הגדול מניע את הקטן / יצלק

הגדול מניע את הקטן

יצלק

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

הימים ימי ה"המתנה". מאי 1967. חצר הקיבוץ מתרוקנת מהגברים הלוחמים. כל יום באים אוטובוסים לאסוף את אלו שיש להם "בית נוסף", יחידה צבאית כל שהיא "באי שם". נותרים הנשים והילדים, שהבוגרים ביניהם לובשים חשיבות וממהרים להתיישב מאחורי הגה הטרקטורים. ואנחנו "חיל המצב" או בשפה המקובלת אז, "כיתת הכוננות".

איור מאת יעקב גוטרמן

מספר חברים בגיל השירות הצבאי מסומנים על ידי הצבא להיות לוחמים מקומיים, כלומר, איש איש ונשקו המוצנע בביתו. מדי פעם "מקפיצים" אותנו, כשהשומרים מגלים "תנועה חשודה" או כשמגיע טלפון לילי מה"גוש" שצריך לצאת לחסימה כל שהיא על נהר הירמוך.

כל יום, יושבים כמה דקות עם מישהו מהמתגייסים, ומקבלים עוד קטע של אחריות על המשק. מתי להשקות, היכן בדיוק השיבר, איפה לקצור ירק, מה ואיך לרסס ועוד כאלה.

 

אני כבר שנה שנייה עובד "במפעלים". מנהל את בית האריזה להדרים. התקופה - אחרי גמר האריזה וגם אני מתפנה ובא הביתה ומצטרף למאמץ האזרחי.

שלוש משימות  נופלות בחלקי: אחראי על הפרדס, שלא לפני זמן רב העברתי את ניהולו למחליף, ובנוסף מצורפים ענפי המטעים מלבד הבננות, וכמו כן תפקידי הצבאי - מפקד כיתת הכוננות.

בין ה"ירושות" נופלת  בחלקי... עונת קטיף המשמש.

חלקה לא קטנה – 40 דונם.

הימים ימי "המלחמות על המים", שגורמים ליצירת חלקות חקלאיות חדשות, אדמות בתולין "בדוור". אדמות שעוד בטרם ימי "ההמתנה", מדי פעם יוצרות תקריות אש. פעם קטנות ופעם יותר גדולות.

חלקת המשמש, יחסית רחוקה, במזרח. מאין מובלעת בין הגלעד הירדני והגולן "הסורי" דאז. היציאה לשטח מלווה במתח ובחרדה, אך יבול לא משאירים, יש לאסוף.

 

בסביבות השעה שש בבוקר מתכנסים, או נכון יותר לומר מתכנסות, כ-12 עובדות ליד בית הקירור. לוקחים את ארוחת הבוקר שהוכנה על ידי החברה שמכינה את האוכל לעבודות החוץ. מעמיסים על העגלה, עולים ויושבים סביב סביב כשהרגליים מתנפנפות להן ויוצאים לדרך.

מגיעים לשטח. בודקים, האם לא השאירו לנו שכנינו "דרישת שלום"... איזה  מיקוש  או מטמון אחר, ונכנסים לשורות המטע, לקטיף .

בשמונה ושלושים מתכנסים לארוחת הבוקר, בסככה, ואוכלים את הארוחה.

הארוחה מלווה  כמקובל בהווי מיוחד, פורקים את המתח.

בשעה תשע, קמים להמשך הקטיף. אני עם עוד מי שהיא מהקוטפות היותר "גיבורות", מתחילים לאסוף את הארגזים המלאים לסככה, בה אכלנו את ארוחת הבוקר.

 

בסככה, מלבד השולחן והספסלים היו מוצבים ה"ממיינת" וגנראטור קטן ... "פקפק",  בשפת העם. מכונה בעלת מנוע חשמלי, המניעה פס גומי ברוחב של 15 ס"מ, אשר לאורכו רצים ומקפצים המשמשים הנופלים לתאים עפ"י הגודל. בחזית המכונה עומדים ארבעה או חמישה איש ומרוקנים את הפרי הממוין לתוך הקרטונים, בהם הפרי נשלך לשוק. כידוע המשמש פרי רגיש. מה שמבשיל חייב להישלח לשוק. כמאמר שכנינו הערבים, "בוקרה פיל משמש"... מחר לא יהיה.

 

לעובדי המטע קיים סידור מיוחד עם המטבח. על מנת לחסוך חזרה לקיבוץ לארוחת הצוהריים, משאירים לנו שני שולחנות ערוכים, והאוכל ממתין לעובדים שעושים מאמץ מיוחד ובאים רק אחרי שגומרים לקטוף ולמיין את היבול של אותו יום, בסביבות השעה שתיים וחצי.

כזכור אנחנו בימי "ההמתנה" והשהייה ממזרח לקיבוץ לא הכי נעימה. יחסי השכנים אינם הכי מבטיחים.

צוואר הבקבוק - מכונת המיון. זו נעה לה בעצלתיים.

 

חיפשתי דרך להריץ מהר יותר את המכונה. היבול הוא נתון והזמן להימצא בחוץ מוגבל. אני מפעיל את ניסיוני במכונות מיון ואריזת תפוזים, מקצוע שזה עתה למדתי. נכנסתי מתחת למכונה וגיליתי שלמכונה יש תמסורת של שלושה גלגלים על המנוע - מקטן לגדול, ומנגד, שלושה גלגלים המניעים את רצועת המיון ... מגדול לקטן.

המכונה עובדת כשהגלגל הקטן של המנוע מסובב את הגדול של הרצועה ולכן סרט הגומי נע לאט, לאט.

למחרת באתי לשטח עם מספר כלים והפכתי את הסדר, הגלגל הגדול של המנוע סובב את הגלגל הקטן של רצועת המיון... והמשמשים פתחו במחול. תאי המכונה התמלאו במהירות, וכך גם הקרטונים.

בשעה 12:30 סיימנו את המיון ועלינו לחדר האוכל.

עובדי המטבח המופתעים שמחו לקראתנו שהנה אין צורך להכין שולחנות מיוחדים, אך העובדים היו מרוצים פחות... הלכה להם הילת הגבורה בשל ה"מאמץ המיוחד".

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: