במה סדוקה / איתיאל אורי

 

במה סדוקה

איתיאל אורי

איור מאת יעקב גוטרמן

 

איש לא ידע כיצד זה קרה. שבילי הקיבוץ התעוררו לתוך השמועה והולכי רכיל בנו חגיגה.

איור מאת יעקב גוטרמן

שולה ממחסן הבגדים כבר רבצה באזנה של סוניה מהמתפרות: "שמעת מי מגיע אלינו?! משפחה מתל-אביב. הוא נגר, היא כלום והם מביאים את כל המכונות לנגריה שלנו... נו, מה את אומרת? אומרים שהוא זקן תרח ויש לו בת צעירה, רווקה, משהו... נו, מה את אומרת... זה מן העיר אל הכפר... אולי זה בעיות עם מס הכנסה..."

 

ועוד טרם שפנה היום, כבר נפרקו המכונות בנגריה ומשפחת סקורניק הוכנסה לדירת הורים בשכונת "אשכול". בליץ, הממונה על הקליטה, נקש קלות בדלת דירת סקורניק, אלא שבתוך מהומת "הסידורים", הנקישה הייתה כלא הייתה. בליץ הסיט מעט את הדלת ובחיץ הפתוח שאל: "אפשר?" ו... נכנס. סקורניק ואשתו עמדו נושפים בצידי הכורסאות והארונות, תשושים מן המאמץ לרהט ארבעים ושמונה מטר רבוע ברכושם הכבד ורב מדירתם בתל-אביב. בליץ לא המתין ופסח על הנימוסים, הזיז לכאן ולשם, והכול בדרך-ארץ כלפי הסקורניקים ושלא יכפה עליהם טעמו.

 

היה סקורניק שואב הנאה ממרצו של בליץ הצעיר כמו גם משרירי זרועותיו, שהיו עולים ויורדים כתפוחים. איש של עבודה, הרהר לעצמו. אשתו של סקורניק הייתה מדדה בחדר דאוגה ונתנה מבטה בארון המגירות הגדול. עיניה היגעות משוטטות מרגליו המעוקלות ועד לכרכבותיו המגולפות, עד שמצאה את המגירה הנכונה. הוציאה בחטף קסקט אפור ובאחת הניחה על ראשו הקרח של סקורניק, כמו כדי לכסות ערוותו. בליץ השפיל מבטו כדי למנוע עצמו מבוכה בגילוי קרחתו. ובכלל, ביקש להניח עיניו במקום אחר ובלבד לא עליה, אשתו של סקורניק, שהייתה עוברת על מידותיה ודדיה עצומים וגדולים מנשוא, הר גריזים והר עיבל...

 

סקורניק ניגש אל הארון המזוגג ושלף בקבוק, עיניו מתרוצצות במשובה ומכריז: "שבע, שבע, שבע"... ולא נחה דעתו עד שהיו שותים לחיים, פעם, פעמיים ושלוש.

 

סקורניק היה בדרכו אל הנגריה. אף שהיה בוקר הסתכסכו מחשבותיו, למי זכות קדימה בכניסה לשיכון החדש. האם ללייקה הוותיקה שהתאלמנה או למשפחת זולר הצעירה עם ששת ילדיה. סקורניק לא מבין את הקיבוץ.

 

כבר אחר ברכות השחר, וסקורניק משך את גופו הכבד בשבילי האספלט הסדוקים ומקדים שלום לאמהות הצעירות השבות מבית התינוקות. שמש זהובה-כתומה הציפה את הגגות האדומים והירוק שביניהם, ואנשים בכחול יצאו לשדות וירדו לסדנאות. בוקר חדש.

 

סקורניק מהלך ומהרהר ב"פרלמנט" של הזקנים מאמש, ותוהה בעניין נקודות הוותק שזיכו את לייקה בשיכון על פני הזולרים המערמים ילדיהם במיטות קומות. פליאה היא בעיניו על הבריות, שאינם מגלים מידה של חסד ומחזיקים בקרנות הניקוד משל היו מזבח.

 

דרך האשלים התעקלה ליד מכון החליבה. הרפתנים השילו את סינורי הגומי ובטיפוף מגפיהם המבוצבצים צעדו לחדר האוכל. סקורניק הרים יד מגושמה של בוקר טוב וכאילו היה שרביט המנצח נתון בין ידיו המשורגות, נענו כל הרפתנים בהינף יד. טיפות הטל שכמו נאחזו בקצות מחטי האשלים, נפלו בניפוץ בלתי נשמע בדרך הכורכר וכמה טיפות סוררות זלפו על פניו הבצקות של סקורניק. בוקר חדש. וכשסקורניק מהלך בין הטיפות והצבעים ורואה את כל טוב הארץ, היה ספק נאנח ופטר בקול: "אה משיגיענער וועלט..."

 

סקורניק הרים את ידית החשמל ותוף משור הסרט החל משמיע גניחות סיבוב איטיות והיה צובר אט-אט תאוצה ורעש. עד שהיה הסרט חורק ושורק בצליל הנכון והמיוחד, הכין עצמו סקורניק לנסר ערימת עצים ענקית, שמהם יבואו המשקופים לשיכון החדש. בזוית עינו הבחין בסובבים, שעטו על ראשם אוזניות וחייך אליהם בביטול של זקן ורגיל.

 

הקרשים המלבניים נתפסו בידיו של סקורניק והוכנסו אל מתחת למשור המשונן אחד לאחד. שבבי העץ קלופים-גלופים ניתזו לצדדים. עוד מעט וענן אבק הנתזים נכנס בכל חריץ ונקב, אלא שכל אלו לא הרתיעו את סקורניק ולא האטו את הקצב. "צריך לגמור זה..." היה אומר.

 

הנגרייה הייתה אהבתו הגדולה של גדי מהתיכון ובשעה פנויה ושאינה פנויה היה רץ לנגריה. צלילי הקרשים המנוסרים, הכרסומות וחורצי השוליים היו לו מנגינה. סקורניק הטיל קסמו על גדי שהיה עומד ומשתאה במיומנותו. גדי נותן מבטו בסקורניק הפנסיונר, שעל אף שאינו חייב, עבד ככל החברים אם לא למעלה מהם... איש נמוך וכבד, רגליו הקצרות ניצבו מתחת לבטנו הגדולה-השמוטה, ועל הכתפיים הרחבות עלה כפורח ראש קרח חבוש קסקט של פעם. היו פניו של סקורניק צהובים וקמוטים וכמו לש הבורא את בצקו וטרם סיים... ובעוד המשור מנסר ראה גדי את ידיו של סקורניק, משל היו זוג קורנסים, וכיאה לנגר ותיק ומנוסה, חסרו לו שתי אצבעות בכף ידו. כפות ידיו הלופתות את המלבנים והמרובעים המנוסרים, היו כמקשה אחת וצריך היה למבט שני כדי להבחין באצבעותיו, שנחרצו בכף.

 

יום-טוב הסיט את דלת ההזזה של הנגריה, וחריקות ציריה הסבו מבטו של סקורניק מן המנוסרים. עיניו צופות בתוכחה אחר יום-טוב המאחר לעבודה כמעט בוקר בבקרו. משנבלע יום-טוב בנגריה הגדולה, הוריד סקורניק את ידו בתנועת ביטול וראשו הצהוב נד לימין ולשמאל בקצב עוגמת הנפש.

 

לא מבין את הקיבוץ.

 

סקורניק שלח כף יד מסמנת "בוא-התקרב," וגדי קרב נפעם וכמעט שנגע בשולחן המכונה. "גאדי," פתח סקורניק דיבור, "אתה רויצה ללמוד עבודה של משור?! אני אלמד לך ואתה היה מייסטר, טוב? אבל צריך זה לבוא עובד בזמן, לא כמו יום-טוב, וצריך זה לא ללכת מדבר עם אנשים כל הזמן. אה-קיצר, צריך עובד במכונה ולא אוכל ולא קפה בשעה עשר, כשהוא בא בשעה תשע... ככה יום-טוב. גאדי, אני להיות שלושים שנים בנגריה בוולובלסקי, בסלמה, אני הייתי זורק יום-טוב"...

 

גדי בלע מילותיו של סקורניק כאילו יצאו מפי כהן גדול, מחבר משפטיו השבורים עם הרכילויות המתהלכות על יום-טוב, שאף ונושא תפקידים הרבה ולשונו מעגלת פינות האנשים בחצר, אין בו אות ומופת ומסיים עבודתו כשבגדיו נקיים... ולא זו אף זו, אלא ששמע עתה ממש מפי הגבורה, מי הוא זה ואיזה הוא - יום-טוב.

 

הנגרים היו בדרכם "לזרוק כלים", החזיקו בידם מגש עמוס ושיירים של ארוחת הצהריים. ליד מכונת ההדחה היו מקובצים כמניין נוספים והכול חיכו בלא סבלנות להגיע למשנע הסובב, למיין ולהטיל את הנותר לאשפתות.

 

צמוד לתבניות החגות, היה סקורניק מהרהר באשת-חיל שלו עורכת מטעמים מן העודף ובוודאי שלא הייתה מתירה שהיתרה תוקא כבלילים מן הכלים. מפץ זרמי המים הגועשים בקרונות ודפיקות כלי האוכל בריקון התוכן, חברו לרעש מצלצל ואיש שומע זולתו רק בהרמת קול. דווקא כאן ועכשיו היה חיליק, מוועדת חג הארבעים, מוצא לו פנאי לשוחח עם סקורניק על החג. כפי ששיננו לחיליק בקורס ברופין, פתח בשבחו של אדם ומלטפו במברשת שפלומתה רכה-רכה, קודם שיגיש תביעתו. אלא שסקורניק מאנשי מעשה ודוחק בו - "תכלס,"... שטח חיליק בקשתו ותיבל בחלקלקות לשון כדי לשׂבר אזנו של סקורניק. חיליק מסביר, שוועדת הארבעים רוצה להקים במה גדולה לכבוד האירוע, שבו ישתתפו קרובים ורחוקים, עם רב. יבואו בכירי המנהיגים וישאו דברים וגם העין תשבע מן המחוללים והריקודים ובכלל - קצת לטפוח כתף לעצמנו, מה יש?!

 

כל אותו זמן סקורניק הניח מבטו בחיליק ואף לאחר שחיליק סיים, עוד הניח מבטו, ורק אז אמר: "נו?" ושוב חיליק מסביר באותו עניין אלא שאילץ עצמו לקרוא בשם המפורש - הנגרים יבנו את הבמה. נידנד סקורניק את ראשו, התרצה והסכים.

 

עם שקרב החג, האיצו חיליק וחבריו בסקורניק להקים הבמה, שכן יש צורך בחזרות וכיוצא באלו. נתפנו הנגרים לעבודה ולא חסכו טרחה ומאמץ והבמה הושלמה. עוד לפני דמדומים הגיעו חברי וועדת הארבעים לחנוך את יצירת הנגרים. היו צועדים על הבמה אנה ואנה והקרשים נאנקו וחרקו, ואף שעמודיו ובריחיו היו מעשה חושב, היה המסד רעוע וסדוק כדי ייאוש. עמדו החבר'ה מול חיליק ותבעו עלבונם, אלא שהתעשת מהר מן הצפוי והבטיח כי ידבר עם סקורניק להסיר התקלה.

 

לא הועילו טענותיו של חיליק על הקרשים החורקים והסדוקים. סקורניק ניצב איתן אף נוכח תחינותיו של חיליק. משלא יושרו ההדורים ונותרו הקרשים עקומים וסדוקים וחורקים, הלך חיליק, בצר לו, אל יוסקה מרכז המשק כדי לחלצו מן הצרה שהתרגשה עליו. יוסקה הקשיב בעגמומיות וידע כי פתיל רועם לפתחו.

 

בין מנחה למעריב פגש יוסקה את סקורניק ברחבת בית המדרש ונכנס עימו בשיחה. תחילה על הא ודא מהבלי העולם ואט-אט הגיעו לבמת הארבעים. דברים של ראשית לא דמו למילים של אחרית. אף שיוסקה הוקיר והעריך עבודתו המסורה של סקורניק, ואף שסקורניק ידע כי יוסקה הוא "המנהל", תפחו המילים כבצק הגולש. דומה היה כאילו אש זרה על הבמה.

 

משנסתתמו כל הטענות, סגר יוסקה על סקורניק כי יחליף את כל ה"פלטות" של הבמה לחדשות, וכך הוא קובע. סקורניק, שהיה בדרך כלל בעל דרך אמצעית, כאב וזעם. שפתיו הזקנות רטטו והתריס ביוסקה: "פלטות ישנות מספיק בשביל הצרמוניֶה. אני... פלטות חדשות?! א-פַייג"!

 

"א-פַייג" של סקורניק טלטל את הקיבוץ. בחצר היו המצדדים והשוללים מתנצחים בגלי עד גבה-גלי. בליץ מיהר ופגש ביוסקה וחיליק בניסיון לכבות את השריפה. בתוך זמן קצר היה בליץ בדרכו ל"אשכול", לביתם של הסקורניקים.

 

סקורניק ואשתו היו כבית אבלים. יותר משהייתה עוגמת הנפש ב"פלטות" היקרות, היה מצר סקורניק שמא ניכר היה בכעסו כאשר לא שלט בלשונו. בליץ מדבר על ליבו וחוזר ומדבר, עד שהתפייס עם עצמו. הוא יחליף את ה"פלטות" לחדשות.

 

לא מבין את הקיבוץ.

 

טרם פרידתו של בליץ, ניגש סקורניק אל הארון המזוגג..."שבע, שבע, שבע...נו"?!

ואף שבליץ רווה מרורים מבקבוקיו של סקורניק, נענה לו, פעם, פעמיים ושלוש...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: