סיפור מן החיים אודות בית הקברות בקיבוצי / איציק פלג

סיפור מן החיים אודות בית הקברות בקיבוצי

איציק פלג - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

השנה היא 1987. יום שישי אחר הצהרים, נעמי אני והבנות מקבלים פני השבת ומתכוננים לצאת לארוחת ערב בחדר האוכל בקיבוץ. לפתע, הטלפון מצלצל. היה זה שדל, אחד מותיקי הקיבוץ. ובפיו הסיפור הבא:

איור מאת יעקב גוטרמן

"דודו, בני, התקשר אלי כרגע מגרמניה וסיפר לי שיש לו חבר ישראלי שאשתו נפטרה. לפני מותה בקשה ממנו בקשה אחת, 'אני רוצה להיקבר בקיבוץ בישראל'. הבעל, רופא שיניים במקצועו, מוכן לתת 30000 דולר לקיבוץ לכיסוי הוצאת הקבורה. בנוסף לכך כאות הוקרה הוא מוכן להגיע אחת לשנה לקיבוץ ולתת טיפולי שיניים בחינם לכל ילדי הקיבוץ. הבעל מחכה לתשובה מידית".

 

באותם הימים הייתי מזכיר הקיבוץ והבטחתי לשדל לבדוק את העניין בדחיפות. התקשרתי מיד ליניב, המזכיר השני. שנינו ראינו בכך מצווה חשובה שיש למלאה. עניין התשלום נראה לנו בעייתי אבל סיכמנו בינינו שהכסף יוקדש כולו לשיפוץ בית הקברות. למרות שלא ראינו כל בעיה קיבוצית עם הבקשה החלטנו ליתר בטחון לעשות סבב טלפונים בין חברי המזכירות. חילקנו בינינו את המלאכה. מרבית חברי המזכירות חשבו כמונו אבל אחד החברים הציע שלא נחפז בתשובה ורצוי שנתייעץ אודות הנוהגים המקובלים בקבוצנו עם א.ש, ועם ש.א, שהיו מזכירים בעבר ויש להם 'מעמד על' בקיבוץ. השניים אמרו באופן חד משמעי, כל אחד בנפרד, שהנושא רגיש ואין בסמכותה של המזכירות להחליט. יש להביא את הנושא לשיחת הקיבוץ. "רק לשיחה יש סמכות להחליט", פסקו השניים. ליניב ולי הדבר נראה מוגזם ומיותר אבל קבלנו את הצעתם. א.ש, וש.א, דברו על הרגישות שיש בקיבוץ לנושא. אנחנו חשבנו על רגישות אחרת, אנחנו חשבנו על הבעל שאשתו המתה מחכה למנוחתה האחרונה. למזלנו, באותם הימים שיחות הקיבוץ התקיימו בימי שבת, והחלטנו להביא את הנושא לאישור.

 

בשיחת הקיבוץ פרץ ויכוח חם ונרגש. ההתנגדות היתה גורפת.

היו שטענו: "אין זה מוסרי. הייתכן שנהפוך את בית הקברות שלנו למרכז רווח?" והיו שאמרו: "מי יודע אולי אשתו הגרמניה בכלל אינה יהודיה".

השיא היה כשאחת מחברות הקיבוץ, ניצולת שואה, קמה נסערת ואמרה:

"ואולי ההורים שלה היו נאצים?".

 

יניב ואני החלטנו בו במקום, עדיפים רגשות הכאב של חברי הקיבוץ על פני רגשות הכאב של האלמן. והורדנו בצער את הנושא מסדר היום של השיחה, ללא הצבעה.

 

למחרת, ביום ראשון בבוקר, קמתי בתחושת אי נוחות. דבר ראשון בדקתי את נוהגי הקבורה אצלנו בקיבוץ. הקיבוץ שלי ידוע כקיבוץ מאוד מסודר. פתחתי את ספר נוהלי הקבורה ולתדהמתי מצאתי מכתב של זוג קשישים, שאין להם כל זיקה לקיבוץ שלנו, מלבד היותם חברי מפ"ם בחיפה. במכתבם הנרגש הם מבקשים להיקבר אצלנו בקיבוץ, קבורה חילונית. בסמוך לפנייה זו נמצאה אף הנחיה בכתב יד "יש למלא את בקשתם". ואם לא די בכך, אף מצאתי מכתב תודה נוסף שבו בני משפחה מודים לקיבוץ על הסכמתנו לקבור את אבי המשפחה, שעבד בחברה ידועה עם אחד הותיקים. הקבורה התבצעה ללא אישור של שיחה הקיבוץ.

 

"מה עושים עכשיו"?, שאלתי את עצמי.

 

מסתבר, שהיה כבר מאוחד מדי. מיד בתום שיחת הקיבוץ, בשבת בלילה, התקשרה פסי, מותיקות הנקודה, לבתה, שהיתה חברה בקיבוץ אחר, וספרה לה אודות תוצאות שיחת הקיבוץ שלנו. הבת, התקשרה מיד למרכז המשק, שהחליט מיד בחיוב.

 

לימים, הסתבר, שהאשה היתה יהודיה.

ואם לא די בכך, בסופו של דבר, האשה, מטעמים פרטיים של משפחתה, כלל לא נקברה בקיבוץ האחר.

 

הבעל הודה לקיבוץ האחר על נכונותו ועמד בהתחייבותו. בכל קיץ, מידי שנה בשנה, הוא מגיע ארצה ומטפל בשיניים של ילדי הקיבוץ.

 

על כך נאמר 'זו מצווה וזה שכרה'.

עדכון אחרון: