סמל-בוגרים / ישראל זמיר

 

סמל-בוגרים

ישראל זמיר - בית אלפא

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: "חדשות בן-עזר, 622"

איור מאת יעקב גוטרמן

שנת הלימודים במוסד-החינוכי, כיתה י"ב, קָרבה לסיומה. הכול העתיקו עבודות-גמר, שהוכנו במשך השנה, לחוברות-סיכום, שתוצגנה בתערוכה השנתית. יואל כתב מחקר על "קורותיה של ספרטה" והכתיב לציפי שרעבי, בת-כיתתו, שהצטיינה בכתב-יד נאה. לציפי היה עור חלק בגון הערמון, עיניים חומות וריסים רושפים. גבוהת-קומה, הליכה זקופה עם סומק רענן על לחייה. הייתה ילדת-חוץ, תימנייה מירושלים, שנקלטה בקיבוץ בזכות אביה, שהיה עסקן מפלגה.

יואל וציפי נותרו בכיתה עד שתיים לפנות-בוקר. ציפי התפעלה מניסוחיו המדוייקים, מניתוחיו המעמיקים והירבתה להחמיא לו.

 

"למדתי המון מהעבודה שלך," ציינה בסיפוק ושניהם חייכו. דומה, שחיבה סמויה נרקמה ביניהם. הקבוצה, באותה עת, החלה בדיונים לקבלת סמלי-בוגרים - משׂוכה אחרונה לקראת סיום הפעילות התנועתית. הדיונים נערכו ברמת החניך הבודד, הישגיו, תרומתו לחברה, ללימודים, לתנועה, שמירה על דברות-התנועה והבטחה להגשים בקיבוץ. הכול חששו מפני הדיון האישי, העלול לפגוע בהם.

 

ציפי לא חששה. מצבה החברתי היה איתן, פעם שנייה שנבחרה לוועדת-קבוצה, אין לה אויבים, לבד אולי כמה בנות, שאינן פוסקות מלשלוח מבטי קנאה ביופייה ובגזרתה הנאה, אך נושאים אלה כידוע אינם נוגעים לדיון. אף הדיברה העשירית, שדרשה מן החניך להינזר מיין, מעישון ולשמור על "הטוהר המיני", לא הדאיגה אותה. היא נמנעה משתיית יין, לא נגעה בסיגריה ולא התקרבה לנושא המיני, כי לא היה לה חבר.

 

היו חברים בקבוצה, שסברו כי אותם דיונים אישיים מעכירים את האווירה ואינם תורמים לגיבוש הקבוצה לקראת אתגרי העתיד. מישהי סיפרה ששמעה סיפורים על חברי-תנועה שנפגעו קשות מאותן שיחות ובמשך שנים לא שכחו ולא סלחו. מהו ההיגיון לחטט בחייו של הפרט ולהציגו במערומיו? אף יצחק ברקן, מדריך הקבוצה, חשש מאותן שיחות וביקש שהדיונים יישאו אופי כללי, אידיאולוגי, עֶרכּי, תוך שמירה קפדנית על צנעת-הפרט.

 

אחת הבנות שאלה, אם בגילם הצעיר, הם אכן מסוגלים להתחייב בשבועה שיגשימו בקיבוץ והאם אין זו שבועת-שווא? ואם תפגוש בצבא צעיר, תתאהב בו והוא יסרב לבוא לקיבוץ, האם עליה להיפרד ממנו בשל אותה הבטחה?

 

מישהו השיב, כי ההבטחה נוגעת לכוונה-שבלב בלבד.

 

והיה מי שראה בלגימת יין ובעישון סיגריה מעין התרסה, הנפת דגל למרד במוסכמות התנועתיות. התנועה מחנכת לחופש-בחירה, לעצמאות מחשבתית ולא לאיסורים דרקוניים.

 

אחד הבנים סיפר ששמע מאחיו הגדול, שבאחד מקיבוצי הנגב, בגלל זנבה של סיגריה, סילקו חבר מהקיבוץ. האם זה הגיוני?!

 

מישהי ביקשה הבהרה למושג: "שמירה על הטוהר המיני"? האם מותר לנו לתבוע מזוג חברים, האוהבים זה את זו להימנע ממגע מיני? האם זכותנו לקבוע לזוג את גבולות המותר והאסור? וכי חסרות דוגמאות לאהבה שנרקמה בין חניכה בת שש-עשרה למדריכהּ הבוגר?

 

יואל, באחד הערבים הפנויים, מצא בחדר הוריו ספר, שנכתב על-ידי י. ו. סטאלין בוויכוחו עם הזרמים הסוציאל-דמוקראטיים האוסטריים. הוא דפדף וגילה קטע, שבו סטאלין מסביר מדוע אינו מכיר בעם היהודי כ"אומה". הוא העתיק את הקטע ובאחד הדיונים קרא את הקטע בפני הקבוצה. לדברי סטאלין, "איזו מין אומה יהודית היא זו, המורכבת מיהודים גרוזיים, דגסטניים, רוסיים, אמריקניים ואחרים, שבניה אינם מבינים איש את שפת רעהו, יושבים בחלקים שונים של כדור-הארץ, לעולם לא יראו איש את רעהו, לא יפעלו יחדיו... לא, לא לשם "אומות" אלו, הקיימות על הנייר, חיברה הסוציאל-דמוקרטיה האוסטרית את התוכנית הלאומית שלה."

 

יואל שאל את המדריך, באחת הפעולות התנועתיות: "האם סטאלין המשיך לשלול את מדינת-ישראל אחרי השואה, לאחר שהגרמנים כלאו במחנות מוות יהודים מכל חלקי העולם בשל יהדותם?! האומנם לאחר המלחמה המשיך להאמין שישראל קיימת רק על גבי פיסת נייר בלבד?!"

 

יואל שאל ויצחק המדריך נענה לאתגר, הציג את ארבעת סימני ההיכר לאומה, שסטאלין קבע: לשון, טריטוריה, חיים כלכליים, תרבות משותפת וציין את הפיזור היהודי, ששלושה מתוך ארבעה מסימניו אינם מאפיינים אומה יהודית. הוא שלל בתוקף רב את קביעותיו הנחרצות והדוגמאטיות של סטאלין ותיאר את שותפות-הגורל היהודי שהוכחה כממשות חיה מכוחה של מציאות איומה וטראגית, שכללה: גירושים, רדיפות, השפלה ואפליה גזעית. במחנות-ריכוז הפכו יהודי פולין, רוסיה, גרמניה ויוון לאומה אחת! בכל שנות הגלות הארוכות שמר עם-ישראל על קשר לארץ-ישראל והכמיהה מצאה את ביטויה בתפילות ובפיוטים. אפילו בטכס הנישואין המסורתי באו לביטוי אותם כיסופים, אותה המיית-לב לארץ-ישראל וציטט:

"...עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה..."

 

יואל שמח לשמוע ביקורת על קביעותיו של סטאלין. אף ציפי הייתה מאושרת, יצחק אינו מתעלם מן הדת היהודית כחלק מתרבותו של עם. היא זכרה היטב את טכס נישואי אחותה הבכירה שנערך בבית-הכנסת השכונתי "נחלת-אחים" בירושלים.

 

"בנושאים כאלה צריכים לעסוק הדיונים על סמלי בוגרים ולא בחיטוטים רכילותיים," אמר יואל לציפי בדרכם לחדרם.

 

החיים בקיבוץ התאימו לציפי. מאז ומתמיד אהבה בעלי-חיים, עבדה ברפת, בלול, בדיר ולא אחת יצאה עם הכבשים למרעה. רכזי-הענפים שיבחו אותה על מסירותה ועל אחריותה בעבודה. ציפי הייתה אחת הבנות המרכזיות בקבוצה: תלמידה מצטיינת, פעילה בחברה, שרה במקהלה, נגנה על מנדולינה בתזמורת המקומית והשתתפה בלהקת-הריקודים.

 

הלינה במוסד-החינוכי הייתה באותה עת עדיין מעורבת; בנים ובנות התגוררו באותם חדרים. המחנכים דגלו בסובלימציה, שנועדה לרסן יצרים והאצלתם לערכים רוחניים בוני-תרבות וחברה. ציפי ויואל התגוררו באותו חדר עם עוד שתי בנות ובן. יואל ישן על מיטה תחתית שנשלפה מתחת למיטתה של ציפי.

 

בשתיים לפנות-בוקר, יואל הפסיק להכתיב לציפי והם שבו לחדרם. הוא שלף את מיטתו והותיר רווח צר לרגליים וציפי כמקובל כיבתה את האור והתפשטה. אוושת בגדיה הלהיטה את יצרו. כל-כך רצה להושיט יד ולגעת בה, אך פחד. הוא נזכר, כי בשעה שהכתיב לה, הרבתה לשבת סמוכה אליו ורגליה לא אחת התחככו ברגליו. האם היא רומזת? לעיתים, וכאילו במקרה, חיככה את חזה במרפקו. דמיונו, חרף עייפותו, הפשיט אותה מבגדיה והציגה במערומיה. לבסוף, שלח יד מהססת ונגע במסגרת הברזל של מיטתה. ליותר מכך לא העז. למחרת בלילה, הסיפור חזר על עצמו. הוא זכר שהקבוצה מנהלת דיונים אישיים ויש להיזהר מפני לשונות רעות.

 

ובאחד הלילות, כששכבו לישון, שלח כהרגלו יד למסגרת מיטתה. הברזל הקר צינן קמעה את להטו, אך ציפי לרגע הסתובבה ונתקלה בידו. היא נטלה אותה בשתי ידיה והניחה את כף-ידו על חזה הגואה. יואל היה בשמיים. בבוקר נאלץ לכבס בחשאי את מכנסי הפיג'מה.

 

וכך, בימים שקדו על קורותיה של ספרטה ובלילות יואל זכה לאירוח בשטחים מוחזקים בידיו. לא אחת חש שזרעו פורץ והצטייד מבעוד-מועד בגליל-נייר. הכול התרחש בלי מילים. כעבור זמן-מה, החליפו תפקידים, היא התיירת והוא המדריך, שהכיר לה, בין-היתר, עמוד יווני בסגנון קורינתי... הו, כמה נהנו זה מזו. מדי-פעם הציצו בדאגה לעבר חבריהם הישנים, שמא חס-וחלילה יתגלה הכול.

 

ובאחד הלילות, בתום "המסע המרתק", יואל חש רצון עז לנשק אותה על שפתיה. הוא רכן לעברה ומשך אותה בעדינות למיטתו. לרגע ניסה לגהור עליה, אך היא נרתעה וחרטה באצבעה על בטנו:

 

"יואל, אני בתולה וזה לא תנועתי. זכור את הדיברה העשירית." הוא חייך וחרט באצבעו על בטנה:

"אבל אני אוהב אותך."

"גם אני אוהבת אותך," והסתפקו בנשיקות דמומות. ציפי נשארה במיטתו, כדי להירגע קמעה ולרוע מזלם, שניהם נרדמו.

 

חבריהם לחדר התעוררו בבוקר, ראו אותה במיטתו, התלבשו חרש ויצאו, שלא להביכם. המטפלת הגיעה לבדוק אם כולם קמו לשיעור הראשון, פתחה את הדלת ונדהמה. היא מיהרה אל מחנך-הכיתה, שהזעיק את יצחק ברקן.

 

עד מהרה, כל "הגוף-הבוגר" ידע על "האירוע המביך." הכול דשו בו וכיד הדמיון והקנאה הרחיקו לכת ביחסים שבינו לבינה. שמחה-לאיד מזה וקנאה עזה מזה. ציפי ויואל לא ידעו נפשם מצער. הכול היה כה גלוי, כה חשוף שלא היה טעם להכחיש.

 

יואל נחשב לאחד הבנים המוכשרים בקבוצה: גם תלמיד מצטיין, גם פלח מוערך וגם שחקן כדור-סל בעל "יד-זהב", כפי שהגדירוהו עיתונאי הספורט. גבה-קומה, רחב-כתפיים, שיער בלונדיני ועיניים ירוקות. הוא היחיד שצורף לנבחרת הבוגרים של הקיבוץ והִרבה לקלוע לסל. חניכי המוסד-החינוכי נהגו לצבוא על המגרש ולא הפסיקו לעודדו בקריאות קצובות: "יו-אל!" "יו-אל!"

 

בדיון הקבוצה הקרוב, שעסק בסמלי-בוגרים, בתיאום עם יצחק המדריך, יואל וציפי נטלו את רשות-הדיבור וכול אחד מהם הביע צער וחרטה עמוקה. יואל הציע, שסמל-הבוגרים יישלל מהם במפקד ל"ג בעומר. יואל נחשב לאחד הבנים המרכזיים בקבוצה, מדריך מוצלח בשכבה א' והרוח החיה בכל מפעלי התנועה. יצחק הציע, לאור החרטה הכנה שהביעו, כי הסמלים יישללו מהם עד למִפקד סוף שנת הלימודים. הקבוצה קיבלה את הפשרה ברגשות מעורבים, אך לא ויתרו על הדיון-האישי.

 

אחת מבנות הקבוצה טענה, שציפי פוגעת בעקרונות השיתוף והשוויון. בהיותה ילדת-חוץ, נוסף על הביגוד שמחסן-הבגדים הקיבוצי מנפק לה, היא מקבלת מהוריה ביגוד נוסף וציינה במיוחד את שמלת הסָרָפָן, שלעיתים היא מתהדרת בה בלילות-שבת. אחד הבנים העיר, שציפי אומנם חברת-תנועה מסורה, אך לדעתו לא נפרדה מהדת, שהיא כידוע "אופיום להמונים". הוא שמע, כי היא צמה ביום-כיפור בעוד שבקיבוץ זהו יום-עבודה רגיל. הוא פקפק אם ציפי מתכוונת להגשים בקיבוץ.

 

"על סמך מה אתה אומר זאת?" נשמעו קולות של חברים.

"על סמך סטטיסטיקה. ברוב הקיבוצים מתחנכות חֶברות-נוער מעדות-המזרח, שבסוף שנת הלימודים האחרונה עוזבות את הקיבוץ בנימוק של 'עזרת-הורים'. מדוע שציפי תהיה שונה?"

 

חבר נוסף החליט להפגין אומץ-לב ונדרש ל"אירוע המביך". הוא קבע שיואל אינו יכול להדריך ויש לפטרו לאלתר. הוא קבע בביטחון, שיואל וציפי מקיימים יחסי-מין ובכך עוברים על דיברות התנועה וציטט את הדברה העשירית של התנועה:

 

"השומר הוא טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו (אינו מעשן, אינו שותה כוהל ושומר על הטוהר המיני.")

 

יצחק המדריך יצא בתוקף וטען, שאין זה עניינה של הקבוצה לחטט ביחסים שבינו לבינה, אך הדברים כבר יצאו משליטה. למרבה הצער, אף אחד מחברי הקבוצה לא קם ונחלץ להגנתם. הדברים שנשמעו היו להם כמדקרות חרב. יואל וציפי יצאו מן השיחה פגועים ומצולקים. בדרכם לחדר, ציפי לחשה ליואל:

"האם אני צריכה לנסוע לגניקולוג ולהביא פתק שאני בתולה?" אותו לילה כל-אחד מהם לא עצם עין, נשך את כרו ומירר בבכי.

 

יצחק ברקן חשש מפני לילי, אימו של יואל, פעילה במחלקת-החינוך, אישה בעלת כושר-דיבור, אך גם "בעלת פה גדול", כדברי אחד החברים. ימים אחדים לפני מִפקד ל"ג בעומר, יצחק הטריח עצמו והגיע אל דירתם של זאב ולילי. הוא סיפר להם על אותו "אירוע מביך", ציין את דברי החרטה שהביעו, בהציעם, כי סמל-הבוגרים יישלל מהם במפקד ל"ג בעומר. יצחק סיפר שהציע תיקון להצעה - דחיית מתן הסמל למפקד שייערך בסוף שנת הלימודים, אם כמובן יעמדו בדיבורם, כפי שהבטיחו.

 

"האם הם חברים?" לילי שאלה ויצחק משך בכתפיו:

"ככל-הנראה. שניהם אנשים רציניים ואחראיים מאוד. הרומן התנהל במחתרת. ייתכן שהכול נרקם, כשציפי העתיקה את עבודת-הגמר של יואל."

 

ההורים שמעו את הדברים בצער. זאב משך בכתפיו והצדיק את ההחלטה ואילו לילי רתחה מכעס ולא אמרה דבר. יצחק הציע שלא יבואו למפקד-התנועה וייחסך מהם צער ועגמת-נפש.

 

מפקד ל"ג בעומר. הקיבוץ נהר בהמוניו למפקד החגיגי השנתי, שנערך על מגרש הכדור-סל. הטכס כלל מפקד-אש כשברקע כתובת-אש ענקית, "חזק ואמץ", סמלי-תנועה בוערים ופעלולים פירוטכניים. לאחר שירת "התקווה" ו"האינטרנציונל", הוקראה "הוראת-יום" חגיגית מטעם ההנהגה-הראשית של התנועה. הכול הופיעו למפקד בחולצות שומריות ועניבות צבעוניות בהתאם לשכבות-הגיל ואילו קבוצתו של יואל הופיעה בחולצות לבנות ועניבות שחורות. טכס קבלת סמל-הבוגרים נחשב לגולת הכותרת של המפקד.

 

מועד ההשבעה הגיע. חניכי י"ב עמדו דום, הצדיעו הצדעה תנועתית. ראש-הקן המקומי קרא את נוסח השבועה והם, כאיש אחד חזרו על דבריו:

 

"הנני מבטיח הבטחה שלימה / להיות חלוץ נאמן לעמי, ארצי ושפתי, / להיות מגשים ולוחם לחיי צדק, אחווה וחופש בחברה האנושית / ולמלא את דברות השומר."

 

לאחר ההבטחה, הוקרא שמו של כל חניך והוא צעד אל "קו-התרועה" וזכה בסמל הנכסף. יואל וציפי עמדו כל משך המפקד חפויי-ראש ומבויישים.

 

בתום הטכס, לפני שירת "תחזקנה", לתדהמת הכול, לילי, אימו של יואל, מיהרה בצעד חפוז למרכז המגרש, נעמדה ליד התורן כשגופה רעד מהתרגשות:

"חברים, נעשה כאן מעשה נְבָלָה. אחד מחבריכם הנאמנים ביותר לא קיבל את סמל-הבוגרים. בגדתם בו, גירשתם אותו מחוץ למחנה. תתביישו לכם! כך אין מחנכים לחיי הגשמה בקיבוץ!"

 

לילי זעקה כלביאה פצועה ובצעדים מהירים שבה לירכתי המגרש. רעש ומלמולים עלו משורות החניכים ומחברי הקבוץ שהסתופפו סביב המפקד.

 

יואל לא ידע היכן לקבור את עצמו מבושה.

"מה פתאום היא פתחה את הפה הגדול שלה ומשליכה רפש על כולם? את מי היא מאשימה? הלא ציפי ואני היינו אלה שהצענו כי סמל-הבוגרים יישלל מאיתנו, אז מה היא קופצת?!"

 

עולמה של ציפי חרב עליה. היא התהלכה בשבילי המוסד-החינוכי עצובה וחיוורת. לרוב הסתגרה בחדרה. לא הופיעה לחזרות המקהלה, תזמורת המנדולינות והחרימה את להקת הריקוד - מופעים שהוכנו למסיבת סוף השנה. כל מאמצי המחנך, המדריך, המורה למוסיקה והמרקיד האזורי עלו בתוהו. יואל לא סלח לאימו על התפרצותה הפראית ונמנע מביקורים בדירת-ההורים זמן רב. הוא עזב את ההדרכה והתנתק מכול פעילות חברתית ותנועתית. הכול הבינו שהם שרויים בדיכאון והניחו שהזמן יגליד את פצעיהם. בקרוב ייערך מיפקד סוף השנה, הסמלים יוענקו להם והם ישובו לתלם.

 

לקראת מיפקד סוף שנת הלימודים, נערך דיון חפוז והקבוצה החליטה פה-אחד להעניק להם סמלים. יואל וציפי הודיעו שהם מוותרים על הסמל.

למחרת היום, ציפי עזבה את הקיבוץ.

 

כעבור זמן-מה הקבוצה התגייסה לצה"ל.

 

שנים רבות חלפו. יואל נשא אישה ואף ציפי הקימה משפחה. זיכרונות העבר נדחקו ודאגות אחרות תפסו את מקומן.

 

ערב אחד, לאחר שיואל השכיב את שני ילדיו בבית-הילדים, הוא סר לדירת הוריו ומצא את אביו צופה בטלוויזיה. משראה זאב את בנו, חייך בשמחה וכיבה את האקרן. זאב היה גבה קומה, שערותיו כסופות, דלילות וסרוקות לאחור בקפידה.

"איפה אימא?"

"נסעה לאיזה כנס חינוכי."

 

זאב הכין קפה ולאחר ששתו, נוצרה אווירה רוגעת. הדירה היתה שרויה במין אפלולית נעימה שבין יום ולילה. יואל לרגע הציץ באביו: מצחו רחב, עיניו ירוקות שמזוגים בהן תבונה ועצב שקט ורך. מבלי שתיכנן זאת מראש, מצא עצמו שואל שאלה, שלא אחת הטרידה אותו במרוצת השנים:

"אבא, מה יש לאימא נגד סמלי-בוגרים?"

 

האב זקר את גבותיו הכסופות בפליאה, לרגע חייך, ואחר-כך הרצין.

"יואלי, מה פתאום אתה שואל?"

 

"לא יודע. נזכרתי בציפי ובהופעתה המחוצפת של אימא באותו מיפקד-תנועה."

"הו, אתה דורך על מוקשים," ולרגע השתתק. אחר-כך מלמל ספק לעצמו, ספק אל בנו:

"אולי הגיעה העת לפרק אותם מוקשים."

 

זאב סיפר, שהיה מדריך בקן "השומר-הצעיר" בפולין, בעיר בשם סלונים בשנות העשרים והשלושים. מחצית מאוכלוסיית העיר היתה יהודית והיו בה זרמים פוליטיים למכביר: "הבונד", "פועלי-ציון", "דרור", "השומר-הצעיר", "בית"ר", "בני-עקיבא" ומנגד, תנועה חסידית קיצונית, שצאצאיה מנהלים בארץ אורח חיים קנאי ואנטי-ציוני עד היום. לדבריו, בשל קשיי השגת סרטיפיקאטים, תנועות-הנוער החלוציות בפולין לא סיימו את פעילותן התנועתית לא בגיל שמונה-עשרה ולא בגיל עשרים. היו בתנועה בחורים ובחורות שבגיל עשרים וארבע עדיין הדריכו, כשהם ממתינים לסרטיפיקטים לעלייה ארצה. רובם נאלצו להתגורר בבית-התנועה. בין המדריכים הבוגרים היו זוגות שבמסתרים חיו חיי אישות - מציאות, שלכל-הדעות הייתה בלתי נסבלת. היו חברים שבאו מרקע חסידי והצטרפותם לתנועה גרמו שהוריהם יקרעו עליהם קריעה.

 

"גם אתה ואימא?"

זאב הנהן בראשו. "ברגע שהחלפתי את ה'זופיצא' - המעיל החסידי - בחולצה-שומרית, הפכתי ל'מוקצה'."

 

"אימא, עד כמה שידוע לי, צעירה ממך בשש שנים."

 

זאב אישר וסיפר, שבגיל שש-עשרה, אימו נכנסה לשכבת-הבוגרים. הם ניהלו רומן במסתרים, אך כעבור שנה הכול התגלה והיה רעש לא קטן.

 

"מוכן לפרט?"

האב נענע ראשו לשלילה. "היו סיבוכים אישיים שלא אפרט. בגיל עשרים ושתיים גויסתי לצבא הפולני."

"ואיפה התגוררת כשהגעת לחופשים מהצבא?"

"נו איפה? בתי-מלון לא התאימו לתקציבנו הדל ובלית-ברירה, הצטרפתי לאימך, שגרה עם עוד שלוש מדריכות בחדר, בבית-התנועה. פרשתי שמיכה על הארץ רחוק מאימך ככול האפשר ואיכשהו ישנתי."

 

זאב סיפר על דיונים שנערכו בשכבתה של אימו כשהיתה כבר בוגרת, כבת שבע-עשרה, שנגעו לסגנון חיים שומרי. לילי היתה מדריכה מסורה, אהובה, מקובלת בתנועה, שעמדה להתמנות למזכירת-הקן. עמיתיה לקבוצה קינאו בה והאשימו אותה בצביעות, בניהול חיים כפולים:

"'חייך התנועתיים הם צביעות אחת גדולה,' טענו בבוטות כמה מן הבנות ואימך נפגעה עמוקות. היא כתבה מכתב ארוך להנהגת-התנועה בוורשה על 'הנזק שגורמים הדיונים האישיים לתנועה.' ואלה טענו, כי החלטות הנוגעות ל'טכס וסמל' אינן באחריותם ושלחו את המכתב להנהגה העולמית של התנועה בארץ, בקיבוץ מרחביה. איש במרחביה לא טרח להידרש למכתבה של חניכה מתוסכלת."

 

"וזהו?" שאל יואל.

"זה עוד לא הכול." האב סיפר שהשתחרר מהצבא הפולני מקץ שנתיים וחיפש דירה ועבודה בסלונים. יום אחד התברר להם, שלילי בהיריון והם הוכו בהלם. הפלות באותם ימים נחשבו לעניין מסובך ומסוכן. בלית-ברירה, שליח התנועה בסלונים הוכנס בסוד העניין ונשלח מברק דחוף להנהגת התנועה בארץ עם בקשה להקדים את עלייתם ארצה. בארץ השיבו שמכסת הסרטיפיקטים אינה בשליטתם והציעו שיעקרו לוורשה, ישכרו דירה, זאב ימצא עבודה זמנית עד שיגיעו הסרטיפיקטים. ליתר-ביטחון, שלחו להם כמה מאות זלוטי. הם עקרו לוורשה, שכרו דירה וזאב מצא עבודה בבית-חרושת לגפרורים.

 

ביולי 1938, כשלילי הייתה בחודש השישי להריונה, הגיעו הסרטיפיקטים המיוחלים, כשאביו בן עשרים וחמש ואימו בת תשע-עשרה. הם הגיעו למלון "פולוניה" ועלו ביחד עם קבוצת עולים על רכבת שנסעה לצ'כיה ומשם להונגריה. בבודפסט החליפו רכבת ליוון ועלו על אוניית-בקר בשם "ארטימיסיה". התנאים היו קשים מנשוא. בטן האונייה הסריחה מזבל-בקר שלא נוקה והם נאלצו לישון על הסיפון. הים סער מן הרגע הראשון. האונייה התנדנדה כשיכורה. הם לא חדלו להקיא ולמרבה הצער, לילי הפילה את הוולד. למזלם בין העולים היה רופא, שטיפל בה כל משך ההפלגה. שנים רבות התקשתה להרות שוב.

 

עם השנים למדה חינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה בירושלים וכשסיימה ילדה בן.

"אותי."

"אותך."

 

במרוצת השנים, הם שכחו את סיוטי העבר עד שיום אחד הופיע יצחק המדריך, סיפר על "האירוע המביך" והפצעים בדרכם שבו לדמם. "מכאן אולי תבין אותה התפרצות חסרת-טאקט של אימך במיפקד ל"ג בעומר."

 

יואל נענע בראשו. אימו מעולם לא סיפרה לו על עברה התנועתי, אך חרף הסבל, הופעתה באותו מיפקד היתה לדבריו מחפירה, מעשה שלא ייעשה.

 

החדר התאפלל ונעטף בעצב מזוכך. עיני האב נעצמו וסנטרו צנח על חזהו. דומה שחש הקלה. יואל קם ופתח לרווחה את התריסים. אור אחרון של יום פרץ פנימה ויואל הציץ החוצה. עננים דהרו מערבה, ומשבי רוח טילטלו שני עצי איקליפטוס עבי-גזע, שהצניחו עלים בתנועה סיבובית שהזכירה פתיתי שלג. כלב שמוט אוזניים עצר, רחרח גזעו של עץ לימון כמוש, הניף רגל אחורית, הטיל מימיו על הגזע וסימן את גבול שלטונו.

 

יואל סיפר לאביו פרטים על אותו דיון בכיתתו, כיצד חבריו-לקבוצה האשימו את ציפי, בין-היתר, בנטייה לדת, כיוון שצמה ביום-כיפור.

 

"עד כדי כך?" זאב נדהם, קם מכיסאו ניגש לכוננית-הספרים ושלף ספרון המכונה "'פנקסי' - תעודת-זהות שומרית שהודפסה בשעתו בוורשה. כל חבר-תנועה נדרש לשאת אותה עימו. באותו ספרון, מופיעות דיברות "השומר הצעיר" וזאב קרא את הדיברה השנייה:

"השומר הוא נאמן לאלוהי ישראל, לארץ אבותיו ולעמו."

 

"אני פשוט לא מאמין!" יואל הגיב ועיניו ברקו מתימהון.

"ומה לגבי הדברה העשירית?"

והאב קרא: "השומר הוא טהור במחשבתו, בדבריו ובמעשיו." ובסוגריים מובאה ממסכת "סוטה": "נְקיוּת מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה."

"באיזו שנה נכתבו אותן דיברות?" יואל תהה והאב דפדף בפנקס והשיב:

"ורשה - תרע"ח, 1917-1918 הוצאה דפוס האחים לוין-עפשטין ושותפם."

 

זאב הסביר, שהדת לא נפסלה בתחילת הדרך. הם אומנם מרדו ב"חדר", ב"ישיבה", בסגנון הלבוש החסידי, אך לא נדרשו להסתייג מן המסורת היהודית ומאמונה באלוהים.

 

יואל קלט את הקשר הסמוי אל אותה דיברה, המדברת על טהרה, פרישות ו...קדושה. האב הוסיף, שאם היו לקבוצתו של יואל טענות כלפי ציפי על שצמה ביום-כיפור - הוא מבקש ליידע אותו, כי היא אינה יחידה. חלק מהסלונימאים בקיבוץ צמים ביום-כיפורים עד עצם היום הזה.

"גם אתה?"

 

זאב הודה, שהיו שנים שצם, כהזדהות עם בני משפחתו שהנאצים טבחו, אך עם הזמן חדל.

 

שתיקה מביכה השתררה. פני זאב היו מיוסרים ואצבעותיו מוללו גפרור שבור. לראשונה פתח את סגור ליבו.

 

לפתע, חיוך פשט על פני יואל. הוא שלף מכיסו מעטפה שהגיעה למזכירות הקיבוץ ומישהו דאג לתלותה על לוח-המודעות.

 

"אבא, בידי הזמנה ליום-עיון, שייערך במכון 'ואן-ליר', בשיתוף עם מחלקת-החינוך של הנהגת התנועה. דוקטור ציפורה שרעבי-לוריא תנחה דיון חינוכי על "תנועת השומר-הצעיר - הצלחות וכישלונות."

 

"האם אותה דוקטור היא ציפי בת קבוצתך?"

"נכון."

"אימך סיפרה על איזה כנס," העיר זאב, "היא לבטח תשמח לפגוש שם חברה-לנשק, שיחד תתייצבנה נגד ראשי התנועה וימטירו על ראשיהם אש ותמרות-עשן."

 

"הו, הייתי שמח להיות נוכח באותה הפגזה," העיר יואל.

"נראה לי שלא שכחת את ציפי."

"אבא, שום אהבה אינה דומה לאהבה ראשונה..."

 

"אתה מזכיר לי, שבשעתו ריכזתי את מחלקת-החינוך בקיבוץ ויום ניגש אלי מחנך כיתה ט' וביקש שאדבר עם אחד המדריכים המבוגרים שקשר קשרים רומנטיים עם חניכה מכיתה ט'. הזמנתי את המדריך לביתי ודיברתי עימו על 'בוסר-נפשי', על 'דוגמה-אישית', על 'דיברות-התנועה' וכל היתר. הוא הציץ בי בתמיהה וענה בכנות ובנחישות:

"'זאב, אבל אני אוהב אותה כל-כך...'

 

"הבנתי לרוחו ומשכתי בכתפיי. ביקשתי שיחשוב על הדברים. לתדהמתי, אימך שמעה את השיחה מן החדר השני, וכשאותו מדריך הסתלק - היא נכנסה בצעד נחוש ואמרה:

"זאב יקירי, דיברת על 'בוסר-נפשי', על 'דוגמה-אישית', על 'דיברות-התנועה', נימוקים ששמעת אותם מפי, כשהתחננתי לפניך שתשאיר אותי בתולה. עמדתי להתמנות למזכירת-קן סלונים ורציתי להיות טהורה במחשבותיי, בדבריי ובמעשיי. אז אני בשלי ואתה בשלך... 'תתבייש לך!'" צעקה עליו.

"אני מתנצל..." זאב העיר ובקושי חנק צחוק מתפרץ.

"עכשיו נזכרת?!

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: