הטנק ואני - דואט מקומי / ישראל דרום

 

הטנק ואני - דואט מקומי

ישראל דרום - כיסופים

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אפילו בחלומותיי - לא דמיינתי לעצמי שאנהג פעם בטנק!

איור מאת יעקב גוטרמן

הכשרתי הצבאית, לאחר השירות הסדיר, הייתה במסגרת ההגנה המרחבית של היישובים על הגבול עם רצועת עזה.

במסגרת זו הוכשרתי לתפעל ולפקד על תותחי נ"ט, שהוצבו בקיבוצים.

 

הצבא המצרי, שהיה פרוש לאורך הגבול, היה מצויד גם בטנקים, ואותם היינו צריכים לעצור ע"י התותחים שלנו, אם וכאשר הטנקים יסתערו עלינו.

 

המרחק בין כיסופים לגבול הוא פחות מ-2 ק"מ, שטח מישורי. ובשביל טנק זה מרחק קצר מאוד. בהכשרתי ובאימונים ראיתי טנקים רק דרך כוונת התותח.

 

והנה בא המהפך!

 

אחרי מלחמת ששת הימים, בה נחלו אויבינו מפלה ניצחת, הם הטמינו מוקשים בדרכי העפר שבשדות הקיבוץ וגרמו לנו לאבדות בנפש ולפציעות קשות.

 

בשלב בראשון לא היה לצה"ל מענה הולם, אבל הראש היהודי מצא בסוף פתרון: לקחו טנק, הורידו את הצריח עם התותח, לחזית הטנק הוסיפו שתי זרועות ברזל חזקות, שחבקו גליל ברזל גדול, אליו רותכו שרשראות ברזל. כאשר הטנק נע קדימה, הגליל הסתובב, השרשראות היכו בחוזקה באדמה והיו אמורות לפוצץ כל מוקש או מטען שהוטמנו באדמה.

 

בכל אחד מיישוביי הרצועה הוצב טנק כזה. צוות הטנק כלל נהג ומפקד סיור שהיה מ"כ, מילואימניק, חבר קיבוץ שהכיר היטב את דרכי העפר.

 

בכל בוקר בשעה 4:00 יצא הטנק לסיור, עבר על כל דרכי העפר, וחזר לקיבוץ בסביבות 6:00, רק אז יכלו הטרקטורים לצאת לעבודתם בשדות.

 

כאשר הגיע תורי למילואים, חודש בשנה, הוצבתי בכיסופים כמפקד הסיור של הטנק.

 

באחד הבקרים של יום ראשון, הגעתי לשער הקיבוץ, שם חנה הטנק. קראתי לנהג, אך אין מענה. קראתי שוב, חיפשתיו, אין! !!הבנתי שהנהג לא חזר מחופשת סוף השבוע.

 

מה עושים?! "ברוך" גדול! השעה דוחקת, כבר היה צריך להודיע ל"גוש" (המפקדה), על היציאה לסיור, 15 דקות עברו ואין נהג!!

 

אני שוקל במהירות את האפשרויות: להודיע ל"גוש" שאין נהג; זה ייקח לפחות שעה למצוא מחליף, הסיור יתאחר וכך גם עבודתם של החקלאים, וגם.. הנהג "שלי" יקבל עונש קשה, אפילו משפט צבאי.

 

אפשרות שניה, להיכנס לטנק לנהוג בו, ולבצע את הסיור לבדי.

 

לא נותר זמן ללבטים ולשאלות, הודעתי בקשר את קוד היציאה, נכנסתי לטנק, סקרתי במהירות את מערכת ההפעלה, לחצתי על המתג הנכון, המנוע התעורר, נתתי גז והטנק החל לנוע.

 

במבט ראשון זה נראה אולי כמעשה נמהר, ואולי גם בלתי אחראי, אך בסיורים הקודמים כאשר עמדתי ליד הנהג להנחותו בדרכי העפר ובעיקר בפניות הרבות, הסתכלתי גם כיצד הוא מתפעל ונוהג בטנק. כך עשיתי יום יום במשך עשרות ימים. בנוסף, נזכרתי, שלפני שנים, נשלחתי לשמור על טרקטוריסט, שחרש בלילה את שדות הקיבוץ, בטרקטור על זחלילים, ישבתי קרוב אליו, וראיתי היטב כיצד הוא מסובב את הטרקטור בעזרת שני מוטות ההיגוי, שמאל וימין, בטנק זה אותו הדבר.

 

לכן, כשהתיישבתי על כיסא הנהג בטנק, לא הייתי אובד עצות, להיפך, כובד האחריות לבצע את הסיור, כדי לא לגרום לשיבושים היה גורם ממריץ.

 

הסיור עצמו עבר בשלום, בסיבובים האטתי מאוד כדי שהטנק הכבד לא יסטה ולא יעלה על שדה מעובד.

 

הכי קשה היה בפרדס, כנראה שבלילה השקו שם, דרך העפר הייתה רטובה וחלקה וגדר הקיפה את הפרדס לאורך הדרך. בסיבוב של תשעים מעלות, היה הכי קשה, האטתי עד למינימום, משכתי עד הסוף את מוט ההיגוי והצלחתי לעבור בלי נזק לעצים או לגדר.

 

אחרי ארבע פניות כאלו הפרדס היה מאחוריי, הרגשתי כאילו אבן גדולה נגולה מעל ליבי. זה היה גם סוף המסלול. הטנק לא הכזיב, וגם אני.

 

נסעתי היישר לקיבוץ, ראיתי את הטרקטורים מוכנים לצאת לעבודה, נופפתי להם לשלום. החניתי את הטנק, דוממתי מנוע, הודעתי בקשר את קוד סיום הסיור וקפצתי החוצה.

 

אז ראיתי את נהג הטנק רץ אליי מתוח כולו,

"עשית את הסיור?" שאל, "כן" עניתי.

"איך ידעת לנהוג בטנק?"

"הסתכלתי עליך פעמים רבות איך אתה נוהג, ועשיתי בדיוק כמוך! ואל תשכח, אני מורה ולומד מהר".

"כל הכבוד" הפטיר, "ומה הודעת לגוש?"

"את הקודים הרגילים".

"ועליי, אמרת משהו?" - "שום דבר!"

"באמת?" - "באמת!!"

"הצלת אותי, כבר חשבתי על הדברים הגרועים ביותר שמחכים לי! אולי, אפילו משפט צבאי.

אתה חבר טוב, קיבוצניק לעניין!"

"בסדר", עניתי "אבל אל תעשה לי עוד מבחנים כאלה. מבטיח?!"

"מבטיח, במאה אחוז!"

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: