הקאובוי הקיבוצניק / ישראל דרום

הקאובוי הקיבוצניק

ישראל דרום - כיסופים

איור מאת יעקב גוטרמן

 

את סרטי הקאובויס ראיתי לעיתים קרובות, כאשר הגיעו לקיבוץ מתל-אביב, אחת לשבוע או שבועיים.

איור מאת יעקב גוטרמן

בין הסרטים שהגיעו והוצגו בימי ג' בחדר האוכל הגדול, היו גם כאמור סרטי הקאבויס. הקאובוי (הבוקר-בעברית צחה), הצטייר כבחור אמיץ, נועז, שוחר הרפתקאות המבצע את תפקידו היטב, בקיצור דמות מרשימה.

 

והנה נזדמן לי להיות קאובוי בקיבוץ שלי. זה קרה בשנותי הראשונות בקיבוץ כיסופים. כל ערב הלכתי לראות את סידור העבודה למחר, היכן אני משובץ לעבוד. בכניסה לחדר האוכל הייה תלוי לוח גדול עם שמות הענפים במשק, ושמות החברים ששובצו ע"י סדרן העבודה, לעבוד בהם. מצאתי את שמי משובץ בענף הרפת. התפלאתי מאוד, מעולם לא עבדתי ברפת, אמנם בבית השיטה הייתי בחברת נוער ובהמשך בגרעין נח"ל ועבדתי בדיר, כולל יציאה למרעה עם כל עדר הכבשים... אז קראו לעובד בדיר - דירניק, אבל עכשיו בעברית צחה – נוקד. סדרן העבודה, שעמד ליד הלוח וראה אותי תוהה על השיבוץ, אמר לי: "הרי עבדת בדיר, אז כבר תסתדר, יסבירו לך!

 

בתור חבר קיבוץ טוב, שאף פעם לא עושה בעיות בעבודה, השלמתי עם השיבוץ המוזר בעיני וסמכתי על יכולתי ללמוד מהר דברים חדשים ולבצע אותם. למחרת בבוקר הגעתי לרפת, עם חששות מצד אחד ועם ציפייה לאתגר חדש- מצד שני. רכז הרפת קידם אותי ב"שלום ישראל!", מחויך. הרי באתי לפתור לו בעיה, למלא 'פנצ'ר'. שאלתו הראשונה הייתה, אם אני יודע לרכב על סוס?!, עניתי בחיוב ונזכרתי כיצד למדתי לרכב על סוסים בקיבוץ יגור, לשם הגעתי כנער, עולה חדש וצורפתי לכיתת ילדים עולים. היו חוגים שונים לכל ילדי הקיבוץ, ביניהם גם חוג רכיבה. הצטרפתי לחוג הזה ולמדתי את כל הנחוץ לדעת - לשים אוכף רתמה ורסן וכל מה שצריך כדי לרכב על הסוס. לכן הלכתי ישר לאורווה, שהייתה סמוכה לרפת, בחרתי לי סוס, אבזרתי אותו בכל הציוד הנחוץ, עליתי עליו וקדימה לרפת. הרפתנים כבר ריכזו את הפרות בחצר הפונה אל עבר הדרך למרעה, כאשר ראו אותי מתקרב, פתחו את השערים והפרות החלו לצאת לדרך. כוון שהלכו בדרך הזאת, כמעט כל יום, לא הייתה להן כל בעיה, מה עוד- הן כבר ידעו מה מצפה להן בסוף המסלול- עשב טרי ורענן ובשפע! תפקידי היה להשגיח, שאף פרה לא תסטה מן המסלול.

 

רכוב על הסוס, נעתי במהירות לכל מקום. הדרך הייתה דרך עפר רחבה, בצידה האחד-אדמת בור ובצידה השני- הפרדס של הקיבוץ. זו הייתה נקודת התורפה, אם אחת או יותר מן הפרות, תסטה לפרדס- לך תחפש אותן! לכן נעתי בצד הפרדס. מעל גבי הסוס, שדה הראיה של הרוכב הינו גדול ורחב ויש ביכולתו לראות את כל העדר, מהראשונה ועד האחרונה, אני הקאובוי תמיד במאסף. (וזאת, להבדיל מרועה צאן, שהולך תמיד בראש העדר, מוביל אותו, ולא נותן לאף כבשה לעבור אותו).

 

המרחק לשדה המרעה היה קצר יחסית, אולי ק"מ אחד. הפרות הראשונות כבר הגיעו למרעה ואחריהן כל היתר התפזרו על פני השטח והחלו מיד בארוחתן. עשיתי סיבוב מסביב לעדר, לבדוק את השטח, שלא היה מוכר לי קודם לכן. בצד המזרחי הסתיים השדה הכמעט שטוח בבתרונות רבים אשר נוצרו מזרימת מי גשמים, שחרצו באדמת הלס הרכה. לכן הסיורים שלי התרכזו בצד הזה. לאחר כשעה ראיתי שהכל מתנהל בסדר גמור, חששותיי היו מוגזמים, נרגעתי. ירדתי מהסוס, שחררתי לו את הרתמה והרסן, הורדתי אותם מראשו, כדי שגם הוא יוכל לאכול מהעשב הטרי. לפני שהוריד ראשו לעשב, הוא הביט בי במבט האומר, אתה בסדר גמור, קאובוי חדש. ליטפתי את צווארו הארוך, שמעתי שסוסים אוהבים ליטופים כאלה... גם אני. ואספר לחברתי, איזה ליטופים אוהבים הסוסים, בתקווה שתבין את הרמז.

 

לאחר כשעתיים, למראה הפרות הלוחכות את העשב, התעורר גם תאבוני, הוצאתי מתרמילי הקטן את הכריך שהכנתי מראש וזללתי אותו. קינחתי בלגימת מים מהמימייה שהבאתי. מזג האוויר נוח, חמים ונעים. שמש מלטפת, ריח נעים עולה מהאדמה ואוויר צח ממלא את הריאות. הרמתי את ראשי לשמים-תכלת רכה כמו מטריית ענק, פרושה על פני האדמה מאופק לאופק, בלי אף ענן. יצאתי לסיור נוסף בצד הבתרונות, להרחיק פרות שהתקרבו לשם, הפעם בהליכה. באחד המקומות התקרבתי עד לקצה השדה, לפתע ראיתי קרקל, חתול פרא, מגיח מאחד הבתרונות לבחון את המצב, כי שמע את הפרות ובא לבדוק אם יש סיכוי לטרף כלשהו. גם הקרקל השגיח בי, הייתי די קרוב אליו, אבל ידי היו ריקות. הוא התגבן בתנועת זינוק, פתח את פיו עם שיניו החדות והשמיע מין נחירה מאימת. מרוב תדהמה נשארתי תקוע במקומי. הקרקל ראה שאיני זז לקראתו, נסוג ונעלם. נשמתי לרווחה, אוכל לספר לחברי שבעימות ביני לבינו, זה הוא שהסתלק! חזרתי למקומי. ראיתי פרה קופצת על פרה, בדיוק כמו פר, שמעתי על תופעה כזאת, שהיא סימן שהפרה דורשת, מיוחמת. אני צריך להודיע על כך לרפתן, לאוזנה של כל פרה היה מחובר תג עם מספר הפרה, רשמתי אותו. ראיתי שהסוס, שהייה בקרבת מקום, הרים את ראשו והסתכל במחזה, אך לאחר הסתכלות קלה, חזר ללחך עשב, זה יותר מעשי...

 

וכאן ארחיב בנושא הפרה הדורשת. שיטת ההזרעה המלאכותית הגיעה גם לכיסופים, הווטרינר היה המבצע את המלאכה, אבל הוא גר בעין השלושה, קיבוץ שכן, וטלפון ברפת טרם היה. אז כדי להודיע לו שיש צורך בעזרתו- לקחו צינור דק וארוך, העמידו אותו צמוד לקיר, חיזקו אותו ועשו ממנו תורן. לתורן הזה היה דגל אדום קטן, זה היה הסימן המוסכם שכל פעם שפרה דרשה, העלו את הדגלון האדום לראש התורן הגבוה, הווטרינר, בעין השלושה, ראה אותו היטב, היה מגיע לכיסופים ונתן לפרה את המנה הנדרשת. האם הפרה אהבה את זה? אינני יודע, זאת כבר לא הבעיה שלי. אבל נזכרתי במשפט מתאים משיר השירים: " ודגלו עלי אהבה". איזה צרוף מקרים מעניין.

 

לאחר כ-4 שעות בשטח, השמש כבר חיממה חזק יותר, הפרות הרגישו צמא והתחילו לזוז לכיוון הרפת. מיהרתי להכין את הסוס, קפצתי עליו וזירזתי את הפרות הבודדות שעדיין, כנראה לא שבעו דיין. הפרות הגיעו לקרבת הרפת, הרפתנים כבר פתחו את השערים והפרות זרמו פנימה, מחכות לחליבה, לרוקן את עטיניהן, שמלאו בחלב חדש. את הסוס הובלתי לאורווה, שיחררתי אותו מכל "התוספות" שהעמסתי עליו בבוקר, שמתי באבוסו קצת שחת שיהיה לו לארוחת ערב. אבל הוא היה עסוק בשתייה, להרוות את צימאונו. ליטפתי אותו שוב לאורך צווארו הארוך, שיישאר לו זיכרון נעים מהקאובוי החדש שלו.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: