רואה... וכמעט אינו נראה / לאה

רואה... וכמעט אינו נראה
מאת לאה, קיבוץ מגן
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  
איור מאת יעקב גוטרמן

סוף סוף הצלחתי לתפוס את המקום האהוב עלי מתחת למסך המחשב. משם ידעתי, הסיכוי לגלות אותי כמעט אפסי וחוץ מזה היום דלית היא הקופאית שמשמאלי, הכי אני אוהב אותה למרות שהיא רק פעם בשבוע כאן. דלית לומדת גוף ונפש, משהו כזה, והיא עסוקה רוב הזמן בקריאת ספרות רוחנית או בשיחה על כוחות הנפש.

זהו, עכשיו אני יכול להתבונן בשקט על ציבור האוכלים בחדר האוכל. ראשון כמובן נכנס אריק. תמיד ממהר, תמיד רץ ותמיד יש לו הערות על האוכל, תמיד לא מרוצה "הבשר שמן מדי, תפוחי האדמה שרופים..." הראש שלו תמיד מתכנן איך להפיק את המקסימום מהדבר הזה שנקרא קיבוץ, איך לנצל את המרב למרות שכבר הפריטו (כך קוראים לזה כאן) את האוכל.

מימיני, בדלת הראשית, פוסע בצעדים איטיים מאוד אברהמלה. אברהמלה רק בן 70 אבל הזקנה קפצה עליו בבת אחת (בקהילה שלנו כבר מזמן היו מפקירים אחד כמוהו לנפשו), מלווה בפיליפיני פוסע בצעדים מדודים כדי לקחת כלים, כשפתאום שלושה ילדים מכיתה ב' חולפים בריצה  על פניי וממהרים גם הם לקחת כלי אוכל וכמעט מפילים אותו. "תיזהרו!" הוא מסנן בקול שקט שרק הפיליפיני ואני יכולים לשמוע. היום יש שביתה וכל הילדים יגיעו לאכול מוקדם.  "תשמור!" אני אומר לעצמי, "הם מגלים אותך הכי מהר וסופך יהיה מר" וכבר אני נכנס לעמדת התגוננות.

"הריח הקסום הזה, איזה יופי", אני חושב, "בודאי איציק הגיע מהרפת עם המגפיים מלאות הזבל", אבל הריח שחודר לגופי חזק יותר, הפעם הגיע איציק עם בודק החלב ועוד שני זרים, כשכולם מושכים אחריהם את ריחה הנפלא של הרפת. אף פעם לא אצליח להבין מדוע יש חברים שהריח הזה מפריע להם.

"טרח! בום!" אני שומע ומסיט את מבטי לעבר הרעש שהגיע מכיוון מכונת שטיפת הכלים. אחד הילדים הפיל את הצלחת וזו התרסקה לחתיכות כשבתוכה נחו לפני דקה חצי שניצל וקצת אורז. "אולי אם אמהר אצליח לתפוס משהו מזה?" אני מהרהר לעצמי ומוריד באחת את הרעיון, "רק זה חסר, שיראו אותי!".

הרעש בחדר האוכל גובר, יותר ויותר בני נוער, ילדים, מבוגרים וצעירים נכנסים פנימה. הרוח מהדלת קרה אבל אין ברירה. אמתין עוד כמה דקות ואלך לדרכי  "פח הזבל הולך ומתמלא"  אני חושב לעצמי, "כדאי לנצל אותו לפני שדניאלה תגיע", דניאלה תמיד מצליחה לגלות את מקום מחבואי.

הספקתי עוד להתבונן ביורם מדדה על הקביים, כשפתאום שמעתי קול של זאטוט קורא: "אימא, תראי איזה ג'וק גדול יש כאן מתחת למסך של המחשב!"

בזינוק מהיר קפצתי משולחן המחשב אל בין רגליה של דלית ומשם במהירות לכיוון מכונת שטיפת הכלים רגע לפני שמישהו יחליט להניח עלי את נעליו הכבדות, שם בין שאריות הזבל והלכלוך אצליח להתחבא, ואם יהיה לי גם מזל אולי אזכה לחגוג  בארוחה דשנה.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: