דרך טקסס / ישראל מירון

דרך טקסס
מאת ישראל מירון,   בית ניר
איור מאת יעקב גוטרמן, עוגן  

התאריך 11 לאוגוסט 1957 . אנחנו חברי גרעין "רהב" שכבר עשינו את המסלול בנ"חל והתרכזנו בקיבוץ להב, מתעתדים לצאת סוף-סוף לקיבוץ היעד הסופי שלנו. למקום שאמור להיות בתינו לנצח-נצחים.


איור מאת יעקב גוטרמן

בלהב, הגרעין נקלט טוב. לרובנו היו מקומות עבודה קבועים, היו חיי חברה, חדרי משפחה – בקיצור, חיים טובים.  רק חוסר הידיעה לאן פנינו, איזה קיבוץ יהיה  "נמל הבית" שלנו גרמה לגרעין חוסר נחת.  האם נזכה להגשים את חלום "הקיבוץ הימי"? אולי בסופו של דבר נשמע לאחד הקיבוצים שחיזרו אחרינו: אילון ונגבה רצו מאד שנאייש את אדמית ושדה יואב...  ואולי נקים קיבוץ חדש אחר, שלא שוכן על חוף הים? או שנתקע יתד ונשאר בלהב? אפשרות נוחה וחביבה אך לא ממש מרתקת.

הרבה אפשרויות  לכאורה. רק אחת תתממש.

אנחנו התייחסנו בכובד ראש להצעות השונות ומלהב, נשלחו צוותים שבדקו כל אחת מהן.

 

מאחר, שהדברים לא ממש היו בידינו – (באותם ימים)  היינו חיילים ממושמעים של הקיבוץ הארצי, נאלצנו להישמע להחלטה שנפלה בקבה"א (להבדיל מקב"ה).  קצת חופש נתנו לנו: עלינו לבחור בין שדה יואב לבית ניר.

את הבחירה שלנו הדריכה התפישה הבאה: אם לא קיבוץ ימי, לפחות קיבוץ מאתגר אחרת. לא סתם קיבוץ, אלא קיבוץ שיש לו יחוד. 

הבחירה  בבית ניר  היתה קלה.

לעומת שדה יואב ששכנה בקרבת כביש קרובה מדי לציוויליזציה, לטעמנו,  לבית ניר היו יתרונות גדולים:

רחוקה מהכביש וקרובה לשום מקום.

חוויה שכל מה שצופי מערבונים נלהבים יכולים לבקש: מזרח פרוע, עדרי פרות, סוסים, שדות פלחה אין סופיים – חור נידח.

להילה הזו היו אחראים המתיישבים הקודמים של בית ניר שניסו להקים כאן חוות בוקרים  והדבר לא צלח בידיהם.

הם השאירו נקודת ישוב עם שם שהופיע בכל הלקסיקונים לידיעת הארץ, אבל למעשה היה זה  חור נידח אחרי קיבוץ גל-און. שם בגל-און נגמרה התרבות.

 

נגמרה התרבות, נגמר הכביש.. אבל לגוף המיישב (הקבה"א) הייתה אחריות. מכיוון שכך נתבענו לשלוח קבוצה שצריכה הייתה להכין את בואנו למקום. מספר שבועות אחרי בואם, הצטרפו שאר חברי הגרעין שהתרכזו בקיבוץ להב. אני המספר, הייתי אחד מהם.

 

וכך באותו יום היסטורי 11.8.57 עלינו כשלושים צעירים וצעירות על המשאית של להב. לכל אחד היה מעט ציוד אישי אבל לכולנו הרבה התלהבות: סוף-סוף נוסעים הביתה.

מה שהגביר את ההתלהבות והמתח הייתה העובדה, שלא נסענו בדרך הרגילה.

הדרך הרגילה רוצה לומר:  מלהב לכביש המוביל מבאר שבע לתל אביב (דרך פלוגות) ובשלב האחרון קצת צפונה לקריית גת שהייתה אז בחיתוליה,  פונים מהכביש מזרחה, עוברים את קיבוץ גת וקיבוץ גל-און. נפרדים מהכביש ונוסעים בדרך עפר צפון-מזרחית עוד 3-4 ק"מ עד שמגיעים לבית ניר.

זו היתה הדרך הרגילה. מאד סביר שקוראי, הרגילים לכבישים רחבים, לא ממש יבינו מה כל כך רגיל בדרך הזו.. אבל הדרך בה הגענו לבית ניר, הייתה עוד פחות רגילה – אנחנו בחרנו לבוא בדרך טקסס.

תוואי שהוא יותר ישיר. להב-בית ניר ללא פניות. תוואי שעובר לאורך הגבול למרגלות הר חברון. בין ישראל לירדן.

 

הדרך - דרך מאובקת. האוטו, וולוו אדום, נאבק בגבורה בכל הבורות והמהמורות והקפיץ אותנו וטלטל אותנו עד שנעשינו כמו המזון המוקפץ בווק.

עברנו את שדות להב, עברנו בוואדי גמח, עברנו בשטח האש בואכה בית גוברין עוד נסיעה קצרה בדרך לא דרך ואנחנו בביתנו: בית-ניר.

אולי השמחה שלנו הייתה כמו השמחה של המפליגים ב"מאיפלאור" הזכורה לטוב, שסוף סוף הגיעו לחוף ארצם החדשה. שם יגשימו חלום ויקימו מדינה. אולי גם ההתרגשות שלנו הייתה דומה לשלהם. אבל רק במובן אחד – כמוהם גם אנחנו, הגענו הביתה אחרי מסע ותלאות.

לא שיש דמיון בין ההפלגה הקשה והממושכת מאנגליה ליבשת אמריקה לבין המסע הקצר שלנו מלהב לבית ניר, אך בכל זאת משהו מאחד את שני המסעות והוא  נובע  מתחושת החוויה של אירוע מכונן.

 

ושוב, המגלומניה ממני והלאה, בית ניר  היא לא אמריקה.

אפילו לא בעניין הזה של רשימת המשתתפים באירוע.

אומרים שכל אמריקאי המכבד את עצמו, יספר שאבות אבותיו הגיעו לארה"ב על ה"מאיפלאור".

 

השמועה ממשיכה ואומרת שאם מספר המחשיבים עצמם כצאצאי המפליגים על אותה אוניה, היה אכן כדבריהם, סביר שהאוניה לא הייתה מגיעה כלל לחופי יבשת אמריקה, אלא שוקעת במצולות ים..

במקרה שלנו, אין יחוס מיוחד לצאצאי הבאים לבית-ניר במשאית מלהב בדרך טקסס.

אולי ההפך הוא הנכון: אנחנו שבאנו על ה"מאיפלאור" נוסח וולוו אדום מלהב, אנחנו היום בחזקת מאובנים שחייבים להתאפס לפי רוח הזמן. לא משהו הראוי להתכבד בו והנותן יוקרה של "יחוס אבות" לצאצאינו.

 

מכל מקום באותו יום 11.8.57 כשהגענו סוף-סוף לבית-ניר, הייתה התרגשות גדולה.

ירדנו ברגלים רועדות מהמשאית, התפזרנו להתארגן בחדרים החדשים, בצריפים הזכורים לטוב,  התכבדנו בכיבוד הקל שהכינו לנו חברינו "הותיקים", וקדימה "רבוטה" לעבודה..

יום העבודה הראשון בבית ניר שמור ונצור בזיכרונו של כל אחד ממפליגי ה"מאיפלאור" מלהב.

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: