הכביש המחנך / ישראל מירון

הכביש המחנך

ישראל מירון - בית ניר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

  

 

בימים הרחוקים ההם, כשילדינו הראשונים למדו בגלאון היה הדבר. כל בוקר היו הילדים הקטנים, שיד אחת תמנה אותם, עולים על הרכב, ונוסעים להתחנך בגלאון. אחר-הצוהרים היו חוזרים באותה דרך לבית ניר.

איור מאת יעקב גוטרמן

באותם ימים רחוקים לא היו הסעות של המועצה, לא צי של אוטובוסים צהובים ונהגים מיומנים. באותם ימים, הג'יפ היה הרכב שהסיע את הילדים לגן ולבית הספר. והנהג? סדור העבודה הוא שקבע את הנהג (בעל רשיון לפחות).

 

באחת הנסיעות איתן דביר - הקרוי דברה - (דברשוילי בלע"ז) בא להחזיר את הילדים מגלאון. עוד לא יצאו מגלאון ושחר לוי (באותם ימים בן 5) נכנס לוויכוח עם איתן. הטונים עלו מעלה-מעלה עד שהילד פלט קללה עסיסית ע"ח המשפחה של איתן.

 

ללא היסוס איתן הוריד את שחר מהג'יפ, חזר לרכב והמשיך לנסוע.

 

לראשונה מדד שחר את הכביש גלאון-בית ניר צעד אחר צעד.

 

בהזדמנות אחרת כשאיתן הסיע בבוקר את הילדים לגלאון, הוא היה כל כך נמרץ, שסיבוב אחד הוא לקח בתנופה אדירה. דלת הג'יפ נפתחה ונירית ברקת נפלה בגלגול מהג'יפ אל הדרך.

 

איתן לא התבלבל, ברוורס חזר אל נירית ובלי לקום ממקומו גחן, הרים אותה והושיב אותה לידו.

 

נירית ההמומה בכתה בכי מר במשך זמן הנסיעה.

 

כשכמעט הגיעו לגלאון, נתן עליה איתן בקולו: די לבכות ילדה. מזה את עושה עניין? כמה שריטות הן לא סיבה לבכי.

 

נכון, את נירית לא כולנו מכירים, אבל לחוסנו של שחר, סיפקתי לכם הסבר.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: