על בוקרים, פרות וגדרות / ישראל מירון


על בוקרים, פרות וגדרות  
ישראל מירון, בית ניר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  

הסיפור הוא אמנם סיפור הקמת הגדר, אך יותר מזה – הוא סיפורם של האנשים שהקימו אותה והשתלבותם בהווית בית ניר של שנות הששים שבמאה הקודמת . זהו סיפורו של חוסיין מקלדה מדלית-אל-כרמל ומשפחתו וכלל אנשי בית ניר הצעירה.

 

אך למה לעשות את הדברים פשוטים, כשאפשר לסבך?

למה להתחיל בשנות הששים הרחוקות כשחווית הפגישה הנרגשת עם משפחת חוסיין מקלדה מפעמת בי מזה שבועיים?  נכון לסוכות תשס"ז.


איור מאת יעקב גוטרמן

לפני שבועיים טיילתי עם משפחתי בהר מירון. באחד הקטעים שעבר בשטחי קיבוץ סאסא אני שומע שקוראים את שמי.

מוזר – חשבתי לעצמי, מי באזור הזה מכיר אותי? – בכל זאת נפניתי לעבר הקול הקורא.

כשהתקרבתי, ראיתי את מועד מקלדה.

"שלום ישראל מקיבוץ בית ניר" , אמר, "גם אבא כאן. מיד ניגש אליו".

ביני לבין מועד הפרידה גדר תיל.  אך למרות הגדר, גילויי השמחה שבפגישה הובעו ללא מעצור.

כשהתקרבנו לחוסיין, ההתרגשות הציפה וגאתה.

 

אפשר להסביר את ההתרגשות באופנים שונים, אך כרגע זה לא מענייני.  עובדה היא שמאד מאד התרגשתי לפגוש בבני משפחת מקלדה, ובעיקר בחוסיין אבי המשפחה ממנו למדתי יחס לעבודה מהו.

 

ההכרות ביני לבין משפחת מקלדה ארוכת שנים היא ומקורה בענף הבקר שלנו שהוא אחת הסיבות לבחירתנו בבית ניר. כי עוד לפני שגרעין "רהב" השתקע בה, היו כבר בבית ניר, עדר בקר ושטחי מרעה נרחבים.

 

למי שהפרטים לא מוכרים, בית ניר הוקמה כחוות בקר ע"י קבוצת צעירים שהתפרקה כעבור זמן, ואז הקיבוץ הארצי קיבל את אדמותיה. באוגוסט 1957 התמקם בה גרעין "רהב" של השומר הצעיר.

 

ב- 1957 כשרק התחלנו לעבוד בבקר, נהגנו לעבוד בקיץ בשתי משמרות: משמרת ראשונה הייתה מוציאה את הפרות למרעה בבוקר ומחזירה אותן למכלאת הבקר בבית, בצהריים כשחם.

משמרת שנייה הייתה יוצאת כשהתקרר מעט אחרי הצהריים והייתה נשארת עם הפרות במרעה עד רדת החשיכה.

ז"א שיום העבודה היה מתחיל עם שחר, כדי  לנצל את קרירות הבוקר ומסתיים עם ערב לאחר החשיכה.. בגלל החום בשעות הצהרים שהכביד גם על הפרות, ממשק ההזנה חייב צורה זו של עבודה. בחורף, כשהימים היו קצרים, עבדנו "ימים ארוכים" – משמרת אחת שהתחילה עם הזריחה והסתיימה בשקיעה. הכל מתוך מחשבה על ממשק ההזנה הנכון של העדר.

 

גם לעצמנו דאגנו. בהתחלה הרומנטיקה ליוותה את הווי הבוקרים ורבים וטובים היו מצטרפים אלינו בשביל הכיף: לרכב ולהוציא את הפרות למרעה, לשבת באחו הירוק, לנמנם תחת עץ כשהכלבים המיומנים משגיחים על הפרות, לאכול את ארוחות הפיקניק שהיינו מביאים מהאקונומיה.. מה נאמר ומה נדבר? חיים טובים!!! בתנאי שאתה רווק, ואין לך התחייבויות משפחתיות ומזג האוויר אין נאה ממנו – אביב נצחי.

כשאתה נשוי ויש לך ילד שצריך גם את אבא ב"הקמה", מגיע רגע לעשות חושבים: האם אפשר להמשיך בשגרה של הוצאת העדר למרעה פעמיים ביום, מדי יום? או אולי צריך לתחום את שטחי המרעה בגדרות ולהשאיר את העדר באופן קבוע בשטח ?

ידענו שאם נבחר באופציית הגידור, הרומנטיקה של הענף תסבול..אך מאידך הרעיה המתמדת בשטחים מגודרים, תמנע מאתנו את הצורך  להוציא את הפרות למרעה מדי יום ולא משנה עד כמה קר גשום ובוצי הוא היום בחורף... ומאידך כמה חם ודביק ורוחש רחשים מעצבנים היום בקיץ.

ומה יהיה עם הילת הקאובוי'ס שדבקה בעובדי הבקר?. .

 

עדיין יישאר משהו מהזוהר  של "המערבונים" – הרגענו את עצמנו -  כשצריך יהיה להעביר את העדר מחלקה לחלקה, או כשנביא אותו הביתה לקבלת חיסונים, או ל"גמילה" – הפרדת העגלים הצעירים מאמהותיהם והשארתם במפטמה.  בימים שכאלה נחזור לסוסים, אם כי כלי העבודה העיקרי שלנו יהיה הג'יפ. איתו נסייר בחלקות, נבדוק את שלמות הגדרות ואת שלום הפרות.

 

התלבטנו, התלבטנו ובסופו של דבר החלטנו לגדר את שטחי המרעה. כך הגענו למשפחת חוסיין מקלדה מדלית-אל-כרמל. עבודת  הגידור החלה בשלבים, כמוה ההכרות עם משפחת זו.

עם השנים הוקמו בשטחי בית ניר 100 ק"מ גדר ואולי אף יותר. לא הכל נעשה בבת אחת. מדי שנה גידרנו חלקה נוספת ומדי שנה הכרותינו עם משפחת מקלדה העמיקה.

 

בנוסף להיותי בוקר מן המניין, הייתי אחראי גם על המרעה הטבעי. בתוקף תפקיד זה, נמצאתי בקשר עם משפחת מקלדה, יותר מהבוקרים האחרים. היה צריך ללוות אותם, להשגיח שהגדר תעבור במקומות הראויים וכו'. למעשה, עשיתי במחיצתם ימי עבודה רבים ומהם למדתי מהו יחס של כבוד לעבודה ולכלי העבודה.

 

על יחס הכבוד של חוסיין מקלדה לעבודה ולכלי העבודה למדתי ממנו :

 

כמה  שווה  עץ?

 

אחת החלקות אותן גידרנו, הייתה באזור כפר דכרין.

בד"כ הייתי מסמן את תוואי הגדר בנעיצת עמודי זווית במקומות שתחמו את גבולות החלקה וחוסיין היה עובר, בודק את התווי שלי ומאשר את תחילת העבודה.  הכוונה הייתה להשתדל שהגדר תוקם בקווים ישרים. כמו בדברים אחרים, גם בגדרות עדיף 'הישר'  על ה'מזוגזג'.  במהלך סימון התוואי הגענו לוואדי המוליך לכיוון תל-אל-סאפי. אני מתקדם בקווים ישרים בוואדי ונתקל בעץ שיזף גדול. העץ הטיל צל גדול ומתחתיו תמיד הצטופפו פרות וכבשים. הוא נשאר מעברו החיצוני של  הסימון הישר של הגדר..

 

באותו מקרה,  למדתי לקח מפי צאלח, אחיו הצעיר של חוסיין שבאותם ימים עבד גם הוא בגידור עם המשפחה.

כשצלאח ראה את הסימון שלי שהשאיר את העץ מחוץ לחלקה, אמר: "שמע, תזיז את תוואי הגדר קצת ימינה כדי שהעץ יהיה בפנים". "לשנות סימון ישר בגלל עץ?", טענתי כנגדו, "חבל". כאן הרים צלאח את קולו ואמר: "אתה יודע כמה שווה עץ כזה?  כמה אני מוכן לשלם שיהיה לי עץ כזה בחצר הבית שלי בדלית-אל-כרמל?" מול טיעון כזה לא יכולתי לעמוד. קצת 'זגזגנו' בגדר והעץ נכלל בתוך השטח המגודר.

 

מאז ועד היום הרבה פרות מבלות בצילו בשעות הצהריים, בזכות צלאח ומשפחת מקלדה.

 

מסארי חלל (כסף טהור) ומסארי חרם (כסף טמא)

 

אצל משפחת מקלדה ההכנות ליום העבודה הבא החלו יום קודם. בתום מכסת העבודה של היום החולף, החלו ההכנות ליום העבודה שלמחרת. איני יודע אם הסיבה הייתה המרחק הגדול שבין מקום העבודה לבסיס בקיבוץ, או שיגרה מבורכת לכשעצמה, מכל מקום ההכנות של היום הקודם השתלמו. אצל חוסיין ומשפחתו לא היו ימי עבודה 'מבוזבזים'.

 

בסוף יום העבודה הקודם הועמסו על הפלטפורמה כל מה שנזקקו לו למחרת:  טוריה, 'קוברה' (מקדח מוטורי שתפקידו לקדוח חורים בסלע) בנזין ל'קוברה', מי שתייה לעובדים, חביות מים לביטון העמודים, מלט, 'הלמניה' שבה נועצים את העמודים – ברזלי הזווית, העמודים וסלילי התיל שנמתחו מעמוד לעמוד ועוד ועוד. ועל כל העמסה הזו שנעשתה בערב, פיקח חוסיין שחלילה לא יחסר דבר, שחלילה לא תפסק העבודה ביום למחרת בגלל חסרונו של פרט כזה או אחר.

 

ואם העמסה ערב קודם נשמעת כאירוע אינטנסיבי ומעייף, כל זה כעין וכאפס לעומת העבודה הצפויה למחרת בבוקר. זוהי עבודה פיזית קשה  – חפירת עמודי פינה, תקיעת עמודי הזוית, מתיחת התיל וקשירתו לעמודים.. הרבה זיעה נוטפת עד שהגדר עומדת מתוחה היטב. התיל, 4-5 שורות של חוטי תיל מקיפות את עמודי הפינה. כשלכל חלקה יש גם שערים המאפשרים את הכניסה והיציאה ממנה, שגם הם עשויים תיל.  וכשהגדר  סוף סוף עומדת,  נשאר לקבוע את אורכה, כדי שנדע כמה עלינו לשלם לחוסיין על עבודתו.

 

שיטת המדידה הייחודית גם היא פרי המצאתו של חוסיין.

בבוקר המיועד למדידה, היינו שנינו יוצאים לשטח עם סרט מדידה ושקית 'מקלות כביסה', המכונים אטבים בעברית אקדמית.  מספר האטבים 50 בדיוק.

הליך המדידה הוא כזה: אני עומד בעמוד הגדר הראשון כשסופו של סרט המדידה בידי וחוסין הולך מנקודה זו עם תחילתו של הסרט ומודד 20 מטר. כשסרט המדידה מתוח הוא שם בנקודת 20 המטר אטב. חוסיין ממשיך ללכת לאורך הגדר, עד שאני אוסף את האטב מנקודת 20 המטר הראשונה ושם אותו בכיסי. וכך אנחנו מתקדמים 20 מטר נוספים עד שאנו מקיפים את כל הגדר. אז, אנחנו מתיישבים וסופרים את מספר האטבים שבכיסי ורושמים.  לעתים כשנגמרו כל 50 האטבים ידענו שהשלמנו קילומטר, לעתים היה עלינו למדוד מעל חמישה ק"מ. למי שלא התנסה בהליכה כשסרט מדידה מתוח בידו ומבטו תר את נקודת העשרים מטר הבאה, אני יכול לספר שאמנם יש מבצעים הדורשים סיבולת גדולה יותר, אך גם ההתקדמות הזו בשטח של מרעה טבעי, אינה בחזקת טיול של שבת.

 

באחת מההפסקות לספירת האטבים אמרתי לו:  "יה חוסיין, אולי נחסוך את ההליכה וניסע לאורך הגדר  - נשתכלל ונמדוד את המרחק לפי מספר סיבובי גלגל הטרקטור?"

חוסיין דחה בנימוס את הצעתי:  "הטרקטור תמיד יזייף את המדידה. ואצלנו הדרוזים יש איסור להרוויח כסף בדרך לא נאותה.  הכסף שאנחנו מרוויחים לפרנסתנו צריך להיות טהור (מסארי חלאל) ואסור לנו להשתמש או להחזיק בכסף טמא (מסארי חארם)".

 

נימוק די משכנע אך לי נראה שהיה לו נימוק נוסף והוא התענוג לעבור על הגדר מטר אחר מטר וליהנות מעבודתו.

 

לי לא נותר אלא ללכת אחרי הסרט המתוח בידי כשאטבי כביסה בכיסי.

 

וכך במשך הזמן צברתי 100 ק"מ של הליכה כזאת עם חוסיין וסרט מדידה בידי.

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: