צנון בית / ישראל מירון

צנון בית
ישראל מירון – בית ניר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
 

1957 היא השנה שחבורת גרעין "רהב" התיישבה באדמות "בית ניר" הנטושה.

תוך זמן קצר הגרעין הפך לקיבוץ. נבחרו מוסדות כמו: מזכירות, ועדת משק, ועדת תרבות, ועדת חברים וכו'.

נבחרו רכזי ענפים וקדימה: "רבוטה" (לעבודה).

אבשלום בתוקף נסיונו הקודם בחקלאות, נבחר להיות אחראי על גן הירק. מה שהיום מוכר כענף השלחין.

באחת מישיבות ועדת משק, הציע אבשלום הצעת מומחה: נגדל צנון.

- "צנון?" – התפלאו שותפיו לישיבה.

- "כן. צנון" – השיב אבשלום בביטחון. "בכמות לא גדולה, פינוק בשבילנו לגיוון הארוחות בחדר האוכל, אם יהיו עודפים נוכל לשווק ולהרוויח משהו".

"ועל כמה דונם, אתה חושב?" נשאל אבשלום.

אבשלום גירד בפדחתו, כמי שמהרהר בסוגיה ועושה חשבון בינו לבינו ובסופו של אותו גירוד, פסק: "חמישה דונם לגידול צנון לבית, זו בדיוק המידה המתבקשת".

וכשאבשלום פוסק, דבריו מתקבלים. אין מומחה ממנו לגידולי  ירקות.


איור מאת יעקב גוטרמן

השטח נחרש וזובל. הצנון נזרע. לא נותר אלא שהיבול יצמח ויעלה יפה. ואכן, כך היה. הצנון עלה יפה מעל המשוער: השטח עליו נזרע הצנון, כמו רוב אדמותיה של בית ניר בתחילת דרכה, היה שטח בתולי ללא מחלות מגידולים קודמים.

 

עכשיו, הגיע זמן אסיף הצנון. בהתלהבות פשטו החברים על חמשת הדונמים והתחילו לאסוף את הצנון. התחילו והמשיכו והמשיכו והמשיכו וה... הצנון כבר יצא להם מהאף ומאוזנים ומנקבים נוספים...ועוד היה שם צנון!

הסטטיסטיקאים שבינינו חישבו ומצאו שאם כל חבר בית ניר (היינו 30) יאכל כל יום צנון שלם, סביר שהיבול יספיק למאה שנות צנון לפחות.

 

היינו מורגלים בפינוקים אחרים ומאסנו בצנון. הוחלט לשווק אותו לתנובה. וכדרכם של צעירים נלהבים - אומרים ועושים. מזמינים ארגזים ריקים, מוציאים את כל הצנון מהאדמה ולא נותר אלא להכינו למשלוח ל"תנובה".

חמישה חברים הופקדו על הכנת המשלוח. לא "סתם" מכניסים את הצנונים לארגזים... קודם צריך למיין! כמובן לפי הגודל: הגדולים ביותר מוינו כסוג א והקטנים כסוג ב והארגזים נשלחו אחר כבוד בויליס של אותם ימים, למחסן תנובה. אנחנו נשארנו לחכות לתשלום עבור יבול הצנון.

חכינו, חכינו וכשלא הגיע התשלום, נשלח הגזבר לברר מה מעכב אותו. אנחנו חכינו לו בקוצר רוח.

 

"קיבלת כסף עבור הצנון", שאלנו כשהוא חזר אחרי הצוהרים.

פניו הנפולים הבהירו לנו שלא הרווחנו על הצנון.

"למה לא קיבלנו כסף?" שאלנו.

"ב"תנובה" אמרו שלא מיינו אותו נכון. המבין בצנון יודע שדוקא הקטנים הם סוג א והגדולים לא ראויים למאכל אדם. כשראו איך מיינו, הם נפטרו מכל מה ששלחנו להם. אולי בפעם הבאה" אמרו בתנובה – והוסיף – "כשנלמד".

 

כשנלמד?...  מה שבטוח הניסיון שלנו בשיווק צנון, לא עלה יפה. אבל את שאר מגדלי הצנון בארץ באותה שנה. הצלנו!!... הכיצד?...אילו ניסיוננו היה עולה יפה – היינו מציפים את השוק בצנון, מה שהיה מביא לירידת מחירים והפסד בטוח למגדלים.

 

נכון, בשיווק צנון לא הצלחנו אבל בהצלת המגדלים האחרים, הצלחנו גם הצלחנו.

 תגידו אתם, מה יותר חשוב?!.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: