים, גם הם ציידו אותי בדרכי הלאה...בוז'יק תלמי, ז"ל, המורה שלי למוסיקה, שלימד אותי לנגן במנדולינה לנגן בתזמורת, לשיר במקהלה את כל השירים הרוסיים ששרנו אז, גדלנו עליהם, להקשיב, להכיר ולדעת את פלאי המוזיקה... מרים רייך, ז"ל, שהייתי קשובה לנגינתה בכינור ממקום מושבי על מדרגות "בית צבי", גיליתי את צפונותיו של הכינור דרך רגישותה ואהבתה למוזיקה. לה הייתה אוזן קשבת אליי וסבלנות והיא הוקירה וכִּבְדָה את ידיעותיי, שבאו מהבית, לרזי המוזיקה הקלאסית והקאמרית... עליזה שחר, ז"ל, שהקפידה על ניקיון וסדר, למדה אותי ביסודיות לנקות חדר, כיתה, חלונות ודלתות, לצחצח כל פינה, גם אם בהערת בוקר קולנית ותקיפה. הייתה בה הנבונות להוביל את הגישה שלי לסדר, לממשוּת...

 

דגנית, דיגי, בת כיתתי, שבנועם הליכותיה וברגישות שלה הייתה לי חברה, ואחרונים חביבים ואהובים רותה וצבי קליין, יחד עם עדה, אורית ורינת...שהיו בשבילי עוגן ובית, מפלט ומקום, נוכחות ושקט, אז והיום, ברגישות ובהבנה, בתבונה ובשכל רב אפשרו לי לקבל את השקט המעט באהבה ובנתינה, שכל כך הייתי זקוקה להם באותם ימים...

 

אבל - העצב והצער, הבדידות הגדולה, לילות ללא שינה, הבכי, ההצקות, ההתגרויות, נתינת "השמות", ליוו אותי לאורך שלוש השנים בקיבוץ, אותם קשה לשכוח... קשה לשכוח את הבקשות שלי לקבל את הבגדים של בנות הקיבוץ, כדי להיות אחת מהם, ואת חוסר ההיענות לכך... את המחוות הקטנות והגדולות של הורים בערבים, אחרי הצהריים ובשבתות, לילדי הקיבוץ, הטיולים המשפחתיים, שלהם, שלא יכולתי להתחבר אליהם...

 

כמה כוח נפשי היה צריך כדי לשרוד. כמה קשה היה "לבלות" עם עצמי... כמה ניסיתי. השתדלתי... לקחתי ל"שבת נסיעות" את כל בנות הכיתה - בנות הקיבוץ, אל בית אימי ובעלה. כל פעם בת אחרת, כדי לנסות ולהתקרב אליה, לתת לה את טובו של הבית, את רוחב ליבו של בעלה של אימי, ואת ארוחותיה של אימי..ללא הועיל!

 

אהבתי את השקיעות והזריחות, במרחביה, את הטיולים בשדות, הגיוסים לכותנה, את העבודה בהקמות בבתי הילדים, את העבודה בלול עם האפרוחים, נתינת האוכל לתרנגולות ולאפרוחים, ניקיון השקתות, את הספרייה, שהייתה פתוחה עבורי יום ולילה ללא הבחנה... אהבתי את השיחות התנועתיות, את שעות המחנך בימי ראשון בבוקר, את הטיולים הארוכים, הטיול מים לים, הפגישות עם בני קיבוץ אחרים, לימודי הגדנ"ע במסגרת התנועה, הקמת האוהלים...

 

כל אלה על הטוב והרע שבהם שקעו בליבי. אני נושאת בליבי, בסופו של דבר, זיכרון ילדות שאותו הנחלתי אחר-כך לבניי ולתלמידיי. גם דרכם, מרחביה צרוּבה בנשמתי.

 

חג שמח!

ד"ר לינה קליין (ארנון, היום).

הבזקים של זיכרון של ילדת חוץ במרחביה

במוסד החינוכי בשנים 1959 - 1962, כיתות ז' ח' ט'

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: