ה'פרימוס' / ישראל זמיר

ה"פרימוס"

ישראל זמיר - בית אלפא

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[מתוך קובץ סיפורים "ערבה בוכייה" בהוצאת "ידיעות-אחרונות]

איור מאת יעקב גוטרמן

שוליק עבר את גיל התשעים והתגורר בבית-אבות בקיבוץ. אמנם אחת מריאותיו פגומה, אך השנייה נשמה ונשפה. הוא הירבה להשתעל, כיחכח בגרונו, שאב לפיו ליחה, ואם לא הייתה צמיגה מדי, בלע אותה והבעיר את גרונו בלגימת וודקה. ליד מיטתו, על ארונית, ניצב בקבוק-גומי בעל צוואר צר ומפוקק במגופה אדומה. וכשנתקף שיעול, פתח בידיו הרועדות את המגופה, רקק לתוך פייתה במכוון, הציץ בעין אחת פתוחה אל תוך הבקבוק, סגרו ומישש באצבעותיו הקפואות אם המגופה פקוקה כהלכה. אחר-כך מזג לעצמו כוסית וודקה. מדי בוקר היה מרוקן אותה, לאחר ליל-שיעולים, ושוטף במים רותחים.

 

שוליק מעולם לא נשא אישה ונחשב לזקן רווקי הקיבוץ. פנים לבקניים, עיניים תכולות, וזקן בעל גון אדמדם. שוליק התעורר מוקדם בבוקר, המשיך לשכב במיטה, כשעיניו ממקדות בפינת התקרה. עכביש עב-כרס התערסל להנאתו בקוריו והמתין בסבלנות לביקוריהם של זבובים בשרניים. השמש החלה ללהט והוא החליט שהגיעה העת לקום ולצאת לטיול היומי.

 

שוליק התלבש בקפידה: חולצה לבנה נקייה, מכנסיים מגוהצים וכובע קסקט דהוי ונקי, עוד מן הימים שעבד כעגלון. לרגע הציץ במראה: זקנו נוסח לנין היה גזוז בקפידה, עור פניו סמוק, חלק, לבד מזוג שקיות אפורות ומכוערות מתחת לעיניו. לא אחת ניסה למתוח את העור בשני בוהניו, אך ללא הועיל.

 

"לאן הולכים היום?" שאל עצמו וידע היטב את התשובה. לפני שיצא, כדרכו, הציץ בעיתון היומי. הוא חלף בחופזה על מדורי החדשות וקרא בעיון את המסגרות השחורות. עליו להיות מעודכן, כדי לבשר להם מי ומי במצטרפים. וכשגילה שמנדל וינוגראדוב, שעבד עימם בסלילת כביש טבריה-צמח - נפטר, כיעכע בגרונו מהנאה; "הו, איש בשורות אני היום."

 

שוליק נטל עמו תרמיל-צד ובו בקבוק-גומי, בקבוק וודקה, כוס מפלאסטיק ויצא לדרך. שמש זוהרת סימאה את עיניו. לרגע עצר, שיפשף עיניו ושלף מכיס חולצתו זוג משקפי-שמש. כהרגלו, פתח בצעד מתון לכיוון בית-העלמין. שם ממתינים לו חבריו, שעם אחדים מהם למד ב"חדר". הוא נזכר שיום אחד הגיע לעירם שליח מארץ-ישראל והקים סניף של תנועת-נוער ציונית. סיפוריו על ארץ-ישראל הקסימו אותם, והם יצאו עימו ליערות, הקימו מחנות-צופיים ועד מהרה קיצצו פאותיהם, פשטו מעליהם "טלית-קטן", החליפו את הז'ופיצה והקפלוש בתלבושת תנועה, עזבו את ה"חדר" ונראו צועדים בסך ברחובות העיר כשבפיהם שירה עברית. ההורים רטנו. החלוצים הצעירים ניסו לשכנעם בצדקת הדרך כשהם מצטטים מתורתו של בר בורוכוב. ההורים במצוקתם פנו אל ה"רעבע", שהסביר, כי "כל העניין הציוני נועד להעביר יהודים על דתם ולחלל שם שמיים".

 

משבגרו, החלו להכשיר עצמם לקראת עלייה לארץ-ישראל. שוליק נותר המוהיקני האחרון מאותה חבורת מייסדים וחש צורך לספר לחבריו כיצד הדור השני והשלישי, בניהם ונכדיהם הורסים את מפעל חייהם - את הקיבוץ.

 

הדרך לבית-העלמין חצתה שדרה של עצי חרוב עבי גזע, שבשעתו השתתף בנטיעתם. כיום ענפיהם סוככים על הכביש. ניענעה השדרה ראשה וקברה רגליה במעטה של עלי שלכת וחרובים רמוסים. מימינו ומשמאלו הוריקו דשאים. פועל-שכיר ישב על מכסחת-דשא שדהרה וכיסחה בגבעולים. "הכול אצלם מכונות," הירהר. את הדשא הראשון זרעו בידיהם וקצצו בחרמשים ובמגלים. האם הצעירים-של-היום יודעים מה הם חרמש ומגל? מרחוק התנשאו אמירי ברושים, שקצותיהם דומה כי נגעו בעננים. הסתיו גווע והחורף קרב.

 

שוליק נכנס בלאט אל עולם-הדממה והציץ בעין ידידותית במצבות האילמות. כל מצבה היא היסטוריה, סיפור מרתק. לרגע התעכב ליד מצבתו של בנציק, שעלה ארצה בספינה בשם "וֶלוֹס" ביולי 1934. האם מישהו מהצעירים שמע על ספינה זו, שהייתה חלוצת העלייה הבלתי לגאלית לארץ-ישראל?ֹ הקברים נראו זנוחים. גבעולי יבלית שלחו זרועות שרוגות לעבר המצבות, וכתמי אזוב טשטשו את הכתובות. מדוע האחראי על בית-העלמין אינו עושה דבר בנידון?

 

"בוקר טוב חברים," הרעים בקולו והבהיל זוג נחליאלים שנסק בבהלה. כלב נבח בתגובה ושוליק זיהה אותו. מאז שנפטר בעליו, הוא מרבה לפקוד את קבר אדונו ומילל. חניתות אור חדרו באלכסון מבעד לעננים והאירו עמודי אבק זהבהב שצנחו משמיים.

 

מול קברו של בולק רוזנמן ניצב ספסל ושוליק התיישב. השמש בערה והזיעה נטפה. הוא שלף מכיסו ממחטה, מחה את פניו ונאנח. כשחם אתה נמס וכשקר הקור מכרסם בעצמותיך. נעליו רמסו מרבד עלים יבשים, שהרוח רקמה.

 

שוליק סיפר תחילה את החדשות הטריות, אחר-כך פנה אל בולק ושפך את מר-ליבו על הצעירים. העבודה-השכירה חדרה לקיבוץ ברגל גסה וחברים הפכו ל"בוסים". יוסק'ה, רכז-הפרדס, מחכה מדי בוקר ל"ראיס" ערבי, שיביא במשאיתו עשרים פועלות ערביות מאחד הכפרים מעבר לקו-הירוק. הן קוטפות אשכוליות כשה"ראיס" משגיח עליהן, נוזף בהן ומשלשל לכיסו חלק נכבד משכרן.

 

"כן בולק, חזרנו אל ימי ה'בועזים'. החורנים קוטפים והפעם בהשגחתם של בועזים-קיבוצניקים..." שוליק גנח והמשיך: "החוג-הרעיוני לבעיות שיתוף ושוויון בקיבוץ, שנועד להעמיק את הזיקה לסוציאליזם, לא נפתח השנה כי אף-אחד לא נרשם. אתמול, גזבר-הקיבוץ מסר בשיחת-קיבוץ דו"ח קודר למדי על המצב הפיננסי. מה אומר לך בולק, לא רק אתה עמוק באדמה - כולנו שם. ערכים כמו: שוויון, עבודת-כפיים, הסתפקות במועט - התאיידו כלא היו. אצל הצעירים הכול כסף. שלשום הופיע פתק על לוח-המודעות, שמחפשים מתנדב לחליבת-לילה תמורת חמישים ש"ח לחליבה. היית מאמין? - בולק, הם איבדו את הבושה!" שוליק צעק בהתרגשות.

 

"שמעון, מנהל המפעל, פיטר את רוב חברי הקיבוץ, בטענה שאינם ממלאים את מכסת יום-העבודה. האימהות הולכות, באמצע העבודה, ל'שעת-אהבה' אל תינוקיהן בבית-התינוקות. בדרך הן מתעכבות 'לרגע' לקניות ב'כל-בו'. לחברי קיבוץ תפקידים שונים בקהילה ומעת-לעת הם נקראים לטלפון ומבזבזים זמן יקר. שמעון שכר פועלים-שכירים ולדבריו, הספקי המפעל עלו לאין ערוך. בולק, אנו זקוקים למזכיר מועצת-פועלים, שיגן על החברים מפני פיטורים. לדבריו, מה שחשוב כיום זו אינה העבודה, אלא הפרנסה. לעבודה כערך כבר אין ערך".

 

שוליק ציטט קטע מדבריו של א. ד. גורדון:

"...לא עבודה לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה, כי אם עבודה לשם חיים - עבודה אשר אור חדש נוגה עליה..."

 

שוליק דיקלם ובעיני רוחו ראה את בולק מנענע בראשו. בולק הכיר היטב את כתביו של א. ד. גורדון.

 

זבוב גדול, בעל גב ירוק-נוצץ, נחת על זרועו. שוליק עקב אחר תנועותיו בסבלנות-של-צייד, וכשזה הגיע אל גב כף-ידו - סגר עליו במכה זריזה והזבוב נפל שדוד. שוליק חייך בסיפוק, הניף קמעה את כובע-הקסקט באוויר והיטה את גופו קדימה לאות תודה, כאילו שמע את חבריו מוחאים לו כפיים.

 

שוליק הזכיר לבולק, כי שמעון בשעתו נשלח לטכניון ואחר-כך, לפי בקשתו, השתלם ב-M.I.T בארה"ב. הקיבוץ שילם את שכר-הלימוד ואת כל הוצאותיו. וכששב הדוקטור המלומד הזה הביתה והחל לנהל את המפעל, דרש לעצמו משכורת-עתק כיאה להשכלתו, לתוארו ולכישוריו. בקיבוץ הוא מוביל הליכי שינוי ותימחור הענפים. בשיחת-הקיבוץ, שנערכה אתמול, טען כי הקיבוץ-של-אתמול מת מיתת-נשיקה ואם הקהילה רוצה לשרוד - עליה להתאים עצמה לחוקי השוק הקפיטליסטי. למרבה הצער, איש באותה שיחה לא קם כדי להזכיר לאותו 'תכשיט', מי מימן את לימודיו ומהיכן מטיל הדג את מימיו. מזלך בולק, שאתה כאן, ומכאן לא רואים מה שרואים משם..."

 

ליד בולק שכבה גילק'ה, רעייתו. שוליק הציץ באותיות החרוטות שעל המצבה ותמונות מן העבר החלו להתבהר:

 

יום חמסין היה כשהגיעו לקיבוץ, וסדרן-העבודה הציע שבינתיים יגורו באוהלו של שוליק. "בקרוב תגיע אונייה עם משלוח גדול של אוהלים, ואז תקבלו אוהל לעצמכם." אי נוחות השתררה, אך עוד בחוץ-לארץ הכינו אותם לקראת קשיים צפויים בתחילת הדרך.

 

שוליק זכה לכינוי "פרימוס" - רווק בוער באוהלו של זוג.

 

לא פשוט לחלוק אוהל עם זוג נשוי. הוויכוחים ביניהם לא אחת הביכו, ושוליק הירבה לשהות בחדר-הקריאה. בולק עבד ברפת וכששב מן העבודה נתמלא האוהל בניחוחי חציר, חלב וזבל-בקר. שעות הלילה היו סיוט מתמשך. לעיתים, לאחר חצות, היה בולק קם ממיטתו, מתקרב בלאט אל מיטתו של שוליק, מטה אוזן אם הוא ישן כדבעי, וזה העמיד פנים ואף פלט נחירות אחדות. הו, אז החלו משחקי אהבה רוטטים מלווים נאקותיה ואנחותיה הכבושות של גילק'ה.

"יותר חזק, יותר..." שמע רסקי משפטים. אגנה התנועע בפראות והמיטה גנחה וחרקה. אברו של שוליק התפקע מקנאה.

 

יום אחד לפנות-בוקר, לאחר שבולק יצא לחליבה, שוליק נדהם לגלות ששמיכתו התרוממה וגילק'ה החליקה פנימה. הכול התנהל ללא מילים, כאילו כך צריכים הדברים להתרחש. בימים העמידה פני אדישה ובלילות שפעה להט. האם יצריה הכתיבו את התנהגותה או שמא אהבה סמויה החלה לפרוח? כל ניסיונותיו לדון עימה - נהדפו לאחור.

 

הם שהו באוהלו כששה חודשים.

 

בערב חג החנוכה גילק'ה ילדה את מתתיהו, בקיצור מתי, בנו-בכורו של הקיבוץ והשמחה הייתה גדולה.

 

כעבור שנתיים, יום אחד, גילק'ה דפקה על דלת צריפו של שוליק כשתינוק בחיקה. היא לבשה מכנסיים קצרים וחולצה בעלת מחשוף נדיב. שוליק הביט בה ודמו רחש בעורקיו.

 

"סיבוב שני?" שאל ונחירי אפו רטטו. גילק'ה פרצה בצחוק ושדיה פירכסו כדגים לכודים ברשת. התינוק שבחיקה הזכיר לו תמונות מימי ילדותו, שראה באלבומה של אימו: פנים לבקניות, עיניים כחולות, תלתלים זהבהבים ואפון נשרי. גילק'ה הצביעה עליו:

"בנך," קבעה.

"בטוחה?"

"אני ובולק כהי-עור."

"את מציעה ש...?" תקוות כמוסות התעוררו בו.

"באתי לבקש שתשמור על קשר-שתיקה."

"עד מתי?"

"עד הסוף המר." עיניה דקרוהו כשיפודים מלובנים. "מבטיח?" שאלה ברוך והחליקה בידה על לחיו.

"בתנאי ש..." ענה וכולו תאווה.

"סחטן קטן," חייכה וקרצה בשובבות. גילק'ה ניגשה למיטה, הסירה את הכיסוי, פרשה על הרצפה והניחה עליו את התינוק הישן. שוליק מיהר לאחות וילונות ונעל את הדלת. התפשטה והגישה עצמה. חיבוקיה ונשיקותיה השיבו ניחוחות שכוחים. ליטופיה עוררו מדקרות כאב.

"ומה יהיה אם הסיפור יחזור על עצמו?" שאל.

"במקרה כזה, יהיה למתי אח או אחות," אמרה ונשקה לשפתיו.

 "ובולק?"

"נשיאים ורוח וגשם אין," קבעה בעצב ומשכה בכתפיה.

"זו הסיבה שבאת אליי אז?"

"גם."

לאחר שהכול הסתיים שאלה: "מבטיח לקיים את ההסכם עד לקבר?"

"עד לקבר," אמר ופרש כף ידו על לוח ליבו.

"בולק יודע?"

"מעולם לא דיברנו על כך."

 

בית-הקברות רחש חיים ומוות. ציפורים צייצו ושוליק זיהה קולות של דרורים ועורבנים. דוכיפת ניתרה בין הקברים. רוח שורקנית הלמה בעצים, שנעו בפראות וצילם התפתל כנחשים. שוליק נפרד מחבריו בדרכו הביתה.

 

קבוצת ילדים תפוחי לחיים ושזופי-גוף התנהלה בקולות רעשניים לקראתו. לרגע עצר והללו הסתופפו סביבו כדבורים סביב חלת-דבש ושאלו אם יש לו סוכריות.

 

"סבים דרכם להצטייד בממתקים למקרה שיפגשו ילדים," לחשה לאוזנו מטפלת בנימה חינוכית ושוליק פרש ידיו והניע ראשו בצער.

 

"של מי אתה סבא?" שאלה אותו לימור הקטנה - לבנת גוף וזהובת תלתלים - נכדת בנו מתתיהו, ושוליק חייך. כל-כך רצה להשיב לה:

"לימורי חמודה, אני סבא-רבא שלך!" נפשו כלתה להרימה ולנשקה, אך לא העז, גם לא האמין שכוחו יעמוד לו. כל השנים עקב בהשתאות כיצד גדלה והתרחבה משפחת הבן - שבט לבקני לתפארת. רובם ככולם בעלי פנים בהירות ושיער אדמוני. לאחר שהתרחק מהם נזכר בשבועה שנשבע לגילק'ה. לרגע השתעשע ברעיון מטורף להפר אותה הבטחה. הו, איזו רכילות עסיסית תציף את חצר הקיבוץ... חברים ישוו פנים, תנועות-גוף, ומהר מאוד יגיעו אל האמת ויתפלאו, שעד כה לא שמו-לב לדמיון הרב. מן הסתם יהיה גם מי שיספר ששוליק היה פעם "פרימוס"... ובהרהור שני, איש לא ייצא נשכר מן הגילוי. וכי ניתן לפתח מערכת יחסים אינטימית בין קשיש לצאצאיו בערוב-ימיו ולפתע-פתאום, להרעיף עליהם אהבה?

 

הסוד הכמוס הכביד. שוליק קרא היכן-שהוא, שגנרלים ואנשי שירותים-חשאיים נוהגים להתכנס במסגרות סגורות, כדי לחלוק סודות ולפרוק מתחים. לשוליק לא היה עם מי להתחלק. אפילו בית-עלמין הוא מחוץ לתחום. בולק עלול לזקור אוזניים וגינק'ה תתפלץ.

 

להקת כלבים נטפלה לכלבה זעירה ומקורזלת. גבירתה, נערה צעירה, ניסתה לגונן עליה, משכה ברצועה ובעטה במחזרים. "קצת תרבות!" צעקה, כולה מבוישת.

 

כעבור חודש קרתה תאונת-דרכים מחרידה ומתי נהרג.

 

שוליק, בשארית כוחותיו, הגיע אל בית-הקברות וביקש מן המזכיר רשות להספידו. זקר המזכיר זוג גבות תמוהות, אך אישר. וכי מדוע שיסרב? הספדו של אחרון הוותיקים לבכור הבנים הוא שילוב-דורות נפלא, הרהר. ליד הקבר הפעור שמע שוליק את הספדי החברים. הללו סיפרו על מידותיו הטובות, על תרומתו לקיבוץ, על הישגיו הצבאיים כמג"ד בצנחנים ועל היותו איש משפחה למופת.

 

וכשהגיע תורו של שוליק, הוא קם על רגליו, קרב אל פי הבור, וכאילו היה עדיין תלמיד-ישיבה, החל לומר בעל-פה, ובהברה אשכנזית, "קדיש". הוא נענע גופו לפנים ולאחור והכול חטפו הלם. חברים הציצו בו כאילו חמד לצון. מאימתי אומרים "קדיש" בקיבוץ חילוני? הארמית קלחה מפיו בטבעיות, כשפת אימו. איש לא פצה פה. הכול עמדו כמאובנים. מישהו לחש לשכנו: "הזקן ירד מהפסים."

 

שוליק שמר על קשר-שתיקה, כפי שהבטיח לגילק'ה, אך גם התיר קשרים. האם מישהו יקשר בין הדברים?

 

אולי בולק...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: