גן רותי / לאה פרידמן רוס

גן רותי

לאה פרידמן רוס - [מעין-צבי]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך ספרה - "פרח בר"

 

בשעת צהרים חזרנו לגן מן הביקור ברפת, מותשים, מלוכלכים ורעבים.

איור מאת יעקב גוטרמן

בימי החורף הגשומים היה עלינו לחלוץ בפתח את מגפי הגומי השחורים שלנו, שבוץ וזבל דבקו בהם. זאת לא הייתה מלאכה קלה ולעזרתנו בא אביזר פשוט אך מתוחכם - 'מָחְלֵץ'. לוח עץ קטן, מוגבה בצדו האחד ובקצהו מגרעת בצורת V. עומדים ברגל אחת על המחלץ - לייצב אותו שלא יזוז - בעוד עקב הרגל השנייה נתחב לתוך המגרעת המשולשת, וכשהמגף אחוז שם היטב מחלצים מתוכו את הרגל. בדרך כלל גם הגרב נשארה שם. עכשיו ורק עכשיו מותר היה להיכנס לגן.

 

מן המטבחון עלה ריח טעים של תבשילי ארוחת הצהרים. אבל, רגע, קודם צריך להתקלח.

 

יש לנו מקלחת אחת, משותפת לבנות ולבנים ומתרחצים יחד. היה צפוף שם ועליז והמצאנו לנו כל מיני שעשועי מים. היום סתמנו את פתח הניקוז בסמרטוט עד שהמים בתוך אגן הרחצה הגדול נקוו לבריכה שאפשר היה להשתכשך בתוכה. הצווחות והרעש שהקמנו איימו להרים את התקרה. מן הסתם הגיעו הדברים גם למחלוקות, גידופים, ואפילו להרמת ידיים. אז לפעמים 'הלכנו מכות', כן, גם הבנות:

"תני לי כבר את הסבון, נו"

"אל תיגע בי, תעזוב אותי"

"לא רוצה לעזוב, תני כבר"

"אַיי! תגידי לו! הוא מושך לי בשער-ו-ת! תפסיק, חמור אחד!"

"תשתקי סתומה, חמורה בעצמך!"

 

עד שהמטפלת התערבה ועשתה סדר במהומה.

 

יום שישי היה יום של חפיפת הראש. תמיד חששנו שהסבון ישרוף בעיניים - "אז תטו את הראש לאחור, תעצמו חזק את העיניים ותתנהגו כמו שמתנהגים ילדים גדולים", יעצה לנו המטפלת. לבנות הייתה עוד מורחת חלמון של ביצה, שיתרכך, ושוטפת במי-חומץ, שיבריק. עכשיו היה מותר לפקוח את העיניים ולצאת להתנגב.

 

מיהרנו להתיישב סביב שולחנות האוכל, בתחתונים וגופיה נקיים מטריקו, ובשיער רטוב ומסורק.

 

המתנו ל"בתיאבון" המסורתי שרק אחריו מתחילים לאכול. בתוך כך קיבלנו תזכורת ש"אין משׂיחין בשעת הסעודה", שמקובל לאכול בפה סגור, שכדאי לשבת זקוף, ושלא יפה להניח את המרפקים על השולחן.

 

בחנו בתשומת לב את טיבם של המאכלים, בתקווה שלא יתגלה שם משהו שלא אוהבים. ידענו שצריך לגמור את האוכל שבצלחת, וַלא - אנחנו בצרות. היו בינינו אכלנים טובים ואחרים שלא כל כך אהבו לאכול. הקטבים שיתפו פעולה, השתדלו לחפות אלו על אלו. אבל מה עושים עם חצי קציצה שנותרה לָך בפה אחרי שכבר לעסת ולעסת אותה והיא מסרבת להיבלע? ואת הרי יודעת שאסור לירוק את ה'בלע' בחזרה לצלחת.

 

האפשרויות שעמדו לפנינו היו לאכול יפה הכול, לאכול רק מה שאוהבים ולהגניב את מה שלא כל כך לשכן או להשליך מתחת לשולחן - שזה מסוכן מאד כי עיניה הבולשות של המטפלת רואות הכול. כמעט הכול. היא חוזרת ומסבירה לנו ש"לא זורקים אוכל. תגידו תודה שיש לכם אוכל על השולחן. בסין יש הרבה ילדים רעבים שהיו שמחים לאכול את מה שאתם לא רוצים".

 

אם לא הצלחת להתגבר על המנה שלך, ואם לא עלה בידך להיפטר מהשארית בדרך זו או אחרת, אל דאגה, היא נשמרה למענך לארוחת הערב שלאחר מנוחת הצהרים, ואז הייתה הצרה צרורה עוד יותר. מהר מאד למדנו את השיעור - עדיף להיות ילד טוב ולאכול יפה הכול, בלי קוּנְצִים.

 

לאחר ארוחת הצהרים - בין השעות שתיים לארבע - הזמן מוקדש לשינה או לכל הפחות למנוחה מוחלטת במיטה. מנוחת הצהרים בבית הילדים שלנו הייתה שִגרה מקודשת. שעתיים תמימות של שקט מופתי ויהי מה. שְׁלָפְשְׁטוּנְדֶה - Schlafstunde.

 

אבל איפה מנוחה ואיפה אנחנו? לא התלהבנו מהרעיון. העדפנו להמשיך לשחק. אולם הברירה לא הייתה נתונה בידינו, אף אחד לא שאל אותנו להעדפותינו, זה היה נוהג קבוע וידוע, וזהו. מי שרצה קיבל רשות לקרוא בספר, אבל לא יותר משעה. השעה השנייה, משלוש עד ארבע, הייתה מיועדת לשינה. המטפלת הייתה עוברת במסדרון, מציצה בחדרים ומשגיחה. את פרקי הזמן הקצרים שבין ה'פטרולים' שלה ניצלנו ללחשושים וצחקוקים, והיא השתדלה לזהות את הקולות הסוררים:

 

"לאה, תשכבי בשקט. תסתובבי עם הפנים לקיר ותנסי להירדם".

"נורית, מספיק, תניחי את הספר בבקשה, עכשיו תִשני קצת".

"אוּרי, מה אתה עושה שם? תתכסה בשמיכה ותעצום את העיניים".

"מי זה מפטפט עכשיו? אני מבקשת שקט מוחלט! מי שידבר יקבל ממני מנה".

"יואל, אם לא תפסיק אני אוציא אותך מן החדר!"

"מיכאל! עכשיו מספיק! תצא מהחדר ותעמוד בפינה".

 

'להוציא מהחדר' לא היה עניין של מה בכך, לרוב נגזר על הקורבן 'לעמוד בפינה' עם הפנים אל הקיר, עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה, כמה שקצבה לו המטפלת. היו מי שנשאו את ההשפלה בגבורה והיו שמיררו בבכי.

 

"מייקי, תפסיק לבכות!" היא מתרה "תפסיק, אמרתי לך! אם לא תפסיק מיד אני כבר אתן לך סיבה לבכות".

 

רות, המטפלת, מנצלת את שעת מנוחת הצהרים בגן לקיפול הכביסה הנקייה. היא שולפת בגדים מתוך שק שהגיע מן המכבסה, ממיינת, מקפלת ומסדרת בארון.

 

הובלת הכביסה מבתי הילדים ואליהם מתבצעת על ידי מוישה החצרן. כל היום הוא מסתובב במשק בעגלה עשויה עץ הנעה על שני גלגלי עץ, רתומה למֶקִי החמור הקפריסאי שלו, ועושה הובלות.

 

כשמקי מתרגע בצִלו של עץ החרוב שליד בית הילדים שלנו, אנחנו מגניבים מבטי השתאות בגבורתו המתארכת הלוחכת את הקרקע, ומצחקקים: "בואו תראו, מקי מגדיל".

 

מוישה לא רואה כל כך טוב, הוא מרכיב משקפיים עם זכוכית עבה כמו תחתית של צנצנת לבּנִייה. לעתים רחוקות אנחנו מעזים לקחת אִתו טרמפּ, למרות שיודעים שהוא ממש לא אוהב את זה ולא מרשה. אז מתיישבים בגניבה בירכתי העגלה הקטנה ונוסעים כברת דרך קצרה. אבל כשמוישה מבחין שיְצוּל העגלה מתרומם, הוא מבין שהוא לא לבד, מרים את קולו בזעקה ואנחנו נסים במהירות על נפשנו.

 

בדרך כלל לא הפרנו את שלוות מנוחת הצהרים שלנו. מאליהן נעצמו העיניים לתנומה מתוקה. אבל אם התמזל מזלנו וציפור תועה חסרת מזל חדרה לגן, היינו עטים על ההזדמנות הנדירה שנקרתה לנו, קופצים מן המיטות ורודפים אחריה. הציפור המסכנה הייתה מתעופפת בבהלה הלוך ושוב בין המסדרון לחדרים, עד שעלה בידינו להבריח אותה מבעד לחלון הפתוח.

 

אם הזדמן לנו עכבר זאת כבר הייתה חגיגה אחרת. היינו נעמדים על המיטות, צורחים ומצווחים במרץ ומקימים מהומה גדולה. היצור האומלל היה מתרוצץ בבעתה מתחת למיטות מפינה לפינה; לא נתנו לו מנוח. אם לא מצא לעצמו מפלט החוצה ונותר אי שם בתוך הגן - במוקדם או במאוחר היה נלכד במלכודת שהציבה לכבודו המטפלת, ובערב מישהו מן ההורים כבר היה מתנדב ללמד אותו לשחות.

 

ליל מנוחה ילדים.

 

* הזיכרונות הם משנות הארבעים המאוחרות של המאה העשרים.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: