חיים ומוות בקיבוץ / משה שק, ז'וק

חיים ומוות בקיבוץ
מאת, משה שק, ז'וק - בית ניר
(הוקלט ועובד ע"י אמנון ורנר, 2003)
איור מאת יעקב גוטרמן
איור מאת יעקב גוטרמן

וואלה אתה מת, אני אספר את הסיפור על המת.

יום אחד אצלנו, בקיבוץ,  שהיה הכל מאורגן, אני מקבל בתא פתק שהגיע התור שלי למות.

בתנועה עושים טכס למתים. שוכרים אולם מקימים במה  ככה 40 ס"מ, משהו כזה, עליה הבלטות פלסטיק עם שמות של החברים מהקיבוצים. בזמנו עשו את ההבלטות פלסטיק האלה.

החברים צריכים לשכב עם הנעליים מול ההבלטות פלסטיק האלה ככה בשורה ועד שהטקס נגמר הבמה מתמלאת.

בסדר, אני הולך לסדרן רכב ואומר לו, תראה הגיע הזמן שלי למות, ואני צריך רכב בשביל טקס המתים הבין-קיבוצי. זה הטקס ששם כולם צריכים למות. אז הוא אמר לי,  יאללה אתה עם הסיפורים שלך, אתה יודע כבר כמה פעמים אנשים סיפורו לי את הסיפור הזה ובסוף הסתבר שהם נסעו לקולנוע ? אמרו, התבלבלנו.  אנחנו לא נותנים רכב סתם, עכשיו החליטו במזכירות שזה צריך פתק מהאחות, שיהיה רשמי.

טוב אני הולך לאחות ואני אומר לה תראי אני צריך מכתב ממך כי הם לא נותנים לי אוטו, הם חושבים אולי אני סתם מספר סיפורים. אמרה בסדר, הלכתי לסדרן רכב הראיתי לו את הפתק של האחות והוא אמר בסדר, תיקח את הטנדר. בטנדר שהיה רחב כזה, היו רק שלושה מקומות בקבינה. אמרתי, מה שלושה מקומות אני צריך טרנזיט, אולי יהיו חברים שירצו יעני לבוא ללוויה.

אז הוא אמר - מי יבוא ?  וזה שחייב לבוא זה מרכז ועדת בריאות ובשבילו יש מקום.

אמרו ככה ... אני נעלבתי.  אמרתי מה זאת אומרת ?  גם אני חשוב, אני רוצה טרנזיט. אמר לא.. זה לא פשוט כל כך... המצב הכלכלי קשה וצריך להתחשב.  אמרתי, אתם יודעים מה... אני רוצה טרנזיט אם לא יהיו יותר מ-4 נוסעים אז זה יהיה על חשבוני,  יעני תקציב אישי...

או-קיי, בסדר, הם ידעו שאין סיכוי. אבל מה, אני כבר ידעתי מראש ששני חברה הזמינו מקום למחר, כי הם רוצים לצאת לכביש, אני ידעתי שהם יהיו והסדרן רכב הוא לא ידע  שהם רוצים רק עד הכביש.   אז אני אסדר אותו. בבוקר אני רואה  שהוא כבר מסתובב מאחורי חדר האוכל לראות מי, מי 5 האנשים שנוסעים איתי. מרכז ועדת בריאות חייב לבוא ממילא, זה התפקיד שלו, בגלל זה הוא מקבל יום עבודה.

או.קיי. נסענו. הגענו לשם ובאמת היה תור והיה מקום ובאמת השם שלי היה כתוב שם עם פלסטיק והמרכז ועדת בריאות כל הזמן עומד על-ידי ואומר לי, אתה תמיד מאחר.. לאוטובוס ... לעבודה, מאחר לכל מקום, הפעם אל תעשה בזיון, תשכב כשיגיע התור שלך, זה בשביל הכבוד שלך.

אמרתי "עלה ראסי" אני אשתדל, שיישאר אחריי זיכרון טוב. בסדר.

כשכבר הגיע השלישי, אז הוא ככה דוחף לי במרפק, נו נו תתכונן, שיהיה בסדר שלא יהיה בזיון, כי באמת כל האחרים שכבו משהו, בשביל הכבוד של הקיבוצים.  ואז פתאום, שאני מרגיש שהגיע התור שלי, אני מרגיש שאני צריך להשתין...  "א-ברוך",  מה אני אעשה ? אני כבר הבטחתי שאני אהיה בסדר... פתאום אני אשתין  כאשר אני שוכב בין שניים.. כי העסק רץ בינתיים ... מה אני עושה ?

ואז הוא אומר לי - תשמע אנחו בועדות בריאות דיברנו על כך... זה קורה לכל, אחד זה פסיכוסומטי, אתה יכול לסמוך עלי, תשכב זה יעבור לך מיד.

 אמרתי קוס אומק, ככה תעשה לך בזיון אני לא אלך לעשות שלולית... והלכתי.

 מאז הוא לא רוצה לדבר איתי. אבל אני יכול לספר לכם את הסיפור הזה.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: